פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גיבורים מיתולוגיים

        המניירות שפיתחו כוכבי הספורט העכשוויים הם רק חיקוי למנהגים של אייקונים מהעבר. תומר עמיעז ממשיך לסקור את ההיסטוריה

        כוכב הכדורסל צ'רלס ברקלי אמר פעם שהוא לא רוצה להיות דמות לחיקוי (אולי בגלל שנתפס פעם זורק מישהו דרך חלון). ובכל זאת, בכל פעם שספורטאי מועד, דעת הקהל רועשת וגועשת. פרשות כמו נערות הליווי של הנבחרת, הפוקר של הנבחרת הצעירה ושלל עבירות נהיגה בשכרות ואחזקת נשק של שחקנים מקצועניים באמריקה. פרשות אלה נתפסות חמורות בהרבה מאשר, למשל, יו גרנט שנתפס עם המכנסיים למטה. אבל למה, בעצם?

        התשובה הקצרה היא שדוד הוא מלך ישראל והומרוס היה עיוור. אבל מגיעה לכם תשובה באלף מילים. המקום אותו תופסים ספורטאים בתרבות של היום הוא המקום אותו תפסו הגיבורים המיתולוגיים. אלה גם אלה ניחנו בכוחות "על-אנושיים", ונצחונותיהם והפסדיהם נוכסו על ידי הציבור הרחב. השאיפה הייתה להידמות אליהם ברגעיהם הגדולים, אך כמעט לכולם התלוותה גם אזהרה על התנהגות לא מוסרית.

        תחרות ללא פשרות

        הספורטאי המייצג יותר מכולם את הרצון המוחלט לנצח הוא מייקל ג'ורדן. מספרים עליו שהנצחון היה חשוב לו כל כך, שהוא שילם פעם למוריד המזוודות מהמטוס לשים את המזוודה שלו ראשונה על המסוע, ואז התערב עם שחקני הקבוצה האחרים שהמזוודה שלו תגיע ראשונה.

        מקובל לומר כי ג'ורדן הוא גדול הכדורסלנים אי פעם, אבל למה בעצם? ראסל זכה ביותר אליפויות, ג'באר קלע יותר נקודות בקריירה וצ'מברליין קלע כמוהו בממוצע למשחק. התכונה שמפרידה אותו היא המחויבות המוחלטת לנצחון, שהגיעה לשיא במשחק הפלייאוף, אותו שיחק עם חום של כמעט ארבעים מעלות, וקיבל אינפוזיה במחצית.

        המשחק ההוא היה, כמו שהאמריקאים אומרים, החומר ממנו נולדות אגדות. אבל האגדות על אנשים שיצר התחרות שלהם על אנושי היו כבר קודם. כנראה שהגדול מכולם בתחום היה הגיבור האירי קוהולין. כוחו מתואר ככוחם של מאה גברים, הוא מיומן בכל אומנויות הלחימה, ואף נשקי פלא לו. יום אחד מגיע בנו אשר נולד מאשה זרה אל חופי אירלנד, וקורא תיגר על גיבורי אירלנד. אחרי שהוא משפיל שניים מהם, ניגש קוהולין להילחם בו (חרף האזהרות כי מדובר בבנו). בנו מתגלה כלוחם אדיר, ומצליח להפיל את קוהולין אל הקרקע מספר פעמים, אבל בסופו של יום באמצעות חנית הפלא שלו הורג קוהולין את בנו.

        גיבור אחר שהיה נהיה ללא ספק שחקן פוטבול בימינו הוא אכילס. הסיפור שלו מכיל את כל המרכיבים של הסיפורים הצהובים של ספורטאים בימינו. הוא משתמש בחומרים אסורים כדי להשיג יתרון על התחרות, לא רק בעידוד אימו אלא בהשתתפותה הפעילה, כאשר היא טובלת אותו בנהר הסטיקס המקנה לו חסינות מכל פגיעה (חוץ מבעקב בו היא מחזיקה). במהלך המלחמה הוא מכריז על שביתה עד שההנהלה (אגממנון) יסכים לשינוי בחוזה שלו – הוא דורש לקבל בחזרה שפחה בה זכה באחת מפשיטותיו. ולבסוף, אחרי שהוא מנצח את הקטור, הוא גורר את גופתו אחרי המרכבה שלו, מה שהיה מזכה אותו ללא ספק בעונש על חגיגה מוגזמת בליגה של ימינו.

        חפש את האישה

        מוטיב חוזר נוסף בסיפורי גיבורים וספורטאים הוא ההסתבכות עם נשים, שהן לא האשה החוקית, סתם לא האשה הנכונה, או פשוט יותר מדי. וילט צ'מברליין השויץ בכך שלא רק קלע מאה נקודות במשחק אחד, אלא שכב עם יותר מאלף נשים במהלך הקריירה שלו. מג'יק ג'ונסון לא הגיע אל המספר הזה, אבל שילם מחיר כבד על המספר אליו כן הגיע, וגם היו שחקנים ב-NBA עם שישה ילדים מחמש נשים ואחד שהיה סבא בגיל 28. אפילו מוחמד עלי, אולי הספורטאי הגדול של המאה העשרים, שזכה לכבוד זה בין השאר בזכות עמדותיו הנחרצות למען זכויות השחורים בארה"ב, הודה כי המקום בו נכשל היה ביחסו לנשים.

