הסובב והמסובב

נתחיל דווקא מהשלילי שבסיבוב הראשון של פלייאוף 2007, כדי שנוציא את זה מהסיסטם ונמשיך הלאה לדברים הטובים: הוא לא הסיבוב הראשון של 2006. זהו, אמרנו את זה.

בשנה שעברה ה-NBA ניפק את מה שראו רבים כסיבוב הפתיחה הטוב ביותר בהיסטוריה של הליגה, כשכמעט כל הסדרות היו מרתקות ומותחות, למרות שבסופו של דבר לא נרשמו הפתעות. אז כבר עכשיו אפשר להגיד שפלייאוף 2007 יהיה טוב פחות מקודמו, לא שזה משהו שיש להתבייש בו.

מתוך שמונה הסדרות שיש לנו, שתיים מיותרות לחלוטין (דטרויט-אורלנדו וקליבלנד-וושינגטון), אחת מזעזעת ברמתה (יוסטון-יוטה), ונוספת נמצאת במחי ניצחון חוץ אחד של הפייבוריטית מחוסר רלבנטיות (פיניקס-לייקרס).

כבר מהפתיחה ברור היה שהמג'יק הם הקבוצה הכי פחות טובה בפלייאוף, ושהסיכויים שלה להשיג אפילו ניצחון אחד מול הפיסטונס הוא קלוש, אבל זה עדיין מבאס לראות את הקלות בה הבוכנות נפטרות מדוויט הווארד וחבריו הצעירים. אורלנדו הייתה אחת מקבוצות ההתקפה הגרועות בליגה עם ממוצע של 94.8 למשחק, עובדה מדהימה לאור האחוז הגבוה בה היא משיגה את הנקודות שלה (47.2, מקום רביעי בליגה, ד"ש להווארד). ונכון שלדטרויט יש את אחת ההגנות הטובות בליגה, אבל הקוסמים נפלו לפיגור 3:0 מהר מדי ובקלות מתסכלת.

העונה של וושינגטון בעצם נגמרה עם הפציעות של גילברט ארינס וקארון באטלר, כך שאי אפשר לצפות מהצוות המשלים להיות טוב יותר ממה שהוא - צוות משלים. הקאבס דורסים אותם בקלילות.

מיוסטון-יוטה ציפה כותב שורות אלה לראות נסים ונפלאות, בעיקר בגלל החיבה הגדולה למשחקי פלייאוף של פעם, עם מכות ואמוציות בשמיים. אבל אחרי שלושה משחקים (1:2 לרוקטס) אנחנו רואים תוצאה ממוצעת של 82:82, כשרק פעם אחת הצליחה אחת הקבוצות לחצות את הסף המאיים של 40 אחוזי הקליעה מהשדה (יוטה, במשחק אותו הפסידה). אפשר לתת את הקרדיט להגנות, אבל בשורה התחתונה ג'ף ואן גנדי וג'רי סלואן אחראים לא פחות מהשחקנים לתוצאות המביכות, בגלל ההתעקשות שלהם על כדורסל שבלוני ורפטטיבי, בו במלבד הכוכבים (טרייסי מקגריידי ויאו מינג ביוסטון, קרלוס בוזר ודרון וויליאמס ביוטה) אף אחד לא נוגע בכדור. וחבל.

רוב הפרשנים סימנו את מיאמי כמנצחת בסדרת הסיבוב הראשון מול הבולס, ולמרות שזה עדיין יכול לקרות (0:2 לשיקגו), אחרי שני משחקים ניתן לומר בבירור שמעטים העריכו נכונה את הבגרות והשלווה של השוורים מחד, ואת הנחישות והבטחון שלהם מאידך.

כזכור, שיקגו פיספסה הזדמנות להגרלה קלה הרבה יותר כשהפסידה את המשחק האחרון בעונה הרגילה לניו ג'רזי. אבל גם לפני אותו משחק, וגם אחריו, סירבו הבולס להתרגש מהמפגש עם אלופת ה-NBA. ומסתבר שהם ידעו היטב מדוע ולמה.

