הריח נמצא כבר הרבה זמן באויר. העוצמה וההרתעה שליוו אותה בשנים האחרונות הפכו לשאריות זחיחות וחוסר אמונה. 2007, שנפתחה באובדן הגביע המקומי לראשונה מזה עשור, קרובה יותר מתמיד להפוך לעונת חורבן עבור מכבי תל אביב 14 שנים אחרי הפעם האחרונה שזה קרה, ב-1993.
עונת היורוליג הגיעה לסופה במפגש עם המציאות וצסק"א מוסקבה. אלא שהדאגה ביציעי יד אליהו מאובדן כל התארים האפשריים, עמוקה כמעט כמו המרחק ממוסקבה לכפר בלום, המקום בו התנפצה האימפריה אל המרה השחורה של העשור הקודם.
למרות השנים שחלפו, והשינויים שעברו מאז מכבי, מעמדה האירופי (בפעם הקודמת שהפסידה את האליפות נפלה מכבי לגביע קוראץ', הפעם תשחק ביורוליג) והכדורסל עצמו, מעניין לעצור לרגע כדי לבחון את ההבדלים בין הקבוצה של אז וזו של היום. האם ניקולה וויצ'יץ' ודרק שארפ, מגדולי השחקנים הצהובים בכל הזמנים, קרובים להיזכר בספר דברי הימים כמי שאיבדו בעונה אחת את הכל בדיוק כמו דיוויד אנקראם ו-ווינפרד קינג, סמלי הכישלון הטרגי של אז?
גודל הנפילה
מכבי תל אביב פתחה את עונת 2006/7 עם רמות ביטחון מהגבוהות אי פעם. אחרי שני תארים וגמר אירופי אחד בשלוש שנים, כמו גם שליטה מוחלטת במסגרת המקומית לאורך עשר שנים, איש בהנהלה הצהובה לא דימיין שהעתיד יהיה כל כך גרוע.
אלא שהסגל החדש שבנה המאמן הזר הראשון מאז השפם של וינקו ילובאץ' כשל וקרס ככל שהתקדמה העונה. מכבי הפסידה את הגביע לשבעה שחקנים של בני השרון כבר בחצי הגמר, ולמרות שהיא ממשיכה להוביל את ליגת העל וטיפסה עד שמונה האחרונות ביורוליג, את העלבון, הבושה והחשש במועדון מגורל החבורה הצהובה לא ניתן להסתיר.
לפני 14 שנים, הפסד של תואר מקומי אמנם לא התקבל בהבנה, אבל כן נתפס כדבר הגיוני. עונת 1992/3 התנהלה בנתיב התרסקות כבר מתחילתה. זה החל בהופעה איומה בגביע אירופה לאלופות, כשרוב הסיבוב השני בבית המוקדם שלו לא שודר בידי ערוץ 1 בשל היעדר עניין. גביע המדינה, שרק עונה קודם הלך לקצורין וגליל עליון שהדיחו את מכבי בחצי הגמר, המשיך הפעם להפועל תל אביב, אחרי שהפועל הרצליה עברה את הצהובים בשני משחקים ברבע הגמר, כולל ניצחון ביד אליהו.
אלא שרעידת האדמה האמיתית, ממנה חוששים כל כך גם במכבי של העונה, התרחשה שלושה חודשים לאחר מכן. דורון שפר, ברד ליף, אנדרו קנדי והמאמן פיני גרשון שברו רצף של 23 שנות שלטון צהוב, ושלחו את מכבי לגביע קוראץ'. אאוץ'.
הצוות המקצועי
נקודת הדימיון היחידה בין יעקב אדלר לנוון ספאחיה היא הקרחת. הרזומה של אדלר כשנבחר להוביל את מכבי כלל מספר עונות מוצלחות כמאמן הפועל תל אביב ושותפות לצביקה שרף כעוזר מאמן מכבי. היו לו גם כישורים פוליטיים משופרים, שסייעו לו לקנות את אהדת הקברניטים בצהוב. על רקע הביקורת הקשה והמוצדקת על ספאחיה כמעט נשכחה העובדה שהאיש ראה כמה דברים בחייו, הוביל קבוצות יורוליג כציבונה זאגרב וריטאס וילנה, אימן בליגות הטובות באירופה וגם זכה בתארים, גם אם מקומיים.
אבל פרט לכך, התהליך שעבר עליהם מרגע שנכנסו למשרה המלחיצה ביותר בכדורסל האירופי (ואחת הקשות ביותר בספורט העולמי) דומה מאוד: טעויות קשות בבחירת הזרים, בחירה לא מוצלחת של מחליפים (אנקראם וקינג ב-93, גוראן ירטין היום), אובדן האמון של הקהל, השחקנים והמערכת, כדורסל מבולבל וחסר השראה.
במקרה של אדלר, נראה שהתפקיד פשוט היה גדול עליו. היו לו כישורי מנהיגות, אבל הידע שלו בכדורסל היה מוגבל. במקרה של ספאחיה, הסיפור מורכב יותר. הלחץ גורם לו לשכוח את הכדורסל שהוא יודע - והוא יודע. למרות כל הבעיות, מכבי נראתה הרבה יותר טוב בתחילת העונה מאשר בשבועות האחרונים. היא קרסה תחת כמות הניסיונות והחילופים של מאמנה, שככל הנראה איבד את בטחונו, יחד עם שחקניו.
האנשים שמינו את ספאחיה הם אלה שמינו את אדלר. הידע שלהם בכדורסל מפוקפק, קבלת ההחלטות שלהם מתבססת על התרשמויות שטחיות ותדמיות ואין להם יכולת לבחון אם מאמן מתאים למשרה. הם מינו את פיני גרשון בלית ברירה ובשלב מאוחר בקריירה שלו, ולגמרי במקרה הרוויחו שושלת מופלאה. המקריות תחגוג גם במינוי של המאמן הבא. אם גרשון או בלאט לא יחזרו, העתיד של מכבי תלוי בהצלחת ההימור של מזרחי, פדרמן וכץ. את תוצאות ההימור של הקיץ האחרון נדע בסוף מאי.
ווינפרד קינג מול ניקולה וויצ'יץ'
בשנות ה-90, חשוב לזכור, יכלה כל קבוצה להחתים שני זרים בלבד, כך שהשוואת צמד הזרים דאז לאלו של היום הינה בעייתית מלכתחילה. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי הליצנים דיוויד אנקראם ו-ווינפרד קינג הם צמד הזרים הכי מפורסם בתולדות הכדורסל הישראלי, ומהווים את סמל הכישלון של מכבי באותה עונה.
אנקראם, גארד אתלטי בעל קליעה אבסולוטית, הגיע כבחירה של יעקב אדלר מולו כיכב פעם במדי אחת הקבוצות היווניות, והרשים כבר במשחקו הראשון במסגרת האירופית עם 30 נקודות והמגבת המונחת על ראשו. זה מזכיר, אולי, את תצוגת השיא של וויל ביינום במשחק פתיחת העונה מול מלאגה. אלא שבניגוד לקומבו גארד של 2007, שנקשר וסורס מאז על ידי מאמנו והתקשורת, אנקראם התעקש להיות הצגה של איש אחד במכבי תל אביב, כולל במשחק אובדן האליפות בגליל.
החלק המשעשע במאמר שלפניכם מגיע מההשוואה המאולצת בין ווינפרד קינג, החוליה השניה בצמד הזרים של מכבי 93, וניקולה וויצ'יץ'. לעולם לא נדע אם הסנטר האמריקאי הגיע למכבי כשהוא פצוע. לפי השמועות, חבריו בפירנצה מהליגה השניה באיטליה פיטמו אותו בכדורים כשאדלר הגיע לראות אותו, רק כי שנאו אותו וביקשו להיפטר ממנו. קינג קלע 35 נקודות באותו משחק, אדלר התלהב והשאר רשום בדפי ההיסטוריה של המבוכה. קינג בילה חלקים נרחבים של העונה בישיבה על הספסל כשקוביות קרח על ברכו והגיע לשיאו כשביקש להכניס את הכדור למגרש לאחר סל של מכבי במשחק בגליל.
וויצ'יץ', מהמנהיגים המגוונים, האינטליגנטיים והיעילים של מכבי בכל שנותיה, הפך העונה לנקודת האור היחידה בסגל זרים ארוך, שכולל גם את סימאס יסאיטיס, הקלעי חסר הביטחון, נואל פיליקס, הפורוורד שצובר יותר עבירות מדקות משחק וגוראן ירטין, שגם במשפחתו הסרבית ודאי אינם מאמינים שבנם כחול העיניים נבחר לאיש שיוציא את עגלת הזהב מן הבוץ.
אם ברכיו הדואבות של וויצ'יץ' לא יעמדו במעמסה, עלולה תפוקת הזרים הכוללת של הצהובים להזכיר את זו של אנקראם את קינג. ובשורה קשה מזו לא יכול היה שמעון מזרחי לקבל.
החלפת זרים
את עונת הטרגדיה של 1992/3 פתחה מכבי תל אביב עם הגארד דיירון ניקס והסנטר חוסה ורגאס. ניקס הצעיר תוכנן להיכנס לנעליו של האגדה מייק מיצ'ל, שהיה שמח להישאר ביד אליהו אך נשלח לאיטליה, בעוד שוורגאס אמור היה לפתוח את עונתו השניה במדים הצהובים. אלא שרצף הפסדים במשחקי ההכנה לעונה, והפסד במחזור הליגה השני במלחה, גרמו להנהלה הצהובה לקבל החלטה על החלפת השניים בדיוויד אנקראם ו-ווינפרד קינג. בהתאם לתקנון האיגוד באותם שנים, ניתן היה להחליף זר רק פעם אחת בעונה. והסוף ידוע. צחוק הגורל הוא שוורגאס המשיך לקריירה מפוארת למדי ושיחק כדורסל בקבוצות פאר בברזיל עד השנים האחרונות, גם אחרי שנתו ה-40.
את עונת 2007 פתחה מכבי ללא אנתוני פארקר, וויל סולומון ומייסיאו באסטון, שעלה ברגע האחרון על המטוס לאינדיאנה. סימאס יסאיטיס הצעיר הוחתם מיד בעקבות המאמן ספאחיה על חוזה רב שנתי, בעוד המלחמה בצפון היוותה את ההסבר לסחבת בצירופם של הזרים נוספים שיחברו לליטאי ולניקולה וויצ'יץ'. וויל ביינום, רודני ביופורד ובעיקר נואל פיליקס נחשבו לבחירות תמוהות מן הרגע הראשון. ואז עדיין לא ידענו עד כמה.
לא ברור כיצד בעידן בו אין הגבלה על החלפות הזרים כמו גם על תקציבה של האלופה (שהגיע העונה לשיא של כ-15 מיליון דולר), הסתפקה מכבי תל אביב בהחלפתו של רודני ביופורד, שייתכן בכלל כי נשלח הביתה בשל שימוש בסמים ולא בשל יכולתו המקצועית. גוראן ירטין, האיש שהגיע על תקן מושיע הליקויים שבבניית הקו אחורי של ספאחיה, התגלה חיש מהר כמי שלוקה בעצמו בלא מעט אלמנטים במשחק הכדורסל. אז מדוע נמנע שמעון מזרחי מלהחליף לפחות שניים מארבעת הזרים הכושלים שהביא העונה? אולי הטראומה של אנקראם וקינג היא התשובה.
הישראלים
כבר שנים שמכבי תל אביב מצרפת אליה את הישראלים הטובים ביותר בישראל, ועל כך יעידו חנן קרן, שהפך מכוכב מקומי לנער פוסטר צהוב בשנות ה-80, תומר שטיינהאור, שהרגיש את ספסל העץ של יד אליהו תחת ישבנו באמצע שנות ה-90 וליאור ליובין, שהתעסק בשזירת צמות צהובות במקום בפיק אנד רול בתחילת האלף החדש.
מכבי של 93 שלחה הביתה את ווילי סימס הותיק ואת חן ליפין, אך נותרה עם סגל ישראלי מהטובים אי פעם, שכלל את הסנטר המתאזרח לבן מרסר, ידית הנפץ של דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד, בשנים שזיכרון ההצלחה בקונטיקט עוד חי בקרבו, הלוחם המסור מוטי דניאל, ילד הפלא מהפועל חיפה גיא גודס וקורן אמישה, שנחשב לאחד משחקני עתיד של הכדורסל דאז. אלא שפציעתו הקשה של גודס בתחילת העונה הותירה את מכבי עם אמישה חסר הניסיון בעמדת הרכז, ובעיקר עם סגל קצר שחוזק, כזכור, בשני זרים בלבד. שלל הניסיונות של המאמנים הצהובים, שניסו לפתור את הבעיה בעמדת הרכז בעזרת נדב הנפלד, כשלו סופית מול דורון שפר והגליל.
מכבי הנוכחית התכוננה כראוי לחוק הרוסי. הסחבת באיזרוחו של ג'יימי ארנולד נשכחה עם קבלת תעודת הזהות הכחולה בתחילת הקיץ, ויחד עם דרק שארפ הבלתי נלאה, בחירות הדראפט ליאור אליהו ויותם הלפרין ושחקני הנבחרת יניב גרין ושרון ששון שנשארו לעונה נוספת, הפך טל בורשטיין שהחלים מפציעה בחודש ינואר לשחקן הישראלי השביעי ברוטציה הפוטנציאלית של ספאחיה. ולמי ששכח, למכבי יש גם חמישה שחקנים זרים בסגל. כישלון מקומי נוסף, עם הסגל הישראלי העמוק בתולדותיה, לא יעבור בשקט בהנהלה הצהובה. שמעת, ספאחיה?
ההבטחה שאיכזבה
בקיץ של שנת 1990 התלבטו במכבי תל אביב בין גיא גודס ועדי גורדון כחיזוק הישראלי לעמדת הרכז. ילד הפלא מהפועל חיפה, שהדהים את הליגה הבכירה כבר בגיל 15 ועונה קודם לכן כמעט וגזל מהממלכה הצהובה את תואר האליפות, נבחר לבסוף, והתאקלם במהירות כשחקן מוביל ביד אליהו.
במכבי של 1992/3 קיוו לשחזר את ההצלחה של גודס בעזרת קורן אמישה, חברו לאלופת העולם לבתי ספר, אורט קרית ביאליק, שהובא באותו קיץ ממכבי חיפה. אלא שלרוע מזלם של הצהובים, התקשה אמישה להיכנס לנעליו שפינתה פציעתו של גודס, איבד במהלך העונה את מקומו בחמישייה ובעונה שלאחר מכן את החולצה של מכבי. שלוש עונות לאחר מכן, פרש אמישה מכדורסל.
ההבטחה של 93 מתגמדת לנוכח פסטיבל יותם הלפרין מהקיץ האחרון. ילד הפלא, תוצר כמעט היסטורי של מחלקת הנוער הצהובה, חזר עטור שבחים מעונה מוצלחת באולימפיה לובליאנה, ובמשך הקיץ ראה את סוכניו מטלטלים אותו בין קבוצות ה-NBA למכבי, שהבינה כי אסור לה בשום אופן לוותר על שירותיו של איש המפתח שלה לשנים הבאות.
חצי שנה חלפה, והלפרין ממשיך ליהנות משכר של 500 אלף דולר ברוטו בשנה, אבל גם ממסכת השפלות מכיוונם של נוון ספאחיה והקהל הצהוב. הלפרין, שהוזכר רק לפני עשרה חודשים כמועמד לסיבוב הראשון בדראפט, חייב להיזהר מגורל דומה לזה של אמישה.