        הגיבור שהקדים אותו בהגנה על עם נרדף, תוך כדי כשלון מערכתי בהתמודדותו עם נשים, הוא שמשון הגיבור שלנו. הסופר המקראי מציין בפנינו שתאוותו לנשים פלשתיות קשורה לרצונו של האל בסיבה לנקמתו של שמשון בהם, אבל בהכירנו את מעלליהם של ספורטאים בימינו, אנחנו מרשים לעצמנו לפקפק. חוץ מהדומיננטיות המוחלטת שלו בזירה הוא גם מזכיר את מוחמד עלי בדיבורו, אולי הוא לא פיוטי כמו "לעוף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה", אבל גם "מעז יצא מתוק" ו"תמות נפשי עם פלישתים" הם מטבעות לשון לא רעים.

        עוד גיבור גדול עם בעיות נשים הוא הרקולס. הוא אמנם לא הגן על עם רדוף, אבל אשתו של מלך האלים שמה לעצמה למטרה לאמלל אותו, כך שהוא די רדוף בעצמו. הוא מצליח להתגבר על כל האתגרים הבלתי אפשריים שמציבים בפניו (הוא אפילו מחזיק את השמיים לזמן קצר), אבל מוצא את מותו כתוצאה מקנאתה של אשה. כשהרקולס הורג את הקנטאור נסוס בעקבות נסיונו של האחרון לאנוס את אשתו השלישית של הרקולס, הקנטאור אומר לה לאסוף את דמו ולשים אותו בבגדיו של הרקולס כדי שיהיה נאמן, אך הדם הוא באמת רעל קטלני.

        הילד

        אחת התופעות החוזרות בעיתונות הספורט היא החיפוש אחרי הילד. לפני מספר שבועות כל הארץ געשה על ה"ילד" בן סהר שכבש שני שערים מול אסטוניה וכולם מתפעלים . בעבר ראינו תופעות דומות עם מייקל אואן באנגליה, לברון ג'יימס ב-NBA ויוסי בניון בארץ. ואולי הגדול מכולם: פלה. ניתן לומר כי מדובר בסך הכל בחיפוש מתמיד אחרי גיבורים חדשים, או בכך ששחקן צעיר יוכל לשפר את הקבוצה לתקופה ארוכה, אבל השורשים של התופעה החוזרת הזאת עמוקים יותר. היא מייצגת את הכמיהה לעתיד טוב יותר, ואין דבר שמייצג את זה יותר טוב מילד מוכשר.

        המיתולוגיה היוונית מלאה בצעירים מבטיחים. תזאוס מתמודד מול המינוטאור בגיל בו הוא יכול עדיין להשתלב בנבחרת הנוער. יאסון יוצא לחפש את גיזת הזהב בתור נער, ומייד מצליח לארגן סביבו חבורה של גיבורים שמזכירה את צ'לסי. פרסאוס יוצא להרוג את המדוזה כשהוא מספיק צעיר כדי שאמו תהיה אטרקציה למלך האי עליו הם חיים (עוד העדפה של המיתוס את העתיד על פני העבר היא הריגתו בתאונה של סבו בתחרות זריקת חנית למרחק).

        אבל הילד האולטימטיבי הוא דוד המלך. הוא כל כך קטן כשהוא מופיע להילחם בגוליית, שהוא לא יכול ללבוש שריון. כשגוליית רואה אותו הוא לא מאמין למראה עיניו ומתחיל לצחוק, אחרי זה הוא נעלב מהיחס, "הכלב אנכי, כי אתה בא אלי במקלות?" אבל דוד מוכיח לו את היתרון של קטן זריז עם יד טובה מבחוץ על שחקן איטי ולא משנה גובהו. בהמשך הוא מגלה כי דרכו של הילד לא תמיד פשוטה, כאשר הכוכב הקודם של הקבוצה מנסה לשים לו רגלים.

        ושוב, לא המצאנו את הגלגל

        בשבתנו מסביב למדורה הדיגיטלית של האינטרנט, אנחנו יושבים ומספרים על הגיבורים שרצים, קופצים וקולעים יותר מהר מאשר כל אדם אחר, ועל חולשותיהם שיביאו לאובדנם, אוהבים לנתח ולהתעמק באלילי דורנו.

        אבל זה לא החל היום. מאז שחר ההיסטוריה ישבו בני האדם מסביב למדורה וסיפרו על הגיבורים הגדולים. היוונים במיוחד אהבו לתאר את עלייתם ונפילתם של הגיבורים, אך המוטיב הזה לא ייחודי להם ואפיין את שאר העמים. הם פיארו את כוחם, את אופיים התחרותי ואת נחישותם, אבל הם גם תמיד זכרו להם את הדברים הרעים, את הכשלונות הקטנים ואת רדיפת הנשים.