פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כדורגל עולמי

        אופנת אביב 2007 לא חידשה כלום בישראל, להפך, היא נותרה זהה לזו מחורף 2006. פרשני הכדורגל הכל כך מלומדים ממשיכים לדרוך על דרור קשטן. איך הוא הצליח לפספס ניצחון על אנגליה הקיקיונית?

        מכנים אותו בשמות, קוראים לו פחדן, אבל אם הם יביטו במראה אולי הם יגלו מי פה באמת פחדן. החליטו כבר לפני כמה חודשים על קו נגד המאמן, סביר להניח שעוד טרם העביר ולו אימון אחד, והיום מפחדים לשנות אותו. בין הביקורות היו אי זימונם של שחקנים מסוימים, הצבתם של שחקנים בעמדות לא להם, ניסיונות הצתת סכסוכים ועוד. מבט לכיוון צפון מערב (וגם קצת צפון מזרח) מגלה את היבשת אליה אנחנו כל כך רוצים להשתייך ומסתבר שאנחנו לא הכי מקוריים.

        אם פה מלחשים שמכבי חיפה לא עושה מספיק כדי להכשיר את שחקניה לנבחרת, הרי ששם מתנהלות מלחמות בין הנבחרות לקבוצות בצורה פתוחה ופומבית. אם כאן נדמה לנו שחלק מהשחקנים מתייחסים לנבחרת כאל חלטורה, אז מה יגידו איגביני יעקובו וקלוד מקאללה? תלונות על הצבות משונות של שחקנים ועל מערכים כאלו או אחרים? תביטו מעבר לים ותסתכלו על סגנית אלופת העולם.

        אז אנחנו לא גילינו את אירופה, אבל בעצם גם לא את הירידות על המאמן הלאומי. באנגליה יש את ה"סאן" וה"מירור", בספרד את ה"מארקה" ולגם לאיטלקים לא חסר. אנחנו מדינה צעירה, אנחנו רוצים להידמות למקומות אחרים ולא רק בספורט, בהכל. יש מאמן שרוצה ללמוד את המערך של מוריניו ואחר מנסה את זה של פרגוסון. האוהדים האלו מלבישים מילים על שיריהם של אוהדי בוקה ג'וניורס ואלו על שיריהם של אוהדי ריבר פלייט. יש פרשן שרוצה להידמות לזה מהצהובון ההוא ואחר שדווקא אוהב את העוקצנות של זה.

        בשורה התחתונה, הכדורגל הבינלאומי יורד מקרנו. לאט, אבל בטוח. המונדיאל הוא עדיין המונדיאל, גם מעמדו של היורו בינתיים יציב, אבל טורנירי המוקדמות לא מוסיפים הרבה כבוד. זה עצוב וזה כואב. בכתבה הבאה ניסינו להבין כמה מהסיבות לירידה ברמה ואולי גם בהתעניינות. לא להצדיק חלילה, רק לבדוק למה.

        מי שסירב להתענג על הפריביו הממושך בן השעתיים וחצי של ערוץ 1 למשחק בין ישראל לאנגליה, יכול היה ליהנות מקצת כדורגל בינלאומי בערוצים שהם עדיין חלק מחבילת הספורט הבסיסית. יכול היה. יום שבת, 17:00, ESPN, איך אומרים אצלנו על הליגה הלאומית? קרב בצפון. אירלנד מול ווילס.

        באוגוסט 2005 עבר סטיב סטונטון לוולסול הקטנה, שם סיים את הקריירה כשחקן, כשבמקביל הוא משמש כעוזר מאמן. 5 חודשים מאוחר יותר, לשם ההבהרה נדגיש שוב, עם קריירה של 5 חודשים כעוזר מאמן, הוא מונה לאימון נבחרת אירלנד. סטונטון עשה קריירה מפוארת כשחקן. שיא ההופעות בנבחרת אירלנד רשום על שמו, הוא גם זכה בגביע ובאליפות עם ליברפול ובשני גביעי הליגה עם אסטון וילה. כבוד מגיע, אבל מכאן ועד אימון הנבחרת כעת?

