בריצה קלה

בזמן שהנוער המשובח שלנו עושה היכרות עם חומצות החלב שלו על מגרשי הכדורגל בשכונה, עומדים להם בצד השני של כדור הארץ, או ליתר דיוק בבבק-יארד של אבא באחד מפרבריה של טנסי, שני ילדים אמריקאים במרחק של 10 מטרים אחד מהשני. לאחד כפפה ולשני כדור מוזר. עוד כשהייתי ילד, לא הבנתי איך מקבילי האמריקאים יכולים ליהנות מפעולה כל כך בסיסית ופשוטה. מה לא בסדר אצלם? כשראיתי משחק בייסבול גיליתי את התשובה. הספורט הכי פחות ספורטיבי הכי עושה את זה לאמריקאים העצלנים.

אותם ילדים מהיארד של אבא גדלו בינתיים. הם למדו משהו טיפשי בקולג' כדי לצאת לשוק עם תואר ראשון ולהרוויח סכום נאה שבתוך שנים בודדות יספיק להם לקנות בית עם בק-יארד משלהם ומחבט וכפפה לכל אחד מהילדים. בערב שבת, כשישבו עם הילדים בסלון ויצפו במשחק בין האוריולס לפיירטס תוך כדי פירוק חטיפי גבינת צ'דר, האבא יספר על אותו ילד שלמד איתו בבית הספר העממי, והפך לשחקן בייסבול. כן, בבית הספר העממי, כי בבייסבול הטובים בכלל לא צריכים מכללות. הם יכולים להסתפק בחכמת חיים גדולה.

מהי, אתם שואלים? חכמת חיים של שחקן בייסבול היא להגיע ליום עבודה בחדר ההלבשה, לארוז את פרוסות הבייקון ואת קוביות הטבק בטייקאווי לספסל של הקבוצה, לקחת את המחבט ביד, להדק את החגורה על הכרס ולעבוד על מיליוני אמריקאים שלדבר המוזר הזה קוראים ספורט. טוב נו, אז לפעמים צריך גם לרוץ, יש כאלה שאפילו עושים את זה טוב. אבל בואו נגיד שלא צריך לעשות מחנה אימונים בתנאי גובה, כדי ששחקן בייסבול יהיה כשיר להתנייד בין כמה תחנות בתחילת העונה. פרשן הספורט הגדול בארץ היה קורא לזה "להוציא שם רע לחלטורה".