בשני המשחקים הראשונים היו רגעים בהם האלופים לחצו על הגז ואיימו לגנוב משחק בו שלטה שיקגו, אבל בשני המקרים הגיעו עצירות מתוזמנות היטב, וסלים חשובים בצד השני. וכדאי לזכור שהכדורסל שהנהיג סקיילס בעיר הרוחות הוא בדיוק הסוג שפורח בפלייאוף הרבה יותר מבעונה הרגילה; תנועה בלתי פוסקת בלי כדור, כולל עוד ועוד שחקנים שחותכים ושוב ושוב לכיוון הטבעת; זריקות טובות; וכמובן - הגנה, הגנה, הגנה. אולי בן וואלאס לא נותן את המספרים מהעונות הקודמות, אבל קשה להגזים בהשפעה הכללית שיש לו על הקבוצה הזו.

פתאום ג'ון פקסון נראה כמו גאון על הסירוב שלו להיפרד מלואל דנג בחבילה שהייתה מביאה לשיקגו את שחקן הפנים לו היא זקוקה כל כך - פאו גאסול. בשני הביקורים הקודמים בפלייאוף דנג ובן גורדון היו בלתי יציבים בעליל, ואם משחקים 1 ו-2 מהווים איזושהי אינדיקציה להמשך, לפקסון אין שום סיבה לשנות דבר בתלכיד שלו, אלא רק לחכות שמיאמי ודטרויט יזדקנו כדי להפוך למועמד תמידי לאליפות.

במיאמי יש הרבה ניסיון. הרבה? המון. זה מה שאיפשר להם לצאת מבור של 2:0 מול דאלאס בגמר 2006, וגם לא להיכנס ללחץ בגלל עונה רגילה לא מרשימה. אבל כשבטחון הופך לעיוורון הוא עלול להיות מסוכן.


"אני נמצא בליגה הרבה זמן, והייתי בכל מיני מצבים דומים בעבר", אמר שאקיל אחרי התבוסה בגיים 2. "הבולס עשו את מה שהם היו צריכים לעשות כששמרו על יתרון הביתיות. אנחנו פשוט צריכים לשחק חכם יותר, להראות יותר תשוקה ולבוא עם יותר אנרגיה".

גם אלונזו מורנינג המשיך באותו הקו. "אני לא חושב שאנחנו בצרות", טען. "אם נפסיד בבית אז נהיה בצרות".

אבל לאור היכולת הלא מרשימה של דווין וויד החבול והפצוע, שהיה כזכור הגורם מספר 1, 2 ו-3 להתאוששות המופלאה בגמר האחרון, אולי כדאי שמישהו שם בפלורידה יסתכל במראה ויביט במציאות נכוחה. הרגליים הזקנות של ההיט מתקשות לעמוד בקצב של הבולס הצעירים, ההגנה היריבה מכריחה את הרול פליירס לשחזר את היכולת מהפלייאוף האחרון, ושאקיל, כמו שכולם כבר יודעים, הוא כבר לא אותו שאקיל. בכל זאת, הענק ראה 35 אביבים, 15 מהם ככדורסלן מקצועני (ואם סופרים את כמות משחקי הפלייאוף בהן השתתף, זה מגיע כבר ל-18 עונות פלוס מינוס).

נכון שיש למיאמי את החומר להפוך את הקערה על פיה, אבל אין דין פיגור 2:0 בגמר, אחרי פלייאוף מוצלח של כל הצוות המסייע ועם פלאש בריא, כדין פיגור 2:0 בסיבוב הראשון אחרי עונה כושלת, במהלכה שיתפו פעולה שאקיל, וויד וריילי בארבעה משחקים בלבד (!). בקיצור, יש בהחלט סיבה לדאגה.

