מישהו אמר תקשורת עוינת?

אחרי כמויות הקשקשת חסרות התקדים שנשפכו בתקשורת המקומית לקראת ביקור נבחרת הוד מעלתה ובעיקר אוהדיה "החביבים", הגיע ההנג אובר של אחרי המשחק. אז אחרי הציטוטים המשמימים והדיון הפילוסופי המעמיק במהותם של התיקו ושפת הגוף של וויין רוני ודרור קשטן, הגיע באמת הזמן להרחיב את האופקים ולפזול לתקשורת הזרה.

בישראל לא היה, אין, וכנראה שלא יהיה צהובון מודפס, אבל לאינטרנט חוקים משלו, אז יאללה, אפשר להעתיק. ביום ראשון בבוקר נמשך הפסטיבל עם ציטוטים מהרדודים והעילגים שבצהובונים, ובראשם כמובן "הסאן". המסקנה המיידית היא שהאנגלים לא דופקים חשבון לנבחרת וממהרים להספיד אותה, את המאמן, ולנעוץ את הסכינים בעזרת משחקי מלים מטופשים. כך נוהגים במקום שבו הדחה ברבע הגמר מגביע העולם זוכה לכותרת האמיצה "סוף העולם".

מלבד הצורך למלא רווחים בין באנרים (ומודעות בעיתוני יום שני) בכותרות עסיסיות, עונה מתקפת הציטוטים על משאלה כמוסה של כתבים ששואפים להידמות ליצרני הרפש הזרים. התגובות באנגליה חסרות משמעות עבור האוהד הישראלי הממוצע, אבל כנראה שהן מושא לתשוקה עבור אנשי תקשורת, שרק מייחלים ליום בו יוכלו להתיישר לפי הנורמות הזרות. בינתיים הם מסתפקים בציטוטים.

ההבדל הגדול הוא שהתקשורת הישראלית אמנם מאבדת פרופורציות עם בילד-אפ מטורף ופוקוס על כמויות הבירה וביקורי אוהדים אצל חשפניות, אבל הוולגריות מהולה בפטריוטיות ותקוה לסנסציה כמו אז בפריז. על הכישלון המקצועי מחפה הביטוי החדש "תיקו בכבוד", שמחליף את "הפסד בכבוד". גם אוהד שאינו שולט בלוח הכפל מכיר את הנוסחה "ניצחון בבית, תיקו בחוץ", שמובילה לטורנירים הגדולים, ואפילו את הגירסה הישראלית "תיקו בבית, הפסד בחוץ", שמובילה לכרטיס טיסה הביתה. המשחק האמיתי של האנגלים מתחיל בטורניר עצמו ולא במוקדמות, אבל את הכתבים צמאי הדם זה לא מעניין והרפש נשפך מהם כמו קיא אחרי התיקו ברמת גן.

הבעיה היא שכתבים ישראלים אולי רוצים לרדת לרמה של עמיתיהם הזרים, אבל אין להם אומץ למתוח ביקורת נוקבת על השחקנים והמאמן, כלומר דוד שהוציא תיקו מכובד מגוליית. העיקר להיות חיוביים. בשבת הבאה חוזרים לליגה אז למה להסתכסך עם המקורות, הרי הם מסכנים את האפשרות לשלוף "פרסום ראשון" או "ידיעה בלעדית".