זן נדיר, זן נכחד

לפני מספר חודשים, במהלך השיטוט היומי באתר ESPN.com, נתקלתי בידיעה שבישרה על מותו של סטו אינמן, בגיל 80. שמו של אינמן לא אומר דבר לחובבי הכדורסל בישראל, אבל בארצות הברית הכה מותו גלים בעיקר באזור פורטלנד, שם שימש במשך שנים כאחראי על הסקאוטינג ובהמשך כג'נרל מנג'ר של הטרייל בלייזרס. עולם הספורט האמריקאי זוכר אותו בעיקר כאיש שבחר את סם בואי בדראפט 1984 לפני מייקל ג'ורדן, החלטה טרגית, שהשכיחה את העובדה שאינמן גם היה האחראי לבניית קבוצת האליפות של פורטלנד ב-1977. למרות שלא הכרתי את אינמן ואפילו לא ידעתי איך הוא נראה, מותו גרם למחנק בגרוני. אינמן היה אחד מגיבורי הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי, "The Breaks Of The Game" של דייויד הלברשטם, שליווה את פורטלנד טרייל בלייזרס בעונת 1979/80.

שלשום שוב הסתיים הביקור באתר ESPN באגרוף בבטן, הפעם כואב עוד יותר: דייויד הלברשטם מת בתאונת דרכים, בגיל 73. הלברשטם היה ככל הנראה סופר הספורט הגדול בהיסטוריה, וזה היה רק העיסוק הצדדי שלו. הוא התפרסם כשדיווח בשנות ה-60 מווייטנאם, והתבלט בקו הביקורתי שלו עוד בימים שהמלחמה הארורה ההיא היתה בקונסנזוס. על דיווחיו זכה בפרס פוליצר, לא לפני שממשל קנדי הפעיל לחץ על עיתונו, הניו יורק טיימס, כדי להזיז אותו מהסיקור. מאוחר יותר כתב שני ספרים בנושא. השני שבהם, "The Best And The Brightest", שמסביר כיצד סיבכו הצעירים המבריקים של ממשל קנדי את ארצות הברית בווייטנאם, נחשב לפסגת עבודתו.

ב-1979, אחרי שהשלים את העבודה על עוד ספר עיון עצום מימדים, "The Powers That Be", שעסק בצמיחת התקשורת האמריקאית, החליט הלברשטם לפנות לאהבה הגדולה שלו, ספורט. מאז הקפיד לכתוב לסירוגין ספרים על נושאים היסטוריים, מדיניים וחברתיים, החל מארה"ב של שנות ה-50, דרך תנועת זכויות האזרח ועד למלחמת קוריאה (ספר שייצא לאחר מותו), ועל ספורט. הוא כתב על בייסבול, על חתירה ועל מאמן הניו אינגלנד פטריוטס מה-NFL, ביל בליצ'יק. אבל ספר הספורט הראשון שלו, שתורגם לעברית תחת השם הלא מוצלח במיוחד "שם המשחק", היה המרשים ביותר.

הלברשטם היה אולי העיתונאי החרוץ בהיסטוריה. לצורך התחקיר על כל ספר הוא ראיין מאות אנשים. הוא החליט להצטרף לפורטלנד, שנתיים אחרי שזכתה באליפות ובתקופה שכבר ירדה מנכסיה, לאחר שכוכבה הגדול, ביל וולטון, נטש אותה בטריקת דלת. הוא ליווה את הקבוצה במשך שנה, והצליח לשרטט בספר דיוקן מקיף של כמעט כל שחקן ובעל תפקיד בקבוצה, וגם של שחקני ומאמני קבוצות יריבות. עבודתו כל כך מעמיקה, עד שהוא מתאר מחשבות של גיבורי הספר ברגעים מסוימים, ממש כאילו מדובר היה ברומן. הוא משרטט ברגישות ובאמפתיה את דמויותיהם של אינמן, של המאמן ג'ק רמזי, של וולטון, של כוכב הקבוצה הבעייתי, מוריס לוקאס, וגם של קארים עבדול ג'באר, לארי בירד ורד אוארבך.