עוד קבוצה לה מספר לא מבוטל של סיבות לדאגה היא הפינאליסטית השנייה דאשתקד, דאלאס. אבל להבדיל, שם לוקחים את הקשיים שלהם בסיבוב הראשון מול הווריורס בשיא הרצינות, לאחר שהתברר שכל הנבואות השחורות של הפרשנים התממשו, והמאצ' אפ עם האקס דון נלסון הוא באמת רע מאוד למאבריקס.

הקורבן העיקרי של הסדרה הוא דירק נוביצקי, שמתקשה להתמודד עם כל המידע שצבר נלי בשנים הארוכות שלהם יחדיו בטקסס. שחקן נמוך יותר שומר על מלפנים באובר פליי, וסוגר לו את הצד המועדף עליו - צד שמאל. ברגע שהגרמני מקבל את הכדור, כל ההגנה מתכוננת, וכשהכדור יורד לפרקט, שנייה אחר כך מגיעה השמירה הכפולה או המשולשת, ומשבשת את כל המשחק של המאבס.

"אנחנו כמו מחשבים", הסביר אל הרינגטון את השיטה של גולדן סטייט. "נלי אומר לנו מה לעשות, מתי לעזור ומאיזה כיוון להגיע, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. וזה עובד".

במשחק הראשון קלע דירק 14 נקודות ב-4 מ-16, ובשני אמנם הראה שיפור עם 23 ב-7 מ-15, אבל סך כל האסיסטים שלו בסדרה הוא 4, כולם במשחק הראשון. כמובן שעל פייבוריט ל-MVP להיות טוב יותר בפלייאוף, אולם חלק לא פחות גדול מהאשמה רובץ לפתחם של חבריו ושל אייברי ג'ונסון, שלא הצליח לבנות שיטה התקפית שתנצל את ההתרכזות המוחלטת של ההגנה היריבה בכוכב הגדול. איפה התנועה לאיזורים הפתוחים? איפה התרגילים שיפנו את נוביצקי בוויק סייד? איפה הנעת הכדור?

לא בטוח שבמשחקים הבאים השופטים ייחלצו לעזרתה של דאלאס, כפי שקרה במשחק השני. אז כן, למאבס יש בהחלט הרבה מאוד סיבות לדאגה, בהתחשב בעובדה שלווריורס המאזן הביתי החמישי בטיבו בליגה.

תחושה של אבדון הייתה בקרב הלייקרס לפני הניצחון על פיניקס במשחק השלישי. שחקנים דיברו על חוסר באחווה קבוצתית, על אפאטיות, פיל ג'קסון ביקר את קובי בריאנט, וזה החל - באמצע הפלייאוף! - לשלוח מסרים להנהלה על כך שהוא רוצה לראות שיפור "ברמת הכשרון הקבוצתי" בעונה הבאה.

והנה, פתאום הפיגור הוא רק 2:1, אחרי שקובי הפציץ 45, כולל 15 ברבע האחרון. לכל שונאי בריאנט למיניהם, הנה תרגיל קטן בחשבון: במשחק הראשון הוא קלע 24 נקודות, ופיניקס ברחה רק כשהסופרסטאר התקרר; במשחק השני הוא הסתפק ב-15 וזו הייתה אחת התבוסות במוחצות בהיסטוריה של המועדון; ובמשחק השלישי הניצחון הגיע עם 45 של קובי.

מה המסקנה?

קובי לא אגואיסט ולא הורס לקבוצתו. כל הקלישאות שרואות בסקוררים על שכמוהו כמזיקים יותר מאשר תורמים מראות על תפיסה ארכאית של הכדורסל. נכון, קובי רחוק מלהיות שחקן מושלם (ובטח שרחוק מלהיות אדם מושלם), אבל הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה. אז כל עוד אנחנו יכולים להנות ממנו בפלייאוף הזה, כדאי שנעשה זאת. הח"מ מוכן להמר שמשחק 4 יילך לסאנס, ואז אפשר יהיה לחזור ללכלוכים ולהתפוררות של האימפריה מספר 1 בכדורסל המקצועני. בינתיים, שבו בשקט ותנו להנות מהנוף.