מרתון בפוטו פיניש

מדהים עד כמה המרתונים הפכו צמודים בשנים האחרונות. 600 מטרים לסיום, כלומר אחרי יותר מ-41 וחצי קילומטרים, כשמרטין לל מקניה פתח יתרון של חמישה מטרים על חמשת הרצים בדבוקה המובילה פרשן ה-BBC מזהיר שזה אולי מוקדם מדי לבצע פריצה!

לל ניצח לבסוף בשלוש שניות והפרש 15 שניות על המקום החמישי. זה היופי של מרתון לונדון. בגלל תנאי השטח השטוחים הוא לא פעם צמוד מאד. מאז המרתון הראשון ב-1981 שנגמר בתיקו. לפני שנה הוא הסתיים בהפרש של שתי שניות. ב-2003 לראשון נרשם זמן זהה לשני, כשהשלישי שניה מאחריהם.

מרתון לונדון הוא התגלמות חברה מתוקנת. לא טובת לב, כנראה צבועה, אולי קרירה, חיה במידה רבה בעושר שמושג על חשבון חלקי העולם האחרים, אבל מחונכת. כל הרצים החובבים מייצגים ארגוני צדקה והארוע באמת מכניס מליונים. וגם החינוך לספורט מרשים. הקהל מקבל בתשואות את היילה גברהסילאסי הגדול גם כשהוא פורש בקילומטר השלושים בערך. ומריע לספורטאים הבריטים גם כשהם בינוניים. וגם נשאר בצידי הדרך הרבה אחרי שעברו הספורטאים הבכירים להריע לרצים החובבים.

זה מתבטא גם בשידור. סו בארקר, שאני זוכר אותה כטניסאית הראשונה שהבינה שחלק מהקהל רוצה לקרוא מה כתוב לה על התחתונים, וגם הייתה חברתו של סטיב קופל שלנו ממנצ‘סטר יונייטד, היא עכשיו לא נערת זוהר אלא שדרית מכובדת. והיחס שלה למשתתפי המרתון שוויוני למהדרין. לאתלטים הבכירים, כמו לחובבים. אני התרשמתי מהראיון שלה עם המנצח בתחרות לנכים, הבריטי דיוויד וויר. היא שוחחה איתו על טעויות טקטיות שלו בתחרויות קודמות. שזה בעיני הרבה יותר רציני ומכובד מאשר להגיד לו כל הכבוד ושזה ממש נפלא שהוא עוסק בספורט. או לשאול אותו אם הוא מתאמן כל יום ואם קשה לו. ספורטאי מקצועני שמקבל יחס של ספורטאי מקצועני רגיל.

האנגלים המציאו את המרתון בדיוק כמו שהמציאו את הכדורגל.כלומר הם לא היו הראשונים ששיחקו או רצו אלא הראשונים שכתבו את ספר החוקים. למשל את המרחק המדוייק. עד המשחקים האולימפיים בלונדון ב-1908 היה נהוג שהריצה תהיה לחתיכת מרחק גדול. האנגלים, מסיבות שקשורות לרצון של המלוכה לצפות בתחילת הריצה ובסיומה מבלי להתאמץ יותר מדי, קבעו אותה ל-42 קילומטרים ו-195 מטרים. הם גם היו הראשונים לפסול מנצח. את דורנדו פיאטרי האיטלקי שקיבל עזרה מאחד הצופים לצד המסלול לאחר שנפל במטרים האחרונים.

פיאטרי מן הסתם התעצבן בהתחלה, אבל מהר מאד הבין שבתרבות האנגלו-סקסית ההפסד האכזרי הוא הרבה יותר מהניצחון. הוא קיבל למחרת גביע מיוחד מהמלכה ואפילו הוזמן לסיור ארוך בארצות הברית. אירווינג ברלין כתב עליו שיר משעשע - בו הוא מתרץ את הפסדו בתבשיל אירי שאכל ערב המרוץ במקום הספגטי המקובל. המנצח האמריקאי ג‘וני הייז קיבל קידום מהמנהל שלו בבלומינגדייל‘ס ונשכח מלב. והנה שערוריה אמיתית: כיום סבורים שהאיש שסייע לפיאטרי לקום על רגליו, והביא לפסילתו, היה ארתור קונן דוייל, האיש שכתב את סדרת שרלוק הולמס והיה הכרוז של הריצה.

האנגלים המציאו, אבל כפי שכל מי שקורא בבלוג הזה כבר הבין מזמן, הרעיון המקורי בא דווקא מהיהודים. הבלשן מישל בריאל הושפע משיר של רוברט בראונינג על הרץ האלמותי פדיפידס, שרץ ממרתון לאתונה בכדי לבשר את הניצחון היווני על הפרסים. הכריז על הניצחון, נפל ומת. בריאל הציע את הריצה למחדשי המשחקים האולימפיים וההצעה התקבלה בהתלהבות.

השנה החלטתי לא לרוץ את מרתון לונדון. אני שומר כוחות לסנוקר בקפה נוגה בעוד שבועיים בתל אביב. וגם לא הייתי במצב רוח טוב בגלל התיקו במידלסבורו. במקום זה קראתי את כל הפואמה של בראונינג באנגלית. וזה לא היה פשוט. ובגלל שאולי חלק מהקוראים חסינים פחות ממני, מצאתי תרגום של הבית האחרון:

”כן, עוד ערפל הקרב והוא נלחם ב“יום המרתון“

עת הפרסים לאבק נשחקים ”לאקרופוליס!“ הכל קוראים,

רוץ פידיפידס, עוד מרוץ אחד לך השבח והתהילה,

הודה לפאן אתונה ניצלה! לך, צעק בקול!

מניח את מגינו שוב הוא רץ,

כאש בשדות שומר להבתו חורכת נתיבו

וכבר הוא פורץ לאתונה העיר קורא: ”שימחו – ניצחנו!“

כיין הנספג בכד חימר השמחה בדמו –

לבו פוקע הוא מת – אושר עליון.