        שני משחקיו הרשמיים הראשונים של סטונטון הסתיימו בהפסדים. 1:0 מול גרמניה בשטוטגרט התקבל על הדעת, אבל תבוסת 5:2 לקפריסין הייתה תמוהה בהרבה. האירים נמצאים עכשיו בצמרת בית 4, אבל אל תטעו, זה אחרי שני ניצחונות על סן מרינו, אחד מהם בתוספת הזמן.

        היו שביקרו את דרור קשטן על תפקודם של חלק משחקניו במשחק נגד אנגליה, אבל גם מאמנים אחרים יודעים להפתיע. מול ווילס סטונטון תיפקד את ג'ון אושיי כמגן ימני, אולי בגלל שחשש מהאיום של ריאן גיגס ולמרות שאושיי מתופקד במנצ'סטר יונייטד כבר תקופה ארוכה בדרך כלל כקשר אחורי. אז איפה יוצב סטיב פינאן, שחקן בולט שחייב להיות בהרכב? מגן שמאלי כמובן. מבחינה הגנתית זה עבד, אבל פינאן לא איים פעם אחת עם הרמה מסוכנת לרחבה כמו שהוא עושה בליברפול, כשהוא משחק בצד ימין הטבעי והמוכר. בצד השני, ג'ון טושאק. שועל ותיק, שיחק עם ריאן גיגס במרכז ולא באגף שמאל בו הוא עשה קריירה מרשימה. את השם של גיגס הגה השדר המעצבן של ESPN אולי אחת ל-7 דקות, פחות מהמצופה משחקן ברמתו של הכוכב, על אף השחקנים הבינוניים הסובבים אותו.

        ומה במשחק? 0:1 קטן ומשעמם לזכותה של אירלנד. רובי קין, שחקן גדול, שהוא והקהל הביתי הם בערך כל ההבדל בין אירלנד לישראל, בישל בדקה ה-39 מהלך יפה של סטיבן איירלנד. ברגע הזה 3 הנקודות הפכו לקדושות, זכרונות התבוסה בניקוסיה כנראה החלו לעלות, והשחקנים של סטונטון הלכו אחורה והרדימו את המשחק מול נבחרת שמורכבת בעיקר משחקני ליגה המשנה באנגליה. העיקר שעוד יש סיכוי לעלות. מסתבר שמבחן התוצאה, כמה מפתיע, הוא לא המצאה ישראלית.

        אחרי זוועת הקרוק פארק בדאבלין, הגדול בהרבה מהלנדסדאון רואד, אבל שדרך המסך נראה גם פחות מאיים, הגיעה העצירות. יום שבת, 19:00, יורוספורט. ליטא מארחת את צרפת.

        סגנית אלופת העולם יצאה צפונה לעבר מפגש קשה מול האימפריה הבלטית. לא חושבים שליטא אימפריה? לכו תתווכחו עם ריימונד דומנק, שפתח עם שלושה קשרים אחוריים וחלוץ אחד. לסאנה דיארה, ז'רמי טולאלן וקלוד מקאללה הקפידו שלא להתקרב יותר מדי לשער הליטאי, כי אז הרי תהיה הפקרות בצד השני. מירב המחצית הראשונה התנהלה דווקא בחצי של צרפת, כשזו מגינה עם 7 שחקני שדה מול ליטא האימפוטנטית, שלא מאמינה שסגנית אלופת העולם נותנת לה להניע כדור, אבל גם לא מסוגלת לייצר מצב. האמת? אין לה שחקנים מתאימים.

        בצד השני, בדיוק כמו במונדיאל, דומנק המשיך לשלוח לחצי של היריבה 3 שחקנים בלבד, עם תקווה להברקה של אחד מהם. פלורן מאלודה בצד אחד, סידני גובו, במרחק 50 מטרים ממנו, בצד השני וניקולס אנלקה במרכז. בדקה ה-60 של המשחק הזה כבר הגיע הזמן לעבור לערוץ 1, לשנן שוב את ההרכבים ולהתכונן להימנונים. שמועות עקשניות אומרות שצרפת הצליחה להשחיל אחד, אי שם בדקה ה-73 ולחזור הביתה עם ניצחון ענק 0:1 על ליטא.

