ליטל ריצ'רד

מאת איתן מרקוביץ

"כשעזבתי את דנמרק ובאתי לישראל חשבתי שבמדינה הזו, שחצי ממנה מדבר, כל המשטחים יהיו נוראיים", כך צוטט השבוע ריצ'רד נילסן ב"מעריב" בהתייחסו למצב הדשא בבאר-שבע. משפט אחד שמתמצת את חזון המזרח התיכון של המאמן הלאומי. נילסן היה משוכנע, כנראה, שהוא מגיע למדינה פרימיטיבית, מפגרת, נחשלת ונטולת מגרשי כדורגל, לפחות כאלה עם דשא.

מן הסתם הוא נורא הופתע כשתימני על גמל לא בא לאסוף אותו מלוד, כמו שהיה המום שבלבנט נוהגים למשש בלי חשבון, ובגלל זה כל-כך נבהל מהבוסה שהדביק לו וואליד באדיר. הוא חשב שהבלמים הישראלים קצת חלשים בראש, ולכן קשר להם את הידיים. הוא נשם לרווחה כשגילה שבנות הארץ הקימו ליגת כדורגל במקום לעמוד בקרנות רחוב. אם תשאלו אותו, יענה לכם שהוא אוהב פלאפל.

כמידת ההתבטלות שלנו כלפי כל מה שריח אירופה, כך מידת ההתנשאות של ריצ'רד נילסן כלפינו. מתחת לחיוך החביב מסתתר לא פעם איש חשוך. בדנמרק נילסן פגע בקהילה ההומוסקסואלית (הם הגישו נגדו תלונה בהתאחדות), זרק עיתונאי לבריכה, הסתכסך עם הכוכבים ואפילו את הקרדיט על אליפות אירופה לא זכרו לו במולדת.

אבל כאן הוא מתנהל כאילו בכבודו ובעצמו המציא את הכדורגל. צריך לראות אותו בתדריכים של העיתונאים. הדיבורים יפים, אדיבים, מחויכים. אבל מתחת לפני השטח מתחולל משהו אחר. שפת הגוף, המימיקות, העיניים, משדרות ניתוק. רוצה לומר, אתם ילידים, ואני באתי ללמד אתכם קצת קידמה. הצביעות חוגגת.

ומילא, אם לפחות היה מלמד אותנו איזה דבר בינה. אבל מה הוא עשה? הסביר משהו על כדורים ארוכים ועטף את זה בשירטוטים יעני מתוחכמים? מה חוץ מזה? איזו טקטיקה חדשנית הביא לנו המאמן הלאומי? איזו דרך חדשנית סלל בפנינו? מה בדיוק ההבדל הגדול בינו ובין שלמה שרף?

גם בנבחרת של נילסן הנבחרת שייכת לאיל ברקוביץ', שעל פיו יישק דבר. גם אצלו מעלים באוב את אותם שקויי קסמים של רופא האלילים. יוסי בניון עדיין לא קיבל את המפתחות, כפי שהיה צריך. אמיר שלח עדיין המניה הכי בטוחה בסביבה. אף שחקן חדש לא פרח, שום כוכב צעיר לא התפתח, אפילו שם חדש אחד לא נחשף.

כרגיל, אנחנו תלויים בכושר של חיים רביבו. איפה הבשורה הגדולה של נילסן? מהו הקונספט המהפכני שעדיין לא השכלנו להבין? שעולים עם שבעה שחקנים דפנסיביים ושלושה התקפיים ובלי חלוץ טבעי?

שנתיים חלפו מאז הגיע העולה החדש נילסן למדינת העולם השלישי ישראל, ודבר לא השתנה. הוא הוכיח שדרכו המקצועית מיושנת, ועכשיו נשאר רק מבחן התוצאה. בהצלבה כבר היינו, זאת אומרת שפחות ממונדיאל זה כשלון. מעתה נגמרו ההתפלספויות. המאני טיים מתחיל בשבת. הפסד בבוסניה, וצריך לשלוח את נילסן לחבר כרמי גילון.

* הטור מתפרסם בגיליון "ספורט העיר", 30.8.01