פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הבלוף של כדורגל הנבחרות

        בחירת המאמנים מגוחכת, תפקוד השחקנים תמוה, המערכים הגנתיים והאוהדים פתטיים. לפני שאתם יורדים על הנבחרת, תראו מה קורה בעולם. כתבה ראשונה

        אופנת אביב 2007 לא חידשה כלום בישראל, להפך, היא נותרה זהה לזו מחורף 2006. פרשני הכדורגל הכל כך מלומדים ממשיכים לדרוך על דרור קשטן. איך הוא הצליח לפספס ניצחון על אנגליה הקיקיונית?

        מכנים אותו בשמות, קוראים לו פחדן, אבל אם הם יביטו במראה אולי הם יגלו מי פה באמת פחדן. החליטו כבר לפני כמה חודשים על קו נגד המאמן, סביר להניח שעוד טרם העביר ולו אימון אחד, והיום מפחדים לשנות אותו. בין הביקורות היו אי זימונם של שחקנים מסוימים, הצבתם של שחקנים בעמדות לא להם, ניסיונות הצתת סכסוכים ועוד.

        מבט לכיוון צפון מערב (וגם קצת צפון מזרח) מגלה את היבשת אליה אנחנו כל כך רוצים להשתייך. מסתבר שאנחנו לא הכי מקוריים. אם פה מלחשים שמכבי חיפה לא עושה מספיק כדי להכשיר את שחקניה לנבחרת, הרי ששם מתנהלות מלחמות בין הנבחרות לקבוצות בצורה פתוחה ופומבית.

        אם כאן נדמה לנו שחלק מהשחקנים מתייחסים לנבחרת כאל חלטורה, אז מה יגידו איגביני יעקובו ורוד ואן ניסטלרוי? תלונות על הצבות משונות של שחקנים ועל מערכים כאלו או אחרים? תביטו מעבר לים ותסתכלו על סגנית אלופת העולם.

        אז אנחנו לא גילינו את אירופה, אבל בעצם גם לא את הירידות על המאמן הלאומי. באנגליה יש את ה"סאן" וה"מירור", בספרד את ה"מארקה" ולגם לאיטלקים לא חסר. אנחנו מדינה צעירה, אנחנו רוצים להידמות למקומות אחרים ולא רק בספורט, בהכל.

        יש מאמן שרוצה ללמוד את המערך של מוריניו ואחר מנסה את זה של פרגוסון. האוהדים האלו מלבישים מילים על שיריהם של אוהדי בוקה ג'וניורס ואלו על שיריהם של אוהדי ריבר פלייט. יש פרשן שרוצה להידמות לזה מהצהובון ההוא ואחר שדווקא אוהב את העוקצנות של האחר.

        אם כל כך הרבה מאמנים בכל רחבי העולם סופגים ביקורת מהתקשורת על כישלון נבחרותיהם ועל הכדורגל הרע, אולי יש כאן בעיה מערכתית. בשורה התחתונה, הכדורגל הבינלאומי יורד מקרנו. לאט, אבל בטוח. המונדיאל הוא עדיין המונדיאל, גם מעמדו של היורו בינתיים יציב, אבל טורנירי המוקדמות לא מוסיפים הרבה כבוד. זה עצוב וזה כואב. בכתבה הבאה ניסינו להבין כמה מהסיבות לירידה ברמה ואולי גם בהתעניינות. לא להצדיק חלילה, רק לבדוק למה.

        גיגס במשל

        מי שסירב להתענג על הפריביו הממושך בן השעתיים וחצי של ערוץ 1 למשחק בין ישראל לאנגליה, יכול היה ליהנות מקצת כדורגל בינלאומי בערוצים שהם עדיין חלק מחבילת הספורט הבסיסית. יום שבת, 17:00, ESPN, איך אומרים אצלנו על הליגה הלאומית? קרב בצפון. אירלנד מול ווילס.

        באוגוסט 2005 עבר סטיב סטונטון לוולסול הקטנה, שם סיים את הקריירה כשחקן, כשבמקביל הוא משמש כעוזר מאמן. 5 חודשים מאוחר יותר, לשם ההבהרה נדגיש שוב, עם קריירה של 5 חודשים כעוזר מאמן, הוא מונה לאימון נבחרת אירלנד.

        סטונטון עשה קריירה מפוארת כשחקן. שיא ההופעות בנבחרת אירלנד רשום על שמו, הוא גם זכה בגביע ובאליפות עם ליברפול ובשני גביעי הליגה עם אסטון וילה. כבוד מגיע, אבל מכאן ועד אימון הנבחרת כעת?

        שני משחקיו הרשמיים הראשונים של סטונטון הסתיימו בהפסדים. 1:0 מול גרמניה בשטוטגרט התקבל על הדעת, אבל תבוסת 5:2 לקפריסין הייתה תמוהה בהרבה. האירים נמצאים עכשיו בצמרת בית 4, אבל אל תטעו, זה אחרי שני ניצחונות על סן מרינו, אחד מהם בתוספת הזמן.

        היו שביקרו את דרור קשטן על תפקודם של חלק משחקניו במשחק נגד אנגליה, אבל גם מאמנים אחרים יודעים להפתיע. מול ווילס סטונטון תיפקד את ג'ון אושיי כמגן ימני, אולי בגלל שחשש מהאיום של ריאן גיגס ולמרות שאושיי מתופקד במנצ'סטר יונייטד כבר תקופה ארוכה בדרך כלל כקשר אחורי.

        אז איפה יוצב סטיב פינאן, שחקן בולט שחייב להיות בהרכב? מגן שמאלי כמובן. מבחינה הגנתית זה עבד, אבל פינאן לא איים פעם אחת עם הרמה מסוכנת לרחבה כמו שהוא עושה בליברפול, כשהוא משחק בצד ימין הטבעי והמוכר.

        בצד השני, ג'ון טושאק. שועל ותיק, שיחק עם ריאן גיגס במרכז ולא באגף שמאל בו הוא עשה קריירה מרשימה. את השם של גיגס הגה השדר המעצבן של ESPN אולי אחת ל-7 דקות, פחות מהמצופה משחקן ברמתו של הכוכב, על אף השחקנים הבינוניים הסובבים אותו.

        ומה במשחק? 0:1 קטן ומשעמם לזכותה של אירלנד. רובי קין, שחקן גדול, שהוא והקהל הביתי הם בערך כל ההבדל בין אירלנד לישראל, בישל בדקה ה-39 מהלך יפה של סטיבן איירלנד. ברגע הזה 3 הנקודות הפכו לקדושות, זכרונות התבוסה בניקוסיה כנראה החלו לעלות, והשחקנים של סטונטון הלכו אחורה והרדימו את המשחק מול נבחרת שמורכבת בעיקר משחקני ליגה המשנה באנגליה. העיקר שעוד יש סיכוי לעלות. מסתבר שמבחן התוצאה, כמה מפתיע, הוא לא המצאה ישראלית.

        כשר, אבל מסריח

        אחרי זוועת הקרוק פארק בדאבלין, יום שבת, 19:00, יורוספורט. ליטא מארחת את צרפת. סגנית אלופת העולם יצאה צפונה לעבר מפגש קשה מול האימפריה הבלטית. לא חושבים שליטא אימפריה? לכו תתווכחו עם ריימונד דומנק, שפתח עם שלושה קשרים אחוריים וחלוץ אחד. לסאנה דיארה, ז'רמי טולאלן וקלוד מקאללה הקפידו שלא להתקרב יותר מדי לשער הליטאי, כי אז הרי תהיה הפקרות בצד השני.