        התחושה אחרי המונדיאל הייתה שצרפת המכוערת של דומנק לא תעפיל לאליפות אירופה. שמה שהספיק לה כדי לעלות לאליפות בגרמניה - נקודה בישראל, נקודה בשוויץ, לא יחזור על עצמו. במונדיאל זה מספיק כי קודם כל צריך לא להפסיד וככה אתה שודד מקום בגמר. המוקדמות זה ליגה - כאן צריך 3 נקודות. הבעיה היא שמשחק אחד טוב בבית מול איטליה (1:3) וגניבות קטנות כמו מול ליטא מצביעים כנראה על עוד שוד של דומנק.

        ואם ליטא מול צרפת, אז עוד משהו קטן מקובנה שפשוט הציק והטריד מאוד. המשחק נערך באצטדיון ס.דאריוס וס.ג'ירנס, שם ארוך ומסורבל, אבל לא כמו שנראה האצטדיון עצמו דרך ה-21 אינץ'. מתקן רב שימושי קוראים לדבר הזה. אצטדיון המכיל כ-8,500 מקומות, עם מסלול אתלטיקה רחב בצידיו. את הקהל ניתן היה לשמוע היטב גם דרך הטלוויזיה, בגלל שעיקר הרחש הגיע מצלילים שהזכירו יותר מהכל את זמבורות הפלסטיק שהסתובבו בישראל בשנות ה-90 ושלמזלנו עברו מהעולם הקרוי מגרשי ליגת העל הישראלית.

        אם לא די בזה ובזה, הרי שמשטח הדשא היה בוצי ומרופט והשחקנים התקשו לחבר פס מדויק בלי שהכדור יקפוץ או יסטה. וויליאם גאלאס רגיל לאצטדיון האמירויות, פלורן מאלודה וסידני גובו לסטאד דה ז'רלאן וקלוד מקאללה לסטמפורד ברידג'. מספיק יש להם את דומנק כמאמן, בשביל מה הם צריכים גם לשחק באצטדיונים כאלו? וזו רק דוגמה אחת.

        מדברים על צמצום פערים בין הגדולות לקטנות, אבל איפה צמצום הפערים בתנאים? ספרד ניצחה את דנמרק בסנטיאגו ברנבאו, פורטוגל הביסה את בלגיה בז'וזה אלבלאדה שנחנך ב-2003, סקוטלנד השיגה 3 נקודות מול גאורגיה בהאמפדן פארק והולנד עשתה 0:0 מול רומניה בדה קייפ.

        מצד שני משחקי המוקדמות מתארחים באצטדיונים כמו הקאמל סטאפה של אלבניה, האלמטי סנטראל של קזחסטן, אצטדיון דינמו בבלארוס ואחרים. אצטדיונים מיושנים, היציעים מרוחקים מאוד מהדשא. מזכיר לכם את הפנינה שלנו ליד קניון איילון? אוהדים של אנגליה שישבו בשערים 17-18 ביום שבת סיפרו שלא ידעו להבחין בין בעיטה מ-40 מטרים לבעיטה מ-5 מטרים, כשהמשחק התנהל בצד השני. אז יש צמצום פערים ויש צמצום פערים. אצטדיונים כאלו כמעט ולא רואים ברמות הגבוהות של הכדורגל. במשחקים הבינלאומיים דווקא כן.

        אז מה זה הרמות הגבוהות בכדורגל? לא משנה אילו חבילות ספורט יש לכם ובאילו מדינות אתם נמצאים, כנראה שרוב הכדורגל שאתם רואים לאורך השנה זה את הליגה המקומית, ליגת האלופות ואחת או יותר מהליגות הבכירות באירופה. את אלו ואת משחקי הנבחרות.

