פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        נגמר הדיזל

        אחרי הסוויפ מול הבולס, שאקיל צריך לפרוש לפני שיביך את עצמו. גולדן סטייט היא הקריפטונייט של דאלאס, וסן אנטוניו מוכנה לעוד תואר

        ככל שנוקפים המשחקים נראה שהסיבוב הראשון של 2007 בנוי על שתי סדרות יוצאות מגדר הרגיל, ומגדר ההגיון - זו בין שיקגו ומיאמי, וזו בין דאלאס לגולדן סטייט. האחרות מתנהלות פחות או יותר לפי התוכניות המוקדמות. אמש (ראשון) סיימה שיקגו את המלאכה והדיחה את האלופה בסוויפ מרשים מחד ומביך מאידך. כמה שעות מאוחר יותר דחפו הווריורס את המאבריקס עוד קצת לעבר התהום, כשעלו ליתרון 1:3.

        אלופות קטנות מתפוררות מהר

        ה-79:92 של שיקגו במיאמי היווה רעידת אדמה מסוימת. לא בטוח אם אי פעם הייתה אלופה שהתרסקה בצורה כזו, וזאת למרות ששמרה על כל סגל השחקנים מהעונה בה זכתה בתואר. נכון, היו פציעות והכוכבים לא היו במיטבם, אבל תירוצים יש לכולם, ובפלייאוף לא ניתן לפדות אף אחד מהם.

        המסקנה הראשונה מהסדרה היא שמיאמי היא האלופה הגרועה ביותר בעידן המודרני. דטרויט של 1989/90 לא הייתה קבוצה גדולה, ועפה בסוויפ מול הבולס בגמר המזרח של 1991; יוסטון של 1994/5 לא הייתה אלופה גדולה, ועפה בסוויפ מול הסוניקס בחצי גמר המערב של 1996; לפני כן זה קרה לריילי עוד פעמיים, ב-1983 (מול פילי) ו-1989 (מול דטרויט). ועכשיו מיאמי אפילו לא הצליחה לנצח משחק אחד במסע ההגנה שלה על התואר.

        מוסר ההשכל, ילדים? מי שלא טורח בערב שבת, לא אוכל בשבת. הבטחון העצמי המופרז של ההיט המדושנים גרם להם לחשוב שהטבעות ייתנו להם אחווה ויהפכו אותם לקבוצה גדולה. אבל לא. עונה שהחלה בתבוסה ביתית מחרידה 108:66 למי אם לא שיקגו, מיד אחרי טקס הענקת הטבעות, הראתה שלחבר'ה של פט ריילי אמנם היה פוטנציאל לגדולה, כפי שאמר בעצמו אשתקד, אבל גדולה אמיתית לא הייתה להם.

        הם פשוט היו במקום הנכון (כלומר במזרח) ובזמן הנכון (פגשו דאלאס מותשת אחרי ניצחונות על סן אנטוניו ופיניקס). עכשיו הגיעה אותה קבוצה שהחלה את העונה הגיהינומית הזו של מיאמי, ודאגה לסיים אותה. המלך מת, יחי המלך.

        המנוע קרוב להישפך

        המסקנה השנייה מה-0:4 של הבולס הוא ששאקיל בן ה-35 צריך לתלות את הנעליים הענקיות שלו, ולפרוש. אריסטו הגדול, אני בא מאהבה. אפילו שצהלתי עם כל לבנה שלך, הלב נצבט לראות החטאות חוזרות ונישנות מתחת לטבעת, במצבים שבעבר אותה טבעת הייתה כותבת צוואה מהירה ומתפללת לשלומה ושלום ילדיה. זה עדיין לא מביך, אבל זה מתקרב לשם בצעדי סנטר ענקי בן 35, שהרגליים שלו עוד איכשהו סוחבות אותו. ולא נעים היה לראות 3 מ-19 מהעונשין במשחקים 3 ו-4.