        מירב המחצית הראשונה התנהלה דווקא בחצי של צרפת, כשזו מגינה עם 7 שחקני שדה מול ליטא האימפוטנטית, שלא מאמינה שסגנית אלופת העולם נותנת לה להניע כדור, אבל גם לא מסוגלת לייצר מצב. האמת? אין לה שחקנים מתאימים.

        בצד השני, בדיוק כמו במונדיאל, דומנק המשיך לשלוח לחצי של היריבה 3 שחקנים בלבד, עם תקווה להברקה של אחד מהם. פלורן מאלודה בצד אחד, סידני גובו, במרחק 50 מטרים ממנו, בצד השני וניקולס אנלקה במרכז.

        בדקה ה-60 של המשחק הזה כבר הגיע הזמן לעבור לערוץ 1, לשנן שוב את ההרכבים ולהתכונן להימנונים. שמועות עקשניות אומרות שצרפת הצליחה להשחיל אחד, אי שם בדקה ה-73 ולחזור הביתה עם ניצחון ענק 0:1 על ליטא.

        התחושה אחרי המונדיאל הייתה שצרפת המכוערת של דומנק לא תעפיל לאליפות אירופה. שמה שהספיק לה כדי לעלות לאליפות בגרמניה - נקודה בישראל, נקודה בשוויץ, לא יחזור על עצמו. במונדיאל זה מספיק כי קודם כל צריך לא להפסיד וככה אתה שודד מקום בגמר. המוקדמות זה ליגה - כאן צריך 3 נקודות. הבעיה היא שמשחק אחד טוב בבית מול איטליה (1:3) וגניבות קטנות כמו מול ליטא מצביעים כנראה על עוד שוד של דומנק. מישהו פה אמר, שוב, מבחן התוצאה?

        גם באירופה יש אורווה

        ואם ליטא מול צרפת, אז עוד משהו קטן מקובנה שפשוט הציק והטריד מאוד. המשחק נערך באצטדיון ס.דאריוס וס.ג'ירנס, שם ארוך ומסורבל, אבל לא כמו שנראה האצטדיון עצמו דרך ה-21 אינץ'. מתקן רב שימושי קוראים לדבר הזה. אצטדיון המכיל כ-8,500 מקומות, עם מסלול אתלטיקה רחב בצידיו.

        את הקהל ניתן היה לשמוע היטב גם דרך הטלוויזיה, בגלל שעיקר הרחש הגיע מצלילים שהזכירו יותר מהכל את זמבורות הפלסטיק שהסתובבו בישראל בשנות ה-90 ושלמזלנו עברו מהעולם הקרוי מגרשי ליגת העל הישראלית. אם לא די בזה ובזה, הרי שמשטח הדשא היה בוצי ומרופט והשחקנים התקשו לחבר פס מדויק בלי שהכדור יקפוץ או יסטה.

        וויליאם גאלאס רגיל לאצטדיון האמירויות, פלורן מאלודה וסידני גובו לסטאד דה ז'רלאן וקלוד מקאללה לסטמפורד ברידג'. מספיק יש להם את דומנק כמאמן, בשביל מה הם צריכים גם לשחק באצטדיונים כאלו? וזו רק דוגמה אחת.

        מדברים על צמצום פערים בין הגדולות לקטנות, אבל איפה צמצום הפערים בתנאים? ספרד ניצחה את דנמרק בסנטיאגו ברנבאו, פורטוגל הביסה את בלגיה בז'וזה אלבלאדה שנחנך ב-2003, סקוטלנד השיגה 3 נקודות מול גאורגיה בהאמפדן פארק והולנד עשתה 0:0 מול רומניה בדה קייפ.

        מצד שני משחקי המוקדמות מתארחים באצטדיונים כמו הקאמל סטאפה של אלבניה, האלמטי סנטראל של קזחסטן, אצטדיון דינמו בבלארוס ואחרים. אצטדיונים מיושנים, היציעים מרוחקים מאוד מהדשא.