        הכדורגל הבינלאומי לא יכול להיראות חיוור יותר מאשר כשהוא עומד במבחן האיכות, בעיני המתבונן, אל מול ליגת האלופות, הליגה האנגלית או הספרדית ואחרות. בואו נלך על האקסטרים – ליגת האלופות.

        לאור העובדה שהחוקים על הגבלת שחקנים זרים כמעט ולא קיימים יותר, כל הקבוצות ובעיקר הגדולות בונות סגלים עתירי כוכבים מרחבי הגלובוס. עם שני אימונים ביום, שניים ולפעמים שלושה משחקים בשבוע, רמת התיאום בשחקים. במקום בו היא בשיא, בדרך כלל גם זוכים בתארים. מנגד, הנבחרות מתכנסות למספר מועט של ימי אימונים בשנה. מוצאים איזה יום שלישי בערב ורביעי בבוקר פנויים, פה עוד יום, שם עוד יומיים. כמה ימים לפני משחק מתכנסים השחקנים ומזה צריך לבנות כדורגל איכותי. הקהל של נבחרת ישראל מצייר את התמונה הכי טובה למצב הזה. הרפרטואר כולל שני שירים, על תיאום חוץ, מה-"נה, נה, נה" המטופש בין המזרחי למערבי, אין מה לדבר. איפה הם ואיפה אוהדי הקבוצות.

        אנגליה מעוטרת הכוכבים נראתה שבלונית מול ישראל ולא לחינם. השחקנים שלה פזורים על פני כמה קבוצות, הם התכנסו לכמה אימונים לפני המשחק מול ישראל, עלו על טיסה והגיעו לכאן לאורם של אלפי פלאשים ולמעט אימונים לפני המשחק. לא פלא שאחרי ההפסד 1:0 לספרד במשחק ידידות, עלו קולות באנגליה שקראו לביטול משחקי האימון הללו והתמקדות באימונים ובחיבור בין השחקנים. בשביל מה הם צריכים את הלחץ של מעל 70 אלף צופים שרואים איך הנבחרת שלהם נראית באמת ואחר כך שורקים בוז? אם זה לא משחק רשמי, זו לא חובה.

        ההתאחדות אולי תאבד הכנסה ממכירת כרטיסים, אבל זה באנגליה. ספק אם מישהו זוכר שרק לפני כחודש ישראל פגשה את אוקראינה למשחק ידידות (1:1). הרבה קהל בכל מקרה, לא היה שם.

        ליגת האלופות טרפה את הקלפים של הכדורגל העולמי. היא עדיין לא המונדיאל או אליפות אירופה, אבל יש כאלו שמתכננים שהיא, או אליפות קבוצות אחרת, יהיו גדולות יותר.

        המועדונים הגדולים עובדים במרץ. הם יודעים שרמת הכדורגל צריכה להיות גבוהה והם עובדים על זה כבר שנים. עד 1992 נקרא מפעל הקבוצות הבכיר של אופ"א גביע אירופה לאלופות. הכוכב האדום בלגרד זכתה ב-1991, פ.ס.וו איינדהובן עשתה את זה ב-1988. סטיאווה בוקרשט הקדימה את ההולנדים בשנתיים עם זכייה בתואר וב-1989 הפסידה למילאן בגמר. באותן שנים כל מדינה שלחה רק את האלופה, הסיבוב השני היה למעשה שמינית הגמר וכך נוצר מצב בו הקבוצות הנ"ל הניפו גביע (בלי לזלזל, היום הן לא היו עושות את זה) או שלרבע הגמר בעונת 1989/90 לדוגמה, הגיעו קבוצות כמו צסק"א סופיה, מכלן ודנייפרופטרובסק. הכיוון ברור - הרמה לא הייתה בשיאה.

        במרוצת השנים עבר המפעל טרנספורמציה. השיטה עברה לשלב בתים מוקדם ומאוחר יותר קיבלו מדינות הכדורגל המובילות נציגות נוספות על האלופה. מיותר לציין שקבוצה מהמקום הרביעי באנגליה או באיטליה עולה ברמתה על אלופות מלטה או ישראל. מיותר גם לציין שאותן קבוצות מכניסות הרבה יותר כסף מכל מה שלא קשור לכדורגל, אבל כן לפרסומות וזכויות שידור.

