הסתיימה תקופת היובש

בסוף השבוע שעבר יצא יוסי מזרחי, מאמן בית"ר ירושלים, בהתקפה חסרת תקדים על התקשורת הישראלית. מזרחי ירה לכל עבר ובלי חשבון, ביחס הפוך לקלישאות שפיזר לכל אורך העונה. לא עוד הצהרות עמומות על כמה קשה לבית"ר לקחת אליפות ואיך השחקנים לא תיפקדו על המגרש, אלא חצים מורעלים לכיוון התקשורת ורמיזות עבות כלפי מאמנים אחרים, מלחכי פנכה שלא היו זוכים לאותה מקלחת צוננת שאותה הוא חוטף מדי שבוע בגלל יחסיהם עם העיתונאים.

הבעיה המרכזית שעליה הצביע מזרחי נובעת מיחסי הגומלין הבלתי אפשריים בין המאמנים והתקשורת בארץ. העיתונות המודרנית רבת הערוצים מלחיצה אותם. מאחר שהם מרגישים שכל תנועה שלהם מונצחת וכל מילה שלהם מוצאת מהקשרה, הם מחויבים לנצור את לשונם ולהתבצר. הם עצמם, כמובן, לא חפים מאשמה, מכיוון שבמגרש הם משדרים את תסמונת ה"מה יגידו עלינו" גם לשחקנים. מה שיוצא לנו הוא כדורגל חמוץ, עלוב ונטול תשוקה בלי טיפת חשיבה התקפית. זהירות היא מילת מפתח. לא לספוג, לא לעשות טעויות כדי שלא נצטרך לחשוב על עוד תירוץ בנאלי.

עם התפישה הזהירה הידועה שלו הגיע לסכנין אלי כהן, שבכל הזדמנות מספר איך הוא עושה את המיטב מהחומר הדל שיש לו. כהן, מקום שני בליגת העל להזכירכם, עלה במערך פחדני ונראה הלום מהאווירה באצטדיון, ובעיקר מהאומץ של הקבוצה ששיחקה מולו. לו היה זה משחק ליגה בוודאי היה אומר שהוא מרוצה מהנקודה בהתחשב בתנאים. סכנין, כמו במשחק הקודם מול נתניה, הציגה כדורגל מלהיב ונטול פחדים. השחקנים שלה שידרו את זה מהדקה הראשונה ועד לשריקת הסיום. בהארכה היא אכלה את הצהובים בלי מלח אפילו בתחום הכושר הגופני, שבו לכאורה היא אמורה להיות בעמדת נחיתות. מרמורק נפלה מהרגליים מול הפועל ת"א, ואם לא העייפות של שחקניה הייתה יכולה לעקוץ. כנ"ל בני לוד נגד חיפה. הפועל רמת גן החזיקה מעמד והדיחה את כפר סבא ומכבי פ"ת ירקה דם עד שניצחה את הפועל הרצליה, שהדיחה באותו מגרש את הפועל פ"ת. בכל 24 משחקי הסיבוב הראשון והשני בגביע נרשמה תבוסה אחת בלבד מצד קבוצות ליגת העל, ה-0:3 שהנחילה הפועל ת"א להפועל ירושלים.

לא מקרי שמתוך 12 קבוצות בליגת העל נותרו ארבע בלבד במרוץ. הליגה הזו היא כבר מזמן פיקציה ידועה לכל. אם הביזיון שנקרא מכבי תל אביב עומד להגיע לגביע אופ"א דרך הסגנות, המשחק שלה בסכנין אומר דרשני. הפועל ת"א יכולה להאשים את המגרש במרמורק, אבל הכדורגל שהיא מציגה מחריד, בין אם הוא משוחק על הדשא המפואר של בלומפילד או על בלטות. אם הכדור החד של עמנואל אביידה היה מכניע את דוידוביץ' בדקה ה-90, חיפה לא הייתה יכולה להאשים אף אחד, לא את כר הדשא ולא את האווירה בקרית אליעזר האוהד ומלא הקהל. ולהפועל כפר סבא בוודאי אין תירוצים לנוכח ההתבזות הביתית מול הפועל רמת גן.

מי שראה את שני מחזורי הגביע עמוסי השידורים לא יצא עם התחושה המוכרת של לאות התוקפת אותו בכל שבת. למרות ההארכות והמשחקים הארוכים הם לא היו מייגעים כמו עוד מחזור בליגת העל. כדורגל על מגרשים של פעם, קהל ששמח שמחה אמיתית ולא כזה שמקווה לנצח רק כי צריך, והכי חשוב – דמויות צבעוניות שהשתלטו על המסך במקום כל האלי כהנים, הרוני לוים והיוסי מזרחים עגומי הפנים. חנן עדני עם הטלפון והסיגריה, אלישע לוי ואוהד קדוסי, שלא התביישו לשחק כדורגל התקפי ולהתגאות בכך ועוד הרבה אנשים שמראים למצלמה את פניהם האמיתיים.

ליגת העל נחשפה במשחקי הגביע במערומיה לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם בתפישה התקשורתית שלה. כל אלה שביומיום לוקחים את עצמם ברצינות, מפחדים להמתיק סוד אפילו עם הקרובים אליהם מחשש לסכינים שיינעצו בגבם ומתהדרים במלתחות של עשרות אלפי שקלים, התערטלו לחלוטין אל מול אלה שבקושי סוגרים את החודש. אלה שמשחק הכדורגל הוא בשבילם שילוב של הנאה ופרנסה ולא קונצים ומשחקי מו"מ. לא הכל נגמר כמו שצריך, אבל לפחות במקרה של סכנין והפועל רמת גן נוכל להגיד שהטובים ניצחו.