הלברשטם לא הסתפק רק בהצצה הצרה לליגה שסיפקו לו הבלייזרס. דרך הקבוצה הוא עוסק בשינויים שעוברת ה-NBA, בהשפעתה ההרסנית של הטלוויזיה על הליגה, בעידן השחקנים החופשיים והחוזים הכספיים הגדלים ובניפוח של הליגה מעבר למימדיה הטבעיים הבריאים, משיקולים כלכליים זרים. מי שמתקשה להבין את הקודים שמפעילים את הכדורסל האמריקאי ימצא את מרבית התשובות אצל הלברשטם. כך, למשל, הוא מספר כיצד הליגה התרחבה לערים ללא מסורת כדורסל במערב ובדרום, כמו דאלאס ופיניקס, מפני שבערים הללו היה ציבור גדול של אנשי צווארון לבן, שיכלו לעמוד בעלות כרטיס המנוי היקר לעונה של 82 משחקים או לחילופין לרשום אותו כהוצאה מוכרת במס. למעשה, הבלייזרס הם פריזמה שדרכה בוחן הלברשטם את השינויים שעוברים על החברה האמריקאית כולה.

אחת התימות המרכזיות בספר היא התפתחות תרבות הכוכב הבודד, שעומד מעל הקבוצה, עקב עליית המשכורות. ב-1999 חזר הלברשטם לבחון את ה-NBA אחרי שתרבות זו כבר התבססה, באמצעות הביוגרפיה של מייקל ג'ורדן, "Playing For Keeps". בשלב מוקדם יותר בקריירה של ג'ורדן גיששו נציגיו עם הלברשטם בדבר אפשרות שיכתוב אוטוביוגרפיה של הכוכב. הלברשטם ענה שלטעמו ג'ורדן עדיין צעיר מדי. בעונתו האחרונה של הכוכב ביקש הלברשטם את שיתוף הפעולה של ג'ורדן בכתיבת הביוגרפיה, אך הפעם סירב השחקן, מחשש שהספר יהיה ביקורתי. הלברשטם לא הרים ידיים כמובן, ריאיין 300 איש ויצר דיוקן מאוזן ומרתק של השחקן הגדול ביותר בתולדות הכדורסל, ולא רק שלו, אלא של ליגה שלמה, של הסוכנים, של חברות הנעליים ושל המגמה הכלל עולמית של סגידה לכוכבים.

על פי רוב, נהוג להשלים טקסטים כגון אלה עם קשר כלשהו לזווית ישראלית ואמירה עגומה על מצב עיתונות הספורט וספרות הספורט המקומית, בהשוואה לארצות הברית. הפעם אין טעם באזכור מעין זה, משום שהלברשטם חי ביקום נפרד לא רק מתקשורת הספורט הישראלית, אלא מהתרבות הישראלית כולה. הוא היה אדם נטול אגו, חרוץ במידה אובססיבית ובעיקר צנוע בהליכתו ובכתיבתו. בספריו הוא היה זבוב על קיר, שמעולם לא מתערב בנעשה ומעולם לא כותב על עצמו בגוף ראשון, פרט לפרקי ההקדמה והסיום. בראיון שהעניק מעט לפני מותו ציטט משפט של ג'וליוס ארווינג, שהסביר את גישתו לעבודה: "מקצוען הוא אדם שאוהב את עבודתו ועושה אותה גם בימים שלא מתחשק לו לעבוד".

בהתאם למוטו שלו, גם ביום מותו היה הלברשטם בדרך מהרצאה לסטודנטים לעיתונות לראיון לצורך הכנת ספר חדש, על משחק אליפות ה-NFL ב-1958, בין ניו יורק ג'איינטס לבולטימור קולטס. מתבקש לומר שסמלי שסופר הספורט הגדול ביותר מצא את מותו בנסיבות כאלו, אבל הכתיבה של הלברשטם מעולם לא הסתפקה בפיתרונות כל כך קלים. הוא ידע שכדי לכתוב דברי אמת יש לצאת מהמשרד הממוזג, לחקור, לבדוק, לשוחח ולהצליב מידע. מותו הוא אבידה עצומה לערכים הנכחדים הללו.