        ליגת האלופות, אם להוציא את הסופרקלסיקואים למיניהם, היא הבמה עליה משוחק הכדורגל הטוב בעולם. בין המשחק בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן למפגש בין רומא למנצ'סטר יונייטד, תוקעים לאוהדי הכדורגל את אנגליה נגד ישראל. כדורגל בסלואו מושן, אצטדיון מבייש, סטיבן ג'רארד מחפש למסור לצ'אבי אלונסו, אבל אז נזכר שזה בכלל פרנק למפארד. הרבה פעמים תשמעו טענות על הכדורגל הפחדני של רפא בניטז או של קרלו אנצ'לוטי, אבל לא תשמעו את צירוף המילים "חרא של כדורגל" בהקשר של הצ'מפיונס. הכי הרבה "משחק חלש".

        ברמת הנבחרות הסיפור ידוע. להגיד "חרא" על הכדורגל הבינלאומי זה הסטייל של שנות ה-2000. אם יש מישהו שחוגג על זה, שהיה רוצה גם להרוויח יורו מכל פעם שמישהו בעולם מגנה את כדורגל הנבחרות, אלו ראשי ה-14G.

        בשנת 2000 התאגדו להן 14 קבוצות מהגדולות באירופה לגוף לו קראו ה-G14. אחרי שנתיים חברו אליהן 4 נוספות, אך האיגוד שמר על שמו. הכדורגל הבינלאומי ברמת הנבחרות הוא שדה הקרב הגדול של 18 הקבוצות, שחולקות ביניהן בסביבות ה-250 תארים מקומיים ושזכו ב-41 מתוך 51 גביעי ליגת האלופות (לשעבר גביע אירופה לאלופות). מה הן רוצות? כסף כמובן, אחרת איך הן יחליפו ביניהן שחקנים כמו לואיס פיגו, דייויד בקהאם, רונאלדיניו וקאקה?

        המלחמה עקובה מדם וממסמכים משפטיים. לקבוצות, הכדורגל הבינלאומי לא מתאים. 22 אחוזים מהשחקנים במונדיאל האחרון היו שחקניהן של 18 הקבוצות ובמועדונים התרעמו. הרי גם בקיץ, בתקופת הפגרה, הם משלמים לשחקנים שכר על פי חוזה, אז למה שהם ישחקו במקום אחר? קרל היינץ רומיניגה, יו"ר באיירן מינכן, אמר אז: "המצב הקיים הוא שפיפ"א מרוויחה במונדיאל מיליארדים בזכות השחקנים, אבל לא נותנת למועדונים את החלק המגיע להם. זה מצב מונופולי לחלוטין".

        דייויד גיל ממנצ'סטר יונייטד אמר דברים דומים וגם הוא דרש שחלק מהכנסות המונדיאל יועברו לקבוצות. הצעה אחרת הייתה שפיפ"א פשוט תשלם את שכרם של השחקנים בתקופת הטורניר, או שתכפה זאת על הנבחרות.

        שרלרואה היא לא עיר גדולה. קצת יותר מ-200 אלף תושבים. לנו, הישראלים, השם מצלצל בעיקר בגלל ספורט אחר. זו לא אנטוורפן של היהלומים, בריסל הגדולה והמרכזית או אפילו מכלן של אלי אוחנה. קבוצת הכדורגל המקומית היא לא מאריות הכדורגל הבלגיים. הישגי השיא: סגנות אחת במירוץ על האליפות בסוף שנות ה-60 ושתי הופעות בגמר הגביע, שתיהן נגמרו בהפסדים.

