הקבוצות הרגו את הנבחרות

קרנו של הכדורגל הבינלאומי נמצאת בירידה. בכתבה הקודמת ניסינו להסביר כמה מן הסיבות. מאמנים מנותקים, פערי ענק בין אצטדיונים במערב אירופה לכאלו במזרחה, ימי האימון המעטים של הנבחרות ועוד. אולם הסיבה הגדולה ביותר לירידה נעוצה בנסיקתו של כדורגל המועדונים העשיר, שחלק ממדיניותו היא לקבור את כדורגל הנבחרות. נכון לעכשיו, הוא גם מצליח.

ליגת האלופות, לפני הכל, טרפה את הקלפים של הכדורגל העולמי. היא עדיין לא המונדיאל או אליפות אירופה, אבל יש כאלו שמתכננים שהיא, או אליפות קבוצות אחרת, יהיו גדולות יותר.

המועדונים הגדולים עובדים במרץ. הם יודעים שרמת הכדורגל צריכה להיות גבוהה והם עובדים על זה כבר שנים. עד 1992 נקרא מפעל הקבוצות הבכיר של אופ"א גביע אירופה לאלופות. הכוכב האדום בלגרד זכתה ב-1991, פ.ס.וו איינדהובן עשתה את זה ב-1988. סטיאווה בוקרשט הקדימה את ההולנדים בשנתיים עם זכייה בתואר וב-1989 הפסידה למילאן בגמר.

באותן שנים כל מדינה שלחה רק את האלופה, הסיבוב השני היה למעשה שמינית הגמר וכך נוצר מצב בו הקבוצות הנ"ל הניפו גביע (בלי לזלזל, היום הן לא היו עושות את זה). לרבע הגמר בעונת 1989/90 לדוגמה, הגיעו קבוצות כמו צסק"א סופיה, מכלן ודנייפרופטרובסק. ההסבר ברור - הרמה לא הייתה בשיאה.

במרוצת השנים עבר המפעל טרנספורמציה. השיטה עברה לשלב בתים מוקדם ומאוחר יותר קיבלו מדינות הכדורגל המובילות נציגות נוספות על האלופה. מיותר לציין שקבוצה מהמקום הרביעי באנגליה או באיטליה עולה ברמתה על אלופות מלטה או ישראל. מיותר גם לציין שאותן קבוצות מכניסות הרבה יותר כסף מכל מה שלא קשור לכדורגל.

ליגת האלופות, אם להוציא את משחקי העונה למיניהם בליגות הבולטות, היא הבמה עליה משוחק הכדורגל הטוב בעולם. בין המשחק בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן למפגש בין רומא למנצ'סטר יונייטד, תוקעים לאוהדי הכדורגל את אנגליה נגד ישראל. כדורגל בסלואו מושן, אצטדיון מבייש, סטיבן ג'רארד מחפש למסור לצ'אבי אלונסו, אבל אז נזכר שזה בכלל פרנק למפארד.

הרבה פעמים תשמעו טענות על הכדורגל הפחדני של רפא בניטז או של קרלו אנצ'לוטי, אבל לא תשמעו את צירוף המילים "חרא של כדורגל" בהקשר של הצ'מפיונס. הכי הרבה "משחק חלש". ברמת הנבחרות הסיפור שונה. להגיד "חרא" על הכדורגל הבינלאומי זה הסטייל של שנות ה-2000. אם יש מישהו שחוגג על זה, ושהיה רוצה גם להרוויח יורו בכל פעם שמישהו בעולם מגנה את רמת הכדורגל הבינלאומי, אלו ראשי ה-14G.

בשנת 2000 התאגדו להן 14 קבוצות מהגדולות באירופה לגוף לו קראו ה-G14. אחרי שנתיים חברו אליהן 4 נוספות, אך האיגוד שמר על שמו. הכדורגל הבינלאומי ברמת הנבחרות הוא שדה הקרב הגדול של 18 הקבוצות, שחולקות ביניהן בסביבות ה-250 תארים מקומיים ושזכו ב-41 מתוך 51 גביעי ליגת האלופות (לשעבר גביע אירופה לאלופות). מה הן רוצות? כסף כמובן, אחרת איך הן יחליפו ביניהן שחקנים כמו לואיס פיגו, דייויד בקהאם, רונאלדיניו וקאקה?

המלחמה עקובה מדם ומסמכים משפטיים. לקבוצות, הכדורגל הבינלאומי לא מתאים. 22 אחוזים מהשחקנים במונדיאל האחרון היו שחקניהן של 18 הקבוצות ובמועדונים התרעמו. הרי גם בקיץ, בתקופת הפגרה, הם משלמים לשחקנים שכר על פי חוזה, אז למה שהם ישחקו במקום אחר? קרל היינץ רומיניגה, יו"ר באיירן מינכן, אמר אז: "המצב הקיים הוא שפיפ"א מרוויחה במונדיאל מיליארדים בזכות השחקנים, אבל לא נותנת למועדונים את החלק המגיע להם. זה מצב מונופולי לחלוטין".

דייויד גיל ממנצ'סטר יונייטד אמר דברים דומים וגם הוא דרש שחלק מהכנסות המונדיאל יועברו לקבוצות. הצעה אחרת הייתה שפיפ"א פשוט תשלם את שכרם של השחקנים בתקופת הטורניר, או שתכפה זאת על הנבחרות.

