מלחמה פסיכולוגית

לפני שמונה שבועות רעדה אדמת היכל הספורט ביד אליהו. הפועל ירושלים תרגמה את היכולת הפנומנלית שלה לזכייה בגביע מדינה ראשון מזה עשור, האוהדים האדומים הראו כמה מלהיב יכול להראות הבית הצהוב כשהוא צבוע בצבע אחר, והפקקים בשער הגיא מעולם לא היו סימפטיים כל כך.

אלא שעונה כזו, בה השבר של מכבי תל אביב הופך למכתש שהולך ומתרחב ככל שמתקדמת העונה, יכולה להסתיים ביותר מגניבת הגביע ממכבי, שאותה ביצעו בכלל אפי בירנבוים ובני השרון. הכבוד והיראה מהאלופה הנצחית הם אמנם ביטוי ראוי לתורת הפוליטיקלי קורקט, אבל ישנו פרק זמן בו צריכה קבוצה עם יומרות לשים בצד את החיוך המנומס ולשלוף שיניים, גם כדי להראות לעצמה שהיא יכולה. וזה בדיוק המבחן הקרוב של הפועל ירושלים.

ביום חמישי במלחה (20:50, שידור ישיר בספורט 1), במשחק ההשלמה מהמחזור ה-10, ניתנת לאדומים הזדמנות ראויה לנצח את מכבי תל אביב, משהו שלא עשו שם כבר יותר משלוש שנים. רק ניצחון על מכבי, בטח במצבה הנוכחי, אולי נקודת השפל של העונה כולה, יוכיח כי ירושלים מסוגלת לקחת את מה שבמכבי כל כך מפחדים לאבד – תואר האליפות.

ההסתערות של ארקדי גאידמק על הציבוריות הישראלית נפתחה באותה מסיבת עיתונאים מפתיעה בקיץ 2005, בעקבותיה קיבל מאמן ירושלים דאז, ארז אדלשטיין, תקציב חסר תקדים לבניית קבוצה ישראלית שאינה לובשת צהוב. הג'ינג'י צרף ארבעה זרים, הוראס ג'נקינס, רוג'ר מייסון ג'וניור, מריו אוסטין ותמאר סליי, בסך שכר כולל של כ-2.5 מיליון דולר, ויחד עם שחקני נבחרת כמו מאיר טפירו, מתן נאור, עידו קוז'יקרו וארז מרקוביץ' התכונן לדו קרב עם הממלכה הצהובה. הפתיחה הטובה, 35 נקודות ברבע הראשון של המשחק הראשון בין הקבוצות במלחה, לא בישרה על הבאות.

מכבי, בעונתה האחרונה של השושלת, זכתה באותו משחק בזכות הגנה נהדרת ברבע האחרון, ומשחק שיא של ניקולה וויצ'יץ', שגם היה זה ששלח את מריו אוסטין להחטיא שתי זריקות עונשין שסימנו את הגבול עבור ירושלים: עשירים וכישרוניים אתם כן, אבל לנצח את מכבי לא תוכלו.

מספר חודשים לאחר מכן, כשירושלים סומנה כפייבוריטית בגמר הגביע מול מכבי פצועה, מותשת וללא טל בורשטיין, היא נקלעה כבר במחצית לפיגור 54:40, וגם הסיום הצמוד לא מנע את התחושה כי גם מהעונה הזו לא ייצא דבר. אבל גם שני הפסדי הליגה הקלילים ביד אליהו לאחר מכן לא רמזו במשהו על הקריסה המדהימה בגמר הפיינל פור (66:96 למכבי).

מכבי עברה הקיץ מהפכה של ממש, הן בצוות המקצועי והן בסגל השחקנים, אבל משחק הפתיחה של העונה, בו ניצחו הצהובים בנקל 73:90 ביד אליהו, נתן תחושה כי המגמה אינה עתידה להשתנות. אלא שמאז חוותה ירושלים משבר עמוק ממנו יצאה מחוזקת עם שינויים בסגל וברוטציה ובעיקר עם גביע מוזהב, בעוד הצהובים נראים אבודים, מסובכים ומסוכסכים יותר ויותר מדי שבוע.

ירושלים של מרץ 2007 היא קבוצה מוכשרת לא פחות ומחוברת יותר ממכבי תל אביב, אלא שהקרב הראשון בדרך לניצחון במלחמה הוא מול הפחד ההיסטורי מהשם מכבי תל אביב. למשחק ההשלמה בליגה לא תהיה משמעות מיוחדת על המצב בטבלה לקראת הפיינל פור, אבל הוא עשוי להיות מכריע מבחינה פסיכולוגית.

ההפסד במחזור הפתיחה ביד אליהו הוציא לא מעט אויר מבלוני האגו והאופטימיות במלחה. אבל אם הפסד לביינום ויסאיטיס בהיכל במחזור הפתיחה עוד ניתן לעכל, הרי שהתבוסה ב-35 נקודות בנהריה, כמו גם את ההתפרצות של מאיר טפירו ויוריצה גולמאץ באותו משחק והלחשושים סביב יחסו של המאמן דן שמיר לשחקנים, סימנו את ירושלים של סוף 2006 כקבוצה במשבר עמוק.

האדומים מצביעים על ניצחון החוץ בסיינה כמה ימים מאוחר יותר כזה שהוציא את העגלה מן הבוץ, אלא שהגורם המרכזי לשינוי הגיע מאוחר יותר - החלפתו של תמאר סליי ההססן והפצוע מנטלית בשחקן פיסי, מנוסה ונטול אגו, שייצב את הקו הקדמי הרך כל כך של הבירה – טרנס מוