80 דקות לסיום התואר

שלושה משחקים נותרו לסיומה הנפלא של עונת כדורסל מכללות, מהטובות שהיו לנו בשנים האחרונות, הרבה עקב החוק החדש של דייוויד שטרן. החוק הזה נתן לנו הזדמנות נפלאה לראות שחקנים כמו דוראנט ואודן, שבכל הזדמנות אחרת היו הולכים ישר למקצוענים, להראות את היכולות שלהם במדי קבוצות המכללות.

קשה להגדיר את הטורניר עצמו כעילוי. זהו טורניר טוב אבל לא אחד שייכנס לפנתיאון הגדולים באמת - סיבוב ראשון מרדים, עם שתי הפתעות משמעותיות בדמות הפסדים של דיוק ונוטר דאם (שתי ההפתעות הכי צפויות בטורניר). סיבוב שני טוב בהרבה עם VCU שלקחה את פיטסבורג להארכה אחרי הניצחון על דיוק, עם UNLV שניצחו את ויסקונסין ועם באטלר שהפכו למיני סינדרלה עם הניצחון על מרילנד. USC הביסו את דוראנט וטקסס ושני המשחקים הגדולים ביותר של הטורניר – הניצחון הדחוק של אוהיו סטייט על קסווייר ושתי ההארכות של ואנדרבילט על וושינגטון סטייט.

ההפתעות האמיתיות של מרץ, שנראה כאילו הוא הולך לכיוון של ארבע מדורגות ראשונות בפיינל פור, דבר שלא קרה מעולם, הגיעו בעלית 8. הניצחון המדהים של ג'ורג'טאון על צפון קרוליינה, שפשוט נכנסו להלם מנטלי ומוות קליני באמצע המחצית השנייה ושכחו מה הם עושים על המגרש, וההפסד של קנזס להגנה החזקה מאוד של UCLA. מה שמביא אותנו לשני חצאי גמר מאוד מסקרנים עם ציפייה ללילה מטורף וצמוד בו כל תוצאה אפשרית לחלוטין וכל משחק יכול ללכת לכל הכיוונים.

פיינל פור בלילה שבין שבת לראשון:

ג'ורג'טאון – אוהיו סטייט 1:00 - ESPN
פלורידה – יו.סי.אל.איי -3:00, ESPN

הגמר: בלילה בין שני לשלישי - 04:00, ESPN

שחזור של הגמר מהשנה שעברה ופרט לשינוי אחד קטן ומשמעותי (עזיבתו של הרכז של הברוינז, ג'ורדן פארמר, ללייקרס) הקבוצות נראות כמעט לגמרי אותו הדבר. הגמר בשנה שעברה היה חד צדדי לכל אורכו. למרות משחק לא רע של פארמר, פלורידה הובילו ללא הרף, ירדו למחצית עם יתרון של 11 נקודות, העצימו אותו ל-20 הפרש בצד השני של המשחק ואפשרו לברוינז לצמצם עד 12, שם בלמו אותם בעדינות. נואה היה ענק, עם 7 מ-9 מהשדה ל-16 נקודות, 8 ריבאונדים ו-6 חסימות, שקבעו שיא משחק גמר חדש. הורפורד, האמפרי (4 מ-8 משלוש) וברוור גם הם היו מצוינים. ברוור הצליח למוטט את ארון אפללו ולעצור אותו על 10 נקודות ומשחק מזעזע, ואולי זה היה הסיפור – ההגנות.

פלורידה עשו לדובים את מה ש-UCLA נוטה לעשות ליריבות שלה מאז שבן האולנד התחיל לאמן את הקבוצה, הגנה חזקה ועצירה טוטאלית של כל גרוב בהתקפה. בשנה שעברה הכל התהפך. התנינים קלעו בצרורות, הגיעו ל-75 נקודות ועצרו את UCLA על 57 בלבד.

פלורידה נראית כמו הקבוצה המאוזנת יותר נכון להיום. יש לה את השחקנים הנכונים בכל עמדה במגרש ובילי דונובן יודע איך להפעיל אותם. בכלל, נראה כאילו דונובן בנה הרכב מושלם, ממש לפי הספר, כמעט ללא נקודות תורפה. הצעות העבודה שדונובן החל לקבל הן מרשימות - מיאמי היט בעקבותיו ומשרת האימון של קנטאקי נחשבת ליוקרתית ביותר בכדורסל המכללות, אבל דונובן מראה קור רוח וסוגיית השנה הבאה, להבדיל מהרבה מאמנים שנתקלו בה בעבר, אינה נושא רלוונטי כלל בשבילו. יש שני משחקים שמעניינים אותו נכון לעכשיו, וכל היתר לא חשוב וזה מה שהוא משדר לשחקנים שלו.

1. רכז מדהים וכריזמטי (טוריאן גרין) שהקבוצה מחזיקה ממנו, אחד שיודע לקלוע, למסור ולהפגיז משלוש נקודות והרכז הוותיק והמנוסה ביותר בין ארבע הקבוצות בפיינל פור.

2. קלע לבן ומדויק להפליא (לי האמפרי, מה לעשות, זו לא גזענות, זה צבע העור ועבדה בדוקה) שמבין את מקומו, שומר מעולה ומפגיז משלוש נקודות כשצריך ויודע להתעלות במשחקים הגדולים באמת.

3. סמול פורוורד בגובה 2.07 (קורי ברוור) שעושה הכל בכל צדדי המגרש וכמעט בלתי אפשרי לעצירה כשחודר אל הסל.

4. שני שחקנים גבוהים שנראה כאילו הם משחקים ביחד מינקות, משלימים אחד את השני טוב מאוד ואפילו חברים טובים. אחד חזק ורחב ואוהב לפמפם בצבע עם הגב אל הסל, לקחת ריבאונדים ולחסום הרבה (הורפורד) והשני מהיר, אתלטי, מתלהב, לוקח ריבאונדים וחוסם הרבה (נואה). משחק הצבע הוא היתרון המשמעותי ביותר של פלורידה ול-UCLA אין הרבה דרכים לעצור את נואה והורפורד.

UCLA היא קבוצה מוגבלת בהרבה. האולנד תלוי בשלושה שחקנים שייתנו לו את הברק בהתקפה. אפללו, קוליסון ושיפ באמת יכולים לעשות הכל, אבל מול הגיוון של פלורידה לא ברור אם זה יספיק. אפללו, כשהוא חם, הוא הקלע הטוב ביותר בכדורסל המכללות, הבעיה היא שהוא לא תמיד חם ולברוור יש נטייה לקרר אותו. שיפ וקוליסון, שהחליף את ג'ורדן פארמר בצורה מושלמת, שחקנים טובים ומגוונים - הם קולעים מרחוק, חודרים לסל, מוסרים ושיפ הוא גם ריבאונדר מעולה אבל הסיכוי של UCLA לנצח את המשחק הזה מגיע משלושה שדות:

1. לוק אמבה א-מוטה כבר הוכיח, לא מעט פעמים, שהוא יכול לקלוע והרבה. היו לו השנה משחקים של 24, 18 ו-15 נקודות, אבל מאז ההפסד לקליפורניה בטורניר הפאק 10 הוא לא קולע יותר משמונה נקודות למשחק. לורנזו מאטה, למרות שהוא לא אופציה התקפית משמעותית ולמרות שמול נואה והורפורד הוא נראה די מסכן, חייב לתת משהו בצד ההתקפי, כדי לאזן את המשחק של התנינים הגבוהים.

2. ספסל. זה היתרון הכי חשוב של-UCLA ולפלורידה כמעט ואין כזה השנה. שלושת השחקנים שכבר מקבלים דקות מגרש עושים את זה כדי לעשות ס"ד על הפרקט ולחזור לספסל. UCLA עמוקה הרבה יותר אבל ארבעת שחקני הספסל הרלוונטיים – ווסטברוק, רול, אבויה וקיף (שיקבל הרבה דקות כדי לעזור למאטה) חייבים לתת הרבה יותר ממה שהם נותנים בדרך כלל ולהניח את הכדורים בתוך החישוק.

3. גם פלורידה אנושית ועצירה לחלוטין ואם יש הגנה בכדורסל המכללות שיכולה לעצור את ההתקפה הזאת זו ההגנה של UCLA. הדובים פשוט חייבים להמשיך עם מה שהביא אותם עד כה ומה שניצח להם את כל המשחקים בריקוד הגדול – לסגור את פתחי האוויר באולם, לחנוק את פלורידה, לא לתת להם לכדרר, למסור ולעלות לסל ולעזור המון על הגבוהים.

מה שהופך את המשחק הזה לבלתי צפוי לחיזוי הוא באמת הרצון העז של הברוינז לנקום את ההשפלה של השנה שעברה, ותשאלו כל פרשן ספורט שמכבד את עצמו והוא יגיד לכם שהגנה מנצחת אליפויות.

אוהיו סטייט נגד ג'ורג'טאון הוא הקרב שכולם ערגו אליו אבל לא הרבה העזו לדמיין. אלה שתי קבוצות שעומדות אחרת על המגרש, אבל נקודות העוצמה שלהן דומות מאוד. המאצ'אפים הצפויים פה מרתקים ומעניין לראות איך כל קבוצה תדע להתמודד מול היתרונות של היריבה ולהימנע מהחסרונות שלה.

מספר נקודות שיעשו את המשחק הזה מרתק:

1. אודן מול היברט. שניים מהסנטרים המשמעותיים ביותר בכדורסל המכללות השנה. כן, סנטרים – לא פאוור פורוורדים שמשחקים בעמדת הסנטר, לא סתם שחקנים גבוהים – סנטרים אמיתיים, מהדור הישן, מאצ'אפ שלא היה לנו כמותו מאז שפטריק יואינג נתקל בהאקים אולאג'ואן ב-1984. ברור לחלוטין שאודן הוא הכישרון הגדול יותר השניים - מבנה הגוף שלו חזק ומאסיבי, לעומת רזונו המטעה של היברט והוא דומיננטי יותר, הן בהתקפה והן בהגנה. אבל היברט הצליח להפתיע הרבה פרשנים שלא החזיקו ממנו בכלל.

החסרונות של אודן הן בעיית העבירות, הפציעה בידו הימנית, שהכריחה אותו לשחק את רוב השנה עם יד שמאל והעובדה, קשורה ככל שתהיה לנקודה הקודמת, שאין לו משחק חוץ בשום צורה שהיא. היברט, לעומתו, הוא לא שחקן המפתח בקבוצה שלו וההויאס לעתים שוכחים את נוכחותו ולא מעבירים לו מספיק כדורים. למרות החרם היברט משיג דאבל-דאבל בכל משחק.

2. הבק קורט של שתי הקבוצות מגוון ומסוכן, אבל מתנהל אחרת לחלוטין. אם לאוהיו סטייט יש מוביל כדור אחד רלוונטי שמבלה את רוב דקות המשחק על המגרש, בדמותו של הפרשמן מייק קונלי ג'וניור, הרי ג'ורג'טאון משחקים עם שני מובילי כדור עיקריים – ג'סי סאפ וג'ונת'ן וואלאס. שניהם שחקנים שיודעים להתעלות ברגעי האמת, שניהם רכזים אחראים מאוד ושניהם יודעים לוותר על הכדור כשצריך ולקחת את הזריקה כשהיא רלוונטית. הבעיה שלהם, שוב, היא שהם לא תמיד זוכרים שיש איש צנום וגבוה בתוך הבקבוק.

קונלי הוא אולי הכישרון הגדול ביותר של הבאקאייז, פרט לאודן, וההיסטוריה, שלא לטובתו, אומרת שרק שני רכזים פרשמנים הובילו קבוצות לאליפות אי פעם (גארי מקנמרה את סירקיוז עם כרמלו אנטוני ומייק ביבי את אריזונה).

2. ג'ף גרין ורון לואיס הם שני השחקנים החשובים ביותר של שתי הקבוצות עד כה בטורניר. גרין מג'ורג'טאון הוא כשרון מוכח יותר ואתלט הרבה יותר גדול מלואיס, אבל לואיס מאוהיהו סטייט מוכיח את עצמו בכל ערב כווינר בכל רמ"ח איבריו, עם קליעות גדולות משלוש נקודות ומקו העונשין.

3. החיסרון של אוהיו סטייט ות'אד מאטה בניהול המשחק הוא בדיוק המקום בו ג'ורג'טאון וג'ון תומפסון השלישי אוהבים להכות. אם דיברנו על חוסר היכולת של הבאקאייז לסיים משחקים כמו שצריך, כלומר לקרוע, לברוח ולהביס את היריבים שלהם, הרי שג'ורג'טאון היא קבוצה שלא מוותרת לעולם, ובמשחק מול צפון קרוליינה היא הבליטה את זה יותר מתמיד. ג'ורג'טאון היא קבוצה שלא מתה, אוהיו סטייט היא קבוצה שלא הורגת. מעניין לראות איך שני הדברים יתנגשו ביום ראשון.

מה ינצח לכל קבוצה את המשחק?

אוהיו סטייט צריכה לנצל את אודן ויתרון הכוח שלו על היברט, את הספסל העמוק (קוק, לייטי, האריס) ואת הריצה המאוד מהירה להתקפה. ג'ורג'טאון צריכה להשתמש בהגנה האדירה שלה (בייחוד מעבר לקו השלוש, שם קשה לקלוע עליה), לנצל את נטייתו של אודן לעשות עבירות מיותרות ומהירות וללכת הרבה על היברט, ולנצל את הגיוון שלה בין הגארדים. זה, להערכתי, צפוי להיות המשחק הטוב ביותר בין שלושת המשחקים האחרונים של העונה. לא להחמיץ.