בין טבעות לאלות

אחרי הניצחון הסנסציוני של בני השרון על מכבי ת"א בחצי גמר גביע המדינה בכדורסל, התיישב כוכב המשחק, לי ניילון, ביציע כשהוא לובש חולצה של הניו יורק מטס וכובע של הניו יורק יאנקיז. רוב האנשים שראו את ניילון לא כל כך הבינו את הפרדוקס, ולמען האמת לאף אחד גם לא היה אכפת.

זאת אומרת, כמעט לאף אחד, כי למעטים בארץ שעוקבים אחרי בייסבול זו הייתה תמונה מוזרה, שהרי תלבושת מעורבת שכזו כמוה כללבוש חולצה של ברצלונה ומכנס של ריאל מדריד או תמהיל של גלאזגו ריינג'רס וסלטיק יונייטד. לא הצלחנו לתפוס את ניילון כדי שיגיב על העניין הביזארי הזה, אבל אל תטעו: למרות המראה הנון שלאנט, יש סיבה טובה לחשוב שכמעט כמו כל שחקן כדורסל אמריקאי, גם הוא מאוד אוהב בייסבול ולא רק בגלל התלבושת.

הקשר בין ענפי הספורט העיקריים בארה"ב (בייסבול, פוטבול וכדורסל) די הדוק. צ'רלי וורד, שהיה רכז הניו יורק ניקס בשנות ה-90, זכה כשהיה במכללות בתואר ההייזמן, המוענק לשחקן הפוטבול הטוב ביותר של העונה. מרקוס פולארד, טוני גונזאלס ועוד שחקני פוטבול רבים היו שחקני כדורסל במכללות. גם בין בייסבול ופוטבול יש קורלציה, כששחקנים כמו דיון סנדרס ובו ג'קסון עשו פריצת דרך בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 ושיחקו בשני הענפים במקביל.

הסיפור המעניין שקשור בבייסבול ובכדורסל הוא של המגיש כריס יאנג, היום בסן דייגו. ב-2004, כשיאנג, המתנשא לגובה של 2.08 מטר, שיחק בטקסס הגיעה לו הצעה מסקרמנטו קינגס, להיות המחליף של בראד מילר. יאנג ידע שעל בייסבול הוא לא יוותר ושקל את האופציה לשחק בשני הענפים (העונה הסדירה ב-NBA מסתיימת כשעונת הבייסבול נפתחת, כך שטכנית זה אפשרי), אבל ויתר לבסוף לאחר שהריינג'רס פיתו אותו על ידי חוזה לשלוש שנים.

את דרק שארפ, קפטן מכבי ת"א, תפסנו יום לפני המשחק מול הפועל ירושלים. לא קל בימים אלה, שבהם מצבה של קבוצתו לא מזהיר, לגרור את שארפ לשיחה, אבל כשמזכירים את מילת הקסם "בייסבול" הוא נפתח.

"בטח שאני עדיין אוהב את המשחק", הוא אומר, אפילו אחרי 14 שנה בארץ. שארפ מגלה שהקבוצה שלו הם היאנקיז (קבוצה שהיא ברירת המחדל לאהדה בבייסבול, בערך כמו מכבי ת"א של שארפ) "בגלל דרק ג'יטר, שהוא ווינר אמיתי". הוא גם מסביר איך הוא מצליח לעקוב. "יש משחקים בסופי שבוע בטלוויזיה ואני משתדל לא להחמיץ שידורים של FOX ו-ESPN".

נואל פיליקס, חברו של שארפ לקבוצה, מעיד על עצמו גם הוא כחובב בייסבול, אבל מתקשה לעקוב מכאן. "מאז שהגעתי אני לא כל כך בעניינים", הוא חצי מתנצל. שארפ נרתם לעזרת חברו: "הוא פה רק מאוקטובר, אבל הוא עוד ילמד איך לעשות את זה".

ג'ף גריר מעירוני נהריה עושה רושם של הארד קור, אוהד שרוף שלא ממש מוותר. גריר, בן למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית שגדל באפר-ווסט סייד בניו יורק, מדבר על בייסבול באהבה גדולה, ונשמע קנאי ליאנקיז: "יש לי שני כובעים שלהם ואני חובש אותם כל הזמן", הוא אומר. "היום, בעידן האינטרנט, לא כל כך קשה לעקוב. אני כל הזמן מתעדכן לגבי היאנקיז ומה הם עושים. הסביבה שבה גדלתי הפכה אותי לאוהד שרוף שלהם, ואני לא מוותר עליהם בקלות".

מלבד גריר, שמצהיר על אהבה בלתי מסוייגת ליאנקיז, האחרים אוהבים יותר את המשחק אבל לא מגלים נאמנות יתר לקבוצה אחת. פיליקס, יליד לוס אנג'לס, מספר: "במקור אני אוהד הדודג'רס, אבל החבר הכי טוב שלי הוא האח של גארט אנדרסון, כוכב הלוס אנג'לס איינג'לס, ככה שאני אוהד גם אותם". שארפ מצהיר שהוא אוהד את היאנקיז, אבל מסייג: "נולדתי בפלורידה ואני עוקב אחרי הפלורידה מארלינס וטמפה ביי דוויל רייז. כשהמארלינס זכו באליפות ב-2003 שמחתי, למרות שהם ניצחו את היאנקיז".

לוקאל-פטריוטיזם ולאומיות הם נדבך חשוב באהדה. חואן מנדז, שחקן נוסף של נהריה שגדל במונטריאול למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית, מסביר איך זה משתלב: "גדלתי במונטריאול כאוהד של האקספוז (שבינתיים עברו לוושינגטון). הגאווה שלנו תמיד הייתה שהאקספוז היו מגדלים שחקנים ומייצאים אותם לקבוצות גדולות". ואז עובר לפן האישי: "אמא שלי עבדה במסעדה, והקהילה הדומיניקנית במונטריאול לא גדולה, כך שכל שחקני הבייסבול הדומיניקנים ששיחקו בקבוצה, כמו פדרו מרטינז ומיגל בטיסטה, היו מגיעים לשם כדי לאכול". מנדז מגלה שהקבוצה העיקרית שלו היום היא בוסטון רד סוקס: "הם תמיד האנדרדוגים מול היאנקיז, אפילו אחרי שלקחו אליפות, אבל הסיבה העיקרית היא שהם הפכו לבית של שחקנים מהרפובליקה הדומיניקנית, מה שגורם לי להזדהות". ב-2004 שיחקו בבוסטון דייויד אורטיז, מני רמירז ופדרו מרטינז, שלושה מהכוכבים הגדולים של הליגה, דומיניקנים במוצאם. אורטיז ורמירז עדיין בקבוצה, מרטינז עבר ב-2005 למטס.

רמירז היה שכנו של גריר בברונקס: "היינו חברים כי גדלנו באותה שכונה. הוא תמיד היה עושה שטויות, כמו היום. זה מני, הוא מתנהג כמו מני". ולמרות הגאווה המקומית, הוא לא נטש את אהבתו הישנה: "אני עוקב אחרי מני בבוסטון, אבל תמיד אהיה יאנקי".

האהדה לספורט מרחוק היא לא עסק פשוט. הפרשי השעות, המרחק ובעיקר פער התרבויות לא ממש מאפשרים לעקוב באופן סדיר. ולמרות הכל, ברוב המקרים האהבה למשחק מנצחת. "גם השנה אעקוב", אומר מנדז. "קשה יותר לעשות את זה מכאן, אבל עדיין אפשר". אחר כך הוא מציע: "היי, אם תרצו אהיה פרשן שלכם לאורך העונה", ומייד נזכר במציאות העגומה בכדורסל שלנו ואומר בצחוק מתגלגל: "רגע, בעצם תשכח מזה. העונה שלי נגמרת עוד מעט, ואתה יודע איך זה, מי יודע איפה אהיה".