        כותרת המשנה באתר האינטרנט של ה-G14 היא בתרגום לעברית: "קולם של המועדונים". כך מצאה את עצמה שרלרואה במאבק משפטי מול פיפ"א עם גב שכולל קבוצות כמו יובנטוס, ריאל מדריד, ליברפול ואחרות. תנסו לנחש מיהן ולא תטעו בהרבה. שחקנה המרוקאי של הקבוצה ממזרח אזור ולוניה, עבדלמג'יד אולמר, נסע למשחק נבחרתו מול בורקינה פאסו בנובמבר 2004. יצא בריא וחזר עם פציעה שהשאירה אותו מחוץ למגרשים לתקופה של 8 חודשים.

        שרלרואה, כשמאחוריה ה-14G, כאמור תובעת מפיפ"א פיצויים על אותה תקופה והמקרה עדיין נידון בבתי המשפט. אם זה יפסוק שעל התאחדות הכדורגל העולמית לשלם פיצויים, אם בעקבות המשפט נבחרות יצטרכו לשלם משכורות לשחקנים בנוסף לבונוסים, או יצטרכו לשלם ביטוחים בסכומי עתק לכיסוי פציעות במדיהן, הכדורגל העולמי יעמוד בפני רעידת אדמה אמיתית. יותר גדולה מזו בה היה קשור בלגי אחר, ז'אן מארק בוסמן.

        מהן התחושות שסופגים השחקנים עצמם בקבוצותיהם אי אפשר להגיד, אבל ניתן לנחש שגם שם מחדירים להם שהרבה דברים טובים לא ייצאו להם מהמסעות הלאומיים. באפריקה הנושא בולט במיוחד.

        אליפויות היבשת השחורה מתקיימות בכל שנתיים, אבל דווקא בינואר, באמצע העונות האירופאיות. לשחקנים כמו וינסנט אניימה מדובר בבמה מצוינת לניסיונות בריחה לליגה בכירה באירופה ובהתחמקות מוצדקת מקרב על עוד נקודה באצטדיון "לויטה", אבל לחלק מחבריו האחרים בנבחרת ניגריה, לשם ההמחשה, מדובר בכאב ראש רציני. איגביני יעקובו נלחם עם עוד חלוצים על מקום בהרכב מידלסברו, ג'וזף יובו יציב באברטון, אבל לכו תדעו מה יהיה אחרי כחודש בחוץ. המצב לגבי שחקנים שמפחדים לאבד את מעמדם בקבוצות זהה בכל הנבחרות, אבל בולט באופן מסורתי בניגריה. הברזות וברזים דופקים שם חופשי.

        בתחילת מרץ נפגשו גאנה וניגריה למשחק ידידות בברנטפורד שבאנגליה. אוגוסטין אגוואבון, אז עדיין מאמן ניגריה, זימן בין היתר את אובפמי מרטינס מניוקאסל ואת ג'ון אובי מיקל מצ'לסי, אך שני המועדונים טענו לפציעות של שחקניהן וסירבו לשחררם. פיפ"א קובעת מדי שנה תאריכים רשמיים למשחקי ידידות ובהם שחקנים חייבים להתייצב בנבחרותיהם אם זומנו. האלטרנטיבה היא עונשי הרחקה קשים. הניגרים איימו בפנייה למוסדות ההתאחדות הבינלאומית, ניוקאסל מיהרה להצהיר שמרטינס משוחרר למשחק, אך צ'לסי התעקשה שאובי מיקל פצוע בירכו.

        בסופו של יום ניגריה הובסה 4:1, מרטינס לא שיחק, אבל דווקא אובי מיקל שותף במשך 90 דקות. מאוחר יותר נרמז שמשפחתו ספגה איומים ולכן הוא עלה למשחק. אגוואבון כבר לא מאמן את הנבחרת, אבל נשאר חלק מהצוות המקצועי שלה. בכל מקרה, תלונות דומות לאלו שהוא השמיע, על "חוסר מקצוענות" מצידן של צ'לסי וניוקאסל, עושה רושם שנשמע שוב בשנים הקרובות. לא אחת קורה שמי שמכריז ששחקן זה או אחר לא יוכל לשחק במשחק הקרוב של נבחרתו, הוא דווקא מאמנו בקבוצה ולא רופא הנבחרת. הקבוצות נגד הנבחרות, מציאות מתפתחת.