עובדה מספר אחת: אני אוהב כדורסל. מאוד. בשנות הילדות שלי הייתי סופר את השבועות מיום חמישי ליום חמישי, את קירות החדר שלי עיטרו פוסטרים של לארי בירד וגם היום אני מסוגל לקום באמצע הלילה על מנת לראות משחק מכללות טוב או לגרור את אשתי לפרבר נידח, מרחק שעה נסיעה, רק כדי לצפות באיזה כוכב תיכונים עלום שם.
עובדה מספר שתיים: ה-NBA לא מעניין לי את הטמבון. כמה לא מעניין? כמעט שנה שאני גר בפיניקס, עיר שבה משחקת קבוצת הכדורסל שהוגדרה על ידי חלק מהפרשנים כבעלת ההתקפה הטובה בהיסטוריה של הליגה (או לפחות בעשר השנים האחרונות), ועדיין - אם לא היו באים חברים מהארץ, שהתעקשו ללכת לראות משחק של הסאנס, עד היום לא הייתי מבקר באולם שלהם. מצדי, סטיב נאש והחברים שלו (או כל קבוצה אחרת, לצורך העניין) יכולים לשים 150 נקודות במשחק, אין סיכוי שאני אצליח לראות יותר מ-5 דקות שלהם בלי להתחיל לזפזפ, גם אם כל מה שהערוצים האחרים משדרים זה פוקר וסנוקר.
אז איך בדיוק שתי העובדות מסתדרות ביחד? הרי ה-NBA היא כידוע ליגת הכדורסל הטובה בעולם וכל חובב כדורסל היה אמור למצוא עניין אמיתי בליגה שבה משחקים שחקנים מלהיבים כקובי בריאנט, אלן אייברסון, דירק נוביצקי ועוד רבים וטובים, לא? ובכן, צר לי להרוס את האשליה, אבל ה-NBA היא כבר מזמן לא ליגת הכדורסל הטובה בעולם. הליגה שבה משחקים שחקני הכדורסל הטובים בעולם? אין ספק. אבל ליגה טובה? תוכלו למצוא יותר עניין בליגה הישראלית. לנשים.
כולם, נא לעלות
רוצים סיבות? בבקשה. קודם כל, העונה כל כך ארוכה שלמי יש כוח בכלל לצפות במשחקים בינואר שהם חסרי משמעות לפלייאוף. שלא לדבר על הפלייאוף עצמו, שנמתח על פני חודשיים ארוכים יותר מיאו מינג. עד שמגיעים לסופו, גם האוהדים וגם השחקנים נשארים כבר עם לשון בחוץ. דבר שני, מתוך 30 קבוצות שמשחקות בליגה, שש עשרה (יותר מחצי!) מעפילות לפלייאוף, כשבכל עונה לפחות כמה מהן משחקות במאי למרות שסיימו עם מאזן שלילי. לשם השוואה, בשתי הליגות המקצועניות האחרות בארה"ב, הבייסבול והפוטבול, עולות 8 מ-30 (קצת יותר מרבע) ו-12 מ-32 (קצת יותר משליש) בהתאמה, כשבאף אחת מהן לא תמצאו קבוצה עם מאזן שלילי שמשחקת בפלייאוף. למעשה, בהיסטוריה בת מאה השנים פלוס מינוס של שתי הליגות האלה היו שני מקרים בודדים שבהן קבוצות עם מאזן שלילי העפילו לפלייאוף פחות מאשר ב-NBA בעונה הנוכחית בלבד!
התוצאה המתבקשת מהאמור לעיל היא שלא משנה כמה בינוני תהיה בעונה הרגילה, עדיין הסיכויים שלך לשחק בפלייאוף גבוהים, וגם הפלייאוף עצמו נראה כמו אוסף של קבוצות בינוניות שלא יודעות למה מכריחים אותן לעלות למגרש במקום לנפוש בחוף הים של מיאמי. ככה זה גם נראה על המגרש.
אבל עם כל הכבוד לאורך של הליגה, פה בקושי מתחילה הבעיה. שורש חוסר העניין בליגה נובע מהרמה. או יותר נכון, מהיעדרה. למרות שבליגה של היום משחקים כמה מהשחקנים הטובים בתולדותיה, אין מנוס מלקבוע שהרמה המשוחקת בה היום נמצאת בשפל חסר תקדים. עם יד על הלב, אצל כמה קבוצות בליגה, להוציא השלוש-ארבע הגדולות, אתם יכולים ממש להרגיש טביעת אצבע חיובית של מאמן? מתי בפעם האחרונה ראיתם קבוצת NBA ממש מריצה תרגיל, כזה שבו שחקן נשאר חופשי אחרי שעבר דרך שלוש-ארבע חסימות? לעומת זאת, כמה פעמים ראיתם שחקן מקבל כדור בהתקפה, מכדרר פעם-פעמיים וחודר לסל (במקרה הטוב) או סתם יורה מחוץ לקשת (במקרה הרע)? וזה עוד לפני שבכלל התחלנו לדבר על ההגנה השערורייתית שמשוחקת בליגה, על ידי שחקנים שמכל בחינה אתלטית ופיזית מסוגלים לשמור עשרות מונים יותר טוב מאשר לפני עשר ועשרים שנה. אבל היי, אם בכל מקרה נהיה בפלייאוף (או לא פחות טוב נפסיד הרבה ונזכה בסיכויים טובים לבחירה טובה בדראפט) אז בשביל מה בכלל להתאמץ ועוד להסתכן בפציעה שתמנע מאיתנו להופיע בפרסומת החדשה של נייקי?
לפחות בתיכונים מקשיבים
למעשה, עם חלוף השנים, ככל שהשחקנים המובילים הפכו מסתם מיליונרים לאנשי עסקים לכל דבר, כך הם נהיו לדמויות הדומיננטיות בקבוצותיהם - הם מחליטים על מה עושים עם הכדור, הם חייבים להופיע בספורט סנטר עם ההטבעה הכי מרשימה ולעזאזל המשחק או הבריאות (תשאלו את טוני אלן מבוסטון, שגמר את העונה בשביל הטבעה שהיתה בכלל אחרי שריקה לעבירה), הכדור חייב לעבור דרכם בכל התקפה אחרת האגו שלהם נפגע (כשדמויות בעלות אינטגרטי כמו קווין גארנט הן יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל) ומה שמתקבל הוא משחק סוליסיטי, אגואיסטי, חסר השראה ובעיקר משעמם בטירוף.
כשיתחילו לשחק ב-NBA כדורסל אמיתי, אתם יכולים לקרוא לי. עד אז, אם אתם מחפשים כדורסל אמיתי, אתם יכולים להצטרף אליי באולם של קבוצת התיכונים המקומית. שם לפחות השחקנים עושים מה שהמאמן אומר להם.