שרלרואה היא לא עיר גדולה. קצת יותר מ-200 אלף תושבים. לנו, הישראלים, השם מצלצל בעיקר בגלל ספורט אחר. זו לא אנטוורפן של היהלומים, בריסל הגדולה והמרכזית או אפילו מכלן של אלי אוחנה. קבוצת הכדורגל המקומית היא לא מאריות הכדורגל הבלגיים. הישגי השיא: סגנות אחת במירוץ על האליפות בסוף שנות ה-60 ושתי הופעות בגמר הגביע, שתיהן נגמרו בהפסדים.

כותרת המשנה באתר האינטרנט של ה-G14 היא בתרגום לעברית: "קולם של המועדונים". כך מצאה את עצמה שרלרואה במאבק משפטי מול פיפ"א עם גב שכולל קבוצות כמו יובנטוס, ריאל מדריד, ליברפול ואחרות. תנסו לנחש מיהן ולא תטעו בהרבה. שחקנה המרוקאי של הקבוצה ממזרח אזור ולוניה, עבדלמג'יד אולמר, נסע למשחק נבחרתו מול בורקינה פאסו בנובמבר 2004. יצא בריא וחזר עם פציעה שהשאירה אותו מחוץ למגרשים לתקופה של 8 חודשים.

שרלרואה, כשמאחוריה ה-14G, כאמור תובעת מפיפ"א פיצויים על אותה תקופה והמקרה עדיין נידון בבתי המשפט. אם זה יפסוק שעל התאחדות הכדורגל העולמית לשלם פיצויים, אם בעקבות המשפט נבחרות יצטרכו לשלם משכורות לשחקנים בנוסף לבונוסים, או יצטרכו לשלם ביטוחים בסכומי עתק לכיסוי פציעות במדיהן, הכדורגל העולמי יעמוד בפני רעידת אדמה אמיתית. יותר גדולה מזו בה היה קשור בלגי אחר, ז'אן מארק בוסמן.

מהן התחושות שסופגים השחקנים עצמם בקבוצותיהם אי אפשר לדעת, אבל ניתן לנחש שגם שם מחדירים להם שהרבה דברים טובים לא ייצאו להם מהמסעות הלאומיים. באפריקה הנושא בולט במיוחד.

אליפויות היבשת השחורה מתקיימות בכל שנתיים, אבל דווקא בינואר, באמצע העונות האירופאיות. לשחקנים כמו וינסנט אניימה מדובר בבמה מצוינת לניסיונות בריחה לליגה בכירה באירופה ובהתחמקות מוצדקת מקרב על עוד נקודה באצטדיון "לויטה", אבל לחלק מחבריו האחרים בנבחרת ניגריה, לשם ההמחשה, מדובר בכאב ראש רציני.

איגביני יעקובו נלחם עם עוד חלוצים על מקום בהרכב מידלסברו, ג'וזף יובו יציב באברטון, אבל לכו תדעו מה יהיה אחרי כחודש בחוץ. המצב לגבי שחקנים שמפחדים לאבד את מעמדם בקבוצות זהה בכל הנבחרות, אבל בולט באופן מסורתי בניגריה. הברזות וברזים דופקים שם חופשי.

בתחילת מרץ נפגשו גאנה וניגריה למשחק ידידות בברנטפורד שבאנגליה. אוגוסטין אגוואבון, אז עדיין מאמן ניגריה, זימן בין היתר את אובפמי מרטינס מניוקאסל ואת ג'ון אובי מיקל מצ'לסי, אך שני המועדונים טענו לפציעות של שחקניהן וסירבו לשחררם.

פיפ"א קובעת מדי שנה תאריכים רשמיים למשחקי ידידות ובהם שחקנים חייבים להתייצב בנבחרותיהם אם זומנו. האלטרנטיבה היא עונשי הרחקה קשים. הניגרים איימו בפנייה למוסדות ההתאחדות הבינלאומית, ניוקאסל מיהרה להצהיר שמרטינס משוחרר למשחק, אך צ'לסי התעקשה שאובי מיקל פצוע בירכו.

בסופו של יום ניגריה הובסה 4:1, מרטינס לא שיחק, אבל דווקא אובי מיקל שותף במשך 90 דקות. מאוחר יותר נרמז שמשפחתו ספגה איומים ולכן הוא עלה למשחק. אגוואבון כבר לא מאמן את הנבחרת, אבל נשאר חלק מהצוות המקצועי שלה. בכל מקרה, תלונות דומות לאלו שהוא השמיע, על "חוסר מקצוענות" מצידן של צ'לסי וניוקאסל, נשמע שוב בשנים הקרובות.

לא אחת קורה שמי שמכריז ששחקן זה או אחר לא יוכל לשחק במשחק הקרוב של נבחרתו, הוא דווקא מאמנו בקבוצה ולא רופא הנבחרת. בכל מקרה, השחקנים נוטים להעדיף את הקבוצות שלהם, את ליגת האלופות על פני אליפות אפריקה או מוקדמות היורו לחילופין, את הכסף הגדול של אברמוביץ' ודומיו על פני התהילה המקומית. וכך יוצא שנבחרת אנגליה, כמו כל הנבחרת בעולם למעט ברזיל, נראית כמו שנראתה באצטדיון רמת-גן.