אני שונא את קובי בריאנט. כלומר, עד כמה שאפשר לתעב אדם שמעולם לא פגשת. השחצנות שלו, הניסיונות לחקות את מייקל ג'ורדן, ההתעקשות להיות סוליסט, שפוררה את הלייקרס של תחילת העשור, האנוכיות שאין לה גבולות והאגו הבלתי נתפס כל אלה גורמים לי לתחושת הקבס. אז אתם מבינים שקשה לי לומר את זה, אבל הנה, בכל זאת אוציא את המשפט שלא האמנתי שאכתוב: מגיע לו לקבל השנה את תואר ה-MVP.
הצילו את הנגרים
אחרי שהתאוששתי מקריאת המלים שמרצדות מולי, אנסה להסביר. קודם כל, לפני המספרים והסטטיסטיקות, בריאנט פשוט התבגר השנה. הוא הפך לנגד עינינו בעונה הזו מכוכב מפונק לכזה שרותם את עצמו לקבוצה ושם את ההצלחה הכללית לפני האישית. יכול להיות שגם זה קרה כתוצאה מתרגיל פסיכולוגי שפיל ג'קסון עשה, כדי שירצה להוכיח שהוא מסוגל להוביל קבוצה בלי סופרסטאר נוסף על יד., אולי הזן מאסטר אפילו לחש לו מפורשות שגם אלוהים בכבודו לא יכול היה לקחת את הבולס לפסגות אליהן הגיעו באוויר הקריר של שיקאגו בלי סקוטי פיפן.
בסופו של דבר, זה לא ממש משנה למה. מספר 8 בצהוב סגול הפך למספר 24, וגם למנהיג אמיתי. לא אחת ראיתי אותו דוחף את השחקנים שלידו, מעודד אותם, יוצר בשבילם, מבקש מהם לקחת יותר זריקות. כן, קראתם נכון. לא צועק עליהם על שהעזו לנסות לקלוע במקום לתת לו את העור הכתום, אלא מפרגן להם ואפילו כועס כשהיססו לזרוק. הוא מנצל את הדאבל והטריפל טים ששולחים עליו כדי לפנות שחקנים בקבוצה למצבי קליעה יותר מאי פעם. הסיבה שיש לו רק 5.4 אסיסטים למשחק העונה (וגם זה אחד יותר בממוצע מאשר אשתקד) למרות שהכדור אצלו כל כך הרבה, היא שאותם "שחקנים" שמשחקים לצידו הם כל מיני גרוטאות שהולחמו מחדש כמו רוני השתילו לי לב טוריאף, או ולדימיר אני גם שקרן וגם טיפש עם כתף פרוקה - רדמנוביץ'.
אז נכון, למאר אודום שם. אבל בערך ב-25 משחקים העונה הוא נעדר בגלל פציעה, וגם כשהוא משחק יש לו מדי פעם נטייה להיעלם. אנדרו ביינום מתפתח יפה אבל הוא עדיין ילד ולא מקבל כבוד של סנטר דומיננטי מהשופטים, ולוק וולטון, שנותן עונה טובה בסטנדרטים של עצמו, כבר לא יהיה אבא שלו. מה שמשאיר אותנו פחות או יותר עם קוואמי איך לעזאזל בחרו אותי ראשון בדראפט - בראון. בואו נגיד את זה ככה הסיבה שהלייקרס במקום השביעי במערב החזק, וחשוב מכך בפלייאוף, היא 90 אחוז בזכותו. השאר מתחלק בין פיל ג'קסון וחבורת הנגרים שמתיימרת ללבוש את מדי הקבוצה שפעם עטו עליהם שחקנים כמו מג'יק וקארים. קובי פשוט ערם על כתפיו את האוסף הלא משובח של כדורסלנים לא מיומנים, משופעי בעיות מנטליות (עיינו ערך סמוש פארקר, שמתחצף הרבה יותר מהכישרון שלו ורב עם הקואץ' הכי מעוטר בליגה על שהעז לספסלו) וסחב אותם כל הדרך לפוסט-סיזן.
ועוד לא התחלתי לדבר בכלל על תצוגות הקליעה המדהימות שהוא נותן בזמן האחרון. בחודש מרץ היה לו ממוצע נקודות של יותר מ-40 נקודות למשחק. לא משחק אחד, ממוצע. והוא כמובן גם מלך הסלים של הליגה לאורך העונה, למרות ירידה במספר הנקודות (31.5) לעומת העונה שעברה (35.4). אז נכון, הלייקרס לא מנצחים הרבה בחלק האחרון של העונה, אבל זה בוודאי לא בגלל שקובי זורק יותר. הוא לוקח הרבה על עצמו כי זה מה שפיל ג'קסון אמר לו לעשות, אחרי שאפילו הוא הבין שפשוט אין בלייקרס מי שמסוגל לעשות את העבודה ברמה שאפילו קרובה לזו של בריאנט ושייצר מצב זריקה כשהעסק נתקע.
למה לא נוביצקי ונאש
בכלל, יש נטייה בקרב מי שמחליט על חלוקת הפרס לתת אותו לשחקן מקבוצה מנצחת, אבל עם הכבוד לדירק נוביצקי, המועמד העיקרי לשים את הגביע על שם מוריס פודלוף מעל האח, ההשפעה של הגרמני על דאלאס פחותה בהרבה מאשר זו של בריאנט על לוס אנג'לס. המאבס הם קבוצה מצויינת, והג'רמינייטור הוא שחקן שכיף לראות. אבל הוא בעיקר קלעי אדיר, ולא הרבה מאוד מעבר לזה. כמעט לא עובר שחקנים בכדרור והולך לסל, ולא חודר לצבע בכוח בשביל להוציא עבירות. את שני הדברים האלה קובי עושה לא פחות טוב מלקלוע, והוא קולע ברמה של פיור שוטר. ובל נשכח את הצוות המסייע שיש לנוביצקי עם ג'ייסון טרי, ג'וש הווארד ואולסטאר שעולה מהספסל (ג'רי סטקהאוז), בריאנט היה מגיע רחוק לא פחות. שימו את דירק באל.איי, וספק גדול אם הם יהיו במאזן חיובי. בנוסף, בכל מה שנוגע ליכולת להכריע משחקים, בעיקר בחלק של ליצור לעצמך מצב זריקה מכלום ולתפקד היטב בזמן הכסף, בריאנט הוא השחקן שאתה רוצה לשים אצלו את הכדור. גם הוא מחטיא זריקות מכריעות לפעמים, אבל הוא שחקן ההתקפה הטוב בליגה, והמתעלה הכי גדול בקלאץ'.
ואי אפשר בלי מילה על המתחרה השלישי, שגם לו יש סיכויים עדיפים על בריאנט לקחת הביתה את התואר, הלא הוא מנהיגה הצנום של פניקס סאנס. ובכן, ככל שאני לא מחבב את בריאנט האדם, כך אני אוהב את נאש לבן, איטי, נמוך, לא אתלטי ובעיקר איש מקסים שלא עושה עניין מזה שהוא גאון כדורסל, שולט ביד רמה בהתקפה הטובה בליגה והופך אחרים לטובים יותר ממה שהם חלמו להיות. אבל נאש מוקף גם הוא בלא מעט כישרון בדמות סטודמאייר המפלצתי, איש המטריקס מריון וברבוסה הנהדר, והוא לא שומר, מה מה שפוגע בו עוד יותר (ושלא תחשבו, קשה לי לכתוב נגדו לא פחות מאשר בעד קובי).
ובריאנט, מה לעשות, מצויין גם בזה. כשג'קסון צריך סטופר הגנתי שיקרר שחקן יריב, הוא האיש שנשלח למשימה. היות שהתואר נקרא "השחקן היעיל ביותר" ולא "זה שהקבוצה שלו מנצחת הכי הרבה" או אפילו "משחקת הכי יפה", בריאנט הוא האיש שעושה הכל משני צדי המגרש, וכאמור לוקח את אוסף העגלות שלו הרבה מעבר למה שהם אמורים להגיע. חוץ מזה, אפילו אני יודע שהוא שחקן גדול מכדי לסיים את הקריירה בלי תואר MVP, בטח כשחושבים על זה שאפילו לקווין גארנט יש אחד. העונה היא הזדמנות בלתי חוזרת לתקן את העוול.