עומק הספסל
פציעתו הקשה של גיא גודס, כמו גם היעדר תפוקה מצידו של ווינפרד קינג, השאירו את מכבי תל אביב עם שבעה שחקנים ברוטציה: קינג, מרסר, הנפלד, דניאל, אמישה, ג'מצ'י ואנקראם, שהעבירו חלקים ניכרים מן העונה במאבקי אגו של אקדוחנים. הספסל הדליל, שכלל רק את דניאל וקינג, דירדר את מכבי עד המקום השלישי בליגה הרגילה, כשאדלר, ואחריו מחליפו אלי קנטי, צופים בשולי הספסל בילדי פרחים כמו ציון קובה, אורי כהן מינץ ואייל סייר. אלון בן זקן, שהוקפץ במשחק האחרון של העונה לחמישייה, תרם בעיקר להעלאת מפלס העצבים של ברד ליף מהגליל.
את הספסל של מכבי הנוכחית קשה לתאר, שכן המאמן נוון ספאחיה דואג לעלות מדי שבוע בחמישייה שונה, כשגם שינויי הרוטציה הקיצוניים אותם הוא מבצע לא תורמים לרמת כשירותם הפיסית והמנטאלית של שחקניו. ועדיין, שמות כמו דרק שארפ, סימאס יסאיטיס, שרון ששון, ג'יימי ארנולד, יניב גרין ונואל פיליקס מאפשרים לקרואטי אינסוף תמרונים עם הסגל שלו. ותסמכו עליו, הוא מנצל כל אחד מהם. גם דלילות הספסל לא תוכל להוות תירוץ לאובדן אליפות בשנת 2007. לפחות כאן למדה ההנהלה הצהובה את הלקח.
הטרגדיה
אבל עזבו אתכם מסיפורים על זרים כושלים, מאמנים לא מאופסים או כישרונות רוויי פוטנציאל שלא מימשו את עצמם. כל אירוע היסטורי נזכר לאורך השנים בצמוד לטריגר הקטן שהצית או איפיין אותו. כך נשמרת לה אגדת אובדן האליפות של מכבי ב-93, וכך יקרה, אם יקרה, גם השנה.
גיא גודס היה רק בן 15 כשהחל לשחק בקבוצת הבוגרים של הפועל חיפה. הילד השקט והמחושב מקרית חיים הפך עד מהרה לעמוד התווך של אלופת ישראל, כששחקנים עתירי הישגים והופעות בינלאומיות כמו דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד ולבן מרסר תלויים בו וביכולתו. בכל זאת תפקיד הרכז היה מאז ומתמיד דומיננטי, ודאי כששיחק בו שחקן ישראלי ששומר מצוין, קולע מכל מצב ומנהל את המשחק ברוגע ובחוכמה. אותו קרע ברצועה הצולבת שגמר לגודס בן ה-22 את העונה, שבר גם את שושלת האליפויות של מכבי תל אביב.
המילה שושלת, לפחות בשנים האחרונות, מתייחסת לאותה קבוצה מפוארת של מכבי תל אביב בתחילת המילניום החדש, או ליתר דיוק מאז חזרת פיני גרשון מהפרישה הראשונה שלו. תחת המאמן עתיר הסופרלטיבים שיחקה רביעיית שחקנים זרים שספק אם תתקבץ אי פעם תחת קורת גג אירופית, ודאי כזו שאינה ניחנת במשאבים כלכליים אינסופים כמו מכבי תל אביב. עזיבתם העונה של גרשון, אנתוני פארקר ומייסיאו באסטון, יחד עם ההתנסות האירופית של שרונאס יסיקביצ'יוס, הותירה את נוון ספאחיה השאפתן עם השם המחייב "מכבי תל אביב", כשבתוכו רק ניקולה וויצ'יץ', טל בורשטיין ודרק שארפ, שחקני המשנה בהצגה הכי טובה באירופה בחמש השנים האחרונות. זו הטרגדיה שלו, והיא קשה לא פחות.