        שאק, למה אתה צריך את זה? יש לך ארבע טבעות, יותר משאי פעם יהיו לרוב הגדול של שחקני ה-NBA. לא רק שאתה קשיש, גם החברים סביבך והמאמן שלך. קשה להאמין שימצא מי שיסכים לקחת את אנטואן ווקר או ג'ייסון וויליאמס, ובתמורה להיפטר מצעירים מבטיחים. יש לך כוח לעוד עונה רגילה מתישה שמתחילה בנובמבר? שוב תהרוס לעצמך את הברכיים ותשחק רק 40 משחקים? בשביל מה?

        הסוויפ הנוכחי הוא השישי במספר של המפלץ, שהודח שלוש פעמים על האפס באורלנדו (ב-1994 עד 1996), פעמיים במדי הלייקרס (ב-1997 ו-1998) ועכשיו פעם נוספת במדי ההיט. רק לשחקן אחד יש הישג דומה.

        מעמד הקונטנדרית מתרחק מההיט במהירות האור, כשלצד דטרויט עולות קבוצות צעירות כמו קליבלנד ושיקגו, והמערב חזק מתמיד. אתה לא רוצה שוב להביך את עצמך בפלייאוף, עבר לך החשק לבלות חצי שנה בנסיעות ומלונות. די, זה נגמר.

        היית גדול מהחיים, אהבנו אותך, ונזכור אותך לעד. אבל הגיע הזמן ללכת, סופרמן. היה שלום.

        פינאליסטיות קטנות מתפוררות מהר גם הן

        אחת למאה. לא הגיוני. אין מילים. הסדרה בין דאלאס לגולדן סטייט היא אחת המדהימות בשנים האחרונות, בגלל הייחודיות שלה. המאבריקס הגיעו על גבי 67 ניצחונות, ופגשו קבוצה של 42 ניצחונות, שבמקרה פשוט בנויה לתלפיות בדיוק כדי לבטל את כל היתרונות של המאבס, ועל הדרך גם ללחוץ לה על כל הנקודות הכי רגישות. ללחוץ? יותר נכון לבעוט.

        לדאלאס יש שני רכזים מהירים אך חלשים (ג'ייסון טרי ודווין האריס)? הלוחמים חמושים בשני גארדים שריריים ואתלטים (בארון דייויס וג'ייסון ריצ'ארדסון), שהורגים אותם. אין למאבס שחקן פוסט אמיתי? נפלא, הסנטר של גולדן סטייט, אנדריס ביידרינץ', יבלה לפחות חצי מהזמן על הספסל, וישאיר חמישייה של גארדים. המאמן אייברי ג'ונסון יודע לכפות את הקצב שלו על סדרות? כמה חבל שהוא פוגש את דון נלסון, מורו ורבו, שכמו שאומרת הקלישאה - כבר שכח דברים שג'ונסון בחיים לא ילמד.

        טוב, לפחות לאלופת המערב יש את ה-MVP לעתיד, דירק נוביצקי, נכון? נלי גידל אותו ב-NBA, ויודע בדיוק איך לשבש את משחק ההתקפה שלו (סוגר לו את צד שמאל עם הפאוור פורוורד סטיבן ג'קסון, ושולח שמירות כפולות ברגע שהוא מתחיל לכדרר). המהירות, האתלטיות, הגישה הקלילה אל מול הלחץ של הפייבוריטית - כל אלה עושים וידוא הריגה.

        מלבד נלי, כוכב הסדרה הוא דייויס, שקלע הלילה 33 נקודות על הראש של האורחים, ושוב היה המנוע והמוציא לפועל של הלוחמים המלהיבים. תמיד ידענו שיש לו את זה, רק יפה לראות אותו מציג את מרכולתו על הבמה החשובה ביותר.

        קשה להאמין שנתקלנו במפגש שכזה בין מדורגת 1 למדורגת 8 בו כל אחד ואחד מהמאצ' אפים מסתיים לטובתה של הקבוצה שהעפילה לפלייאוף רק ביום האחרון של העונה הרגילה. תחשבו סופרמן והקריפטונייט. רק פעמיים בהיסטוריה הדיחה מדורגת אחרונה את הראשונה, בפעם הראשונה ב-1994, כשדנבר הפתיעה את סיאטל, ובפעם השנייה כשניקס העיפו את מיאמי ב-1999, בדרך לגמר. רק שאז זה היה בסדרה של הטוב מחמש, ומאז שהעבירו את הסיבוב הראשון לטוב משבע, הסיכויים להפתעות ירדו.

        תוסיפו לכל זאת קהל משוגע ופנאטי שלא ראה פלייאוף 13 שנה, ואווירה נינוחה שמשרה נלי על השחקנים, וקיבלתם לעצמם התבשלות של סנסציה ענקית שתהדהד שנים רבות.

        אולם אל תטעו לחשוב שהווריורס קבוצה גדולה. היא, כמו מיאמי של 2006, פשוט הייתה במקום הנכון ובזמן הנכון. העניין הוא שלא בטוח שבשלב הבא, מול יוטה או יוסטון, היא תחזור לגודלה האמיתי. עד אז היא ממשיכה לנצח בנוק אאוט גם במלחמה הפסיכולוגית. "דאלאס עדיין שולטת בסדרה הזו, כי הם היו במצבים האלה בעבר, והם כבר חזרו מפיגורים דומים", אמר דייויס בשיא הרצינות.

        הישמרו מסן אנטוניו

        בשנים האחרונות התפתחה מין גישה חדשה ב-NBA, שגורסת שאפשר ללחוץ על איזשהו כפתור בין סיום העונה הרגילה ותחילת הפלייאוף, ולהפעיל מבערים במאני טיים. אבל ילדים, אל תנסו את זה בבית, זה תרגיל שנועד לגדולים בלבד. מה שאנחנו רואים לעיתים הרבה יותר תכופות הן פשוט קבוצות שמגיעות לפוסט סיזן בכושר טוב, וממשיכות בו את המומנטום.

        מופתעים מהווריורס? הם ניצחו 9 מ-10 משחקי העונה הרגילה שלהם. לא מבינים איך הבולס פירקו את מיאמי? שיקגו ניצחה 10 מ-13 האחרונים שלה, ההיט הגיע לפלייאוף עם מאזן 5:5 באפריל. ניו ג'רזי ממשיכה את המומנטום ממאזן 2:8 בסיום העונה, וגם דנבר השתמשה בתנופת 10 ניצחונות מ-11 משחקים כדי לקחת את גיים 1 בסן אנטוניו.

        אבל אז קרה משהו. הספרס, למי ששכח, הם עדיין קבוצה גדולה. וזו מחמאה שאף אחת בליגה עדיין לא יכולה להעיד על עצמה. הם משחקים ביחד שנים ארוכות, זכו בשלוש אליפויות, ויודעים להתחיל את המיאוץ שלהם בפברואר, ולקדם אותו בצורה הדרגתית. אחרי שלושה משחקים מול הנאגטס (1:2) נראית סן אנטוניו חזקה מתמיד, מתודית, יעילה, בטוחה בעצמה, קבוצה שיודעת לכפות את הקצב הרצוי לה על יריבתה, ובעיקר עושה הגנה מהגיהינום.

        זה אמור לשמש לקח לכל אותם מאמנים שעוצרים את המומנטום של קבוצתם בספסולים המוניים בסיום העונה, או לאלו שפשוט מאמינים שדברים טובים יקרו. אם לא קוראים לכם גרג פופוביץ', ואתם לא רואים את טים דאנקן אצלכם בקבוצה, פשוט תנסו להביא את קבוצתכם לשיא בזמן הנכון מבלי לחבל בעקומת השיפור. כי סן אנטוניו יש רק אחת, והיא נחושה להישאר אחת ויחידה גם בסוף חודש יוני.