נבחרת המדוכאים עלי אדמות

בשקט-בשקט, כמעט הרחק מאור הזרקורים, עומדת נבחרת ישראל בכדורגל בפני המשחק החשוב ביותר שלה מאז תחילת עידן ריצ'ארד מולר נילסן. היה אפשר לצפות לבאז סביב המשחק, בסדר גודל של ההמולה הזכורה (לטוב?) מימי שרף וש.ג., אבל מסתבר שהנבחרת אינה סחורה כה חמה בימים אלה. ערוצי השידור לא בדיוק מתנפלים על הזכות לשדר את המשחק, מהדורות החדשות עדיין לא הזכירו במילה אחת את ההכנות למשחק (בעוד שלפרשת זאבי הקדישו מקום של כבוד) ואפילו מדורי הספורט לא יוצאים מגדרם – כותרת ראשית בינונית בגודלה ושני עמודים הם השטח שמוקצה לנבחרת בימים אלה.

והדבר מוזר. היה אפשר לצפות, דווקא בשעה של התלהמות פטריוטית והתגברות הרוח הלאומנית בציבור, כי מקורות הזדהות לאומיים – בוודאי קונצזסואליים כמו נבחרת ישראל – יהוו את חוד החנית של הגאווה הישראלית, שחטפה כמה זפטות בשנה האחרונה. בימים כתיקונם – ואי אפשר לקחת את זה משרף וש.ג. – משחק של הנבחרת לא היה עובר בכזאת נונשלאנטיות. מישהו זוכר את התכונה ערב משחק הנבחרת מול קפריסין, בסיום הקדנציה של שרף? "רימון טורס" חכרו שבעה בואינגים 707 כדי למלא את האצטדיון בלימסול באוהדים ישראלים. המשחק הזה היה עתיד לקרב את הנבחרת צעד אחד קדימה לעבר אליפות אירופה ובחשיבותו בטח לא עלה על זה מול בוסניה, שהוא במסגרת מוקדמות המונדיאל. אבל הפעם, כלום, זילץ, נאדה, דום שתיקה. בקושי הצליחו למלא את הטופס ב – 18 שחקנים, על אוהדים אין מה לדבר בכלל.

אפשר לייחס את הצינה והאדישות שהם מנת חלקה של הנבחרת לחוסר ההשראה שלה בשנה האחרונה. אי אפשר לקחת מנילסן את השארם והסגנון השפוי – מראה הפוכה לכדורגל הישראלי – אבל אי אפשר גם להאשים אותו בכדורגל מבריק, אפילו לא מעניין. אתם יודעים מה, אפילו בכדורגל טוב היינו מסתפקים. אז יכול מאוד להיות שהקהל לא מצפה לכלום מהקדנציה הזו, למוד אכזבות מהפעמים האחרונות שמישהו בישראל העז לחלום בגדול על פסגת הכדורגל – פאדיחת ה-2:3 מול קפריסין, התבוסה המבישה מול דנמרק ולאחריה פרשת נערות הליווי, ולא נשכח את פרשת הפאקסים של מכבי חיפה. הרבה דברים אפשר לומר על אוהד הכדורגל הישראלי, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הסתגלנות שלו לרוח הנכאים ששורה על כל הכדורגל שלנו. מתכופפים ומחכים לכישלון הבא. לוקחים על עצמם אשמה – בבחינת, "זה כנראה מגיע לנו". מאפיין התנהגותי של נשים מוכות.

הכדורגל הישראלי הוא ענף במשבר. משבר כלכלי, ארגוני וניהולי, תדמיתי ומקצועי. ביום שבת תהיה הזדמנות לריצ'ארד ולחבר'ה בכחול לבן להוציא לנו את האף מהאדמה ולתת בעיטה של ממש באחורי הענף החולה הזה. ניצחון ונחזה באופוריה (לפחות עד למשחק מול אוסטריה), כשלון ונחזה בסרקזם של עיתונות הספורט, בעצבנות של קברניטי ההתאחדות, אבל הפעם, יש לי תחושה, גם בחיה ממין חדש – אדישותם של אוהדי הכדורגל.

לדעתי המשחק יסתיים בהכרעה לכאן או לכאן. לנבחרת ישראל אין מערך הגנתי וקונספציית משחק מבוססת שתאפשר משחק על תיקו. שערים, בדומה לכל משחק של הנבחרת, יפלו. השאלה היא לאיזה צד ובאיזה סכום. נילסן עולה לקרב על עתידו ועל עתיד הכדורגל הישראלי עם הרכב טלאים הרחוק, בוודאי, מהאידיאל המקווה שלו. שניים משלושה הג'וקרים שלו מושבתים והשלישי עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל לסחוב נבחרת על הגב. (מסתבר שרביבו גם לא מרגיש חובה מוסרית לעניין) נילסן נשאר עם הכיתה האלמונית שלו ועם אבי נימני.

בעמדה זרה לו, בכושר של תחילת העונה, בראש לא נקי מבעיות חוזיות, נימני הוא קלף בעייתי. אבל אם האינסטינקט שלי פועל נכון, אם יש תקומה לנבחרת ולקריירת האימון של נילסן היא טמונה ביכולת של אבי נימני להבזיק פעם אחת בגאונות האיטית והמגושמת שלו. פעם אחת, את הטעיית הגוף הגמלונית, את הכתפיים השמוטות והראש המתנדנד. פעם אחת, את רגל שמאל הארוכה, במפגש עם הכדור, אל הפינה הנכונה, בקור הרוח המתנשא כמעט – אלי אוחנה? אוסטרליה? מצלצל מוכר? – היא כל מה שהכדורגל הישראלי צריך. עד לדיכאון הבא.