        מזכיר לכם את הפנינה שלנו ליד קניון איילון? אוהדים של אנגליה שישבו בשערים 17-18 ביום שבת סיפרו שלא ידעו להבחין בין בעיטה מ-40 מטרים לבעיטה מ-5 מטרים, כשהמשחק התנהל בצד השני. אז יש צמצום פערים ויש צמצום פערים. אצטדיונים כאלו כמעט ולא רואים ברמות הגבוהות של הכדורגל. במשחקים הבינלאומיים דווקא כן.

        מי צריך את משחקי הידידות

        אז מה זה הרמות הגבוהות בכדורגל? לא משנה אילו חבילות ספורט יש לכם ובאילו מדינות אתם נמצאים, כנראה שרוב הכדורגל שאתם רואים לאורך השנה זה את הליגה המקומית, ליגת האלופות ואחת או יותר מהליגות הבכירות באירופה. את אלו ואת משחקי הנבחרות.

        הכדורגל הבינלאומי לא יכול להיראות חיוור יותר מאשר כשהוא עומד במבחן האיכות, בעיני המתבונן, אל מול ליגת האלופות, הליגה האנגלית או הספרדית ואחרות. בואו נלך על האקסטרים – ליגת האלופות.

        לאור העובדה שהחוקים על הגבלת שחקנים זרים כמעט ולא קיימים יותר, כל הקבוצות ובעיקר הגדולות בונות סגלים עתירי כוכבים מרחבי הגלובוס. עם שני אימונים ביום, שניים ולפעמים שלושה משחקים בשבוע, רמת התיאום בשחקים. במקום בו היא בשיא, בדרך כלל גם זוכים בתארים.

        מנגד, הנבחרות מתכנסות למספר מועט של ימי אימונים בשנה. מוצאים איזה יום שלישי בערב ורביעי בבוקר פנויים, פה עוד יום, שם עוד יומיים. כמה ימים לפני משחק מתכנסים השחקנים ומזה צריך לבנות כדורגל איכותי.

        הקהל של נבחרת ישראל מצייר את התמונה הכי טובה למצב הזה. הרפרטואר כולל שני שירים, על תיאום חוץ, מה-"נה, נה, נה" המטופש בין המזרחי למערבי, אין מה לדבר. איפה הם ואיפה אוהדי הקבוצות.

        אנגליה מעוטרת הכוכבים נראתה שבלונית מול ישראל ולא לחינם. השחקנים שלה פזורים על פני כמה קבוצות, התכנסו לכמה אימונים לפני המשחק מול ישראל, עלו על טיסה והגיעו לכאן לאורם של אלפי פלאשים ולמעט אימונים לפני המשחק.

        לא פלא שאחרי ההפסד 1:0 לספרד במשחק ידידות, עלו קולות באנגליה שקראו לביטול משחקי האימון הללו והתמקדות באימונים ובחיבור בין השחקנים. בשביל מה הם צריכים את הלחץ של מעל 70 אלף צופים שרואים איך הנבחרת שלהם נראית באמת ואחר כך שורקים בוז?

        אם זה לא משחק רשמי, זו לא חובה. ההתאחדות אולי תאבד הכנסה ממכירת כרטיסים, אבל זה באנגליה. ספק אם מישהו זוכר שרק לפני כחודש ישראל פגשה את אוקראינה למשחק ידידות (1:1). הרבה קהל בכל מקרה, לא היה שם.

        זן נדיר?

        הכדורגל הבינלאומי בירידה, בעיקר מבחינת הרמה. מצד שני, האוהדים האנגלים שהציפו את תל אביב בסוף השבוע, בנוסף למראות מרחובות גרמניה בקיץ האחרון, מוכיחים שברמה מסויימת כדורגל הנבחרות הוא עדיין הדבר הכי אמיתי שיש. כמו על חיה מזן נכחד, צריך להגן על הכדורגל הזה. למה להגן? כי יש לא מעט אנשים וגופים שהיו שמחים לראות אותו מתחסל. בכתבה הבאה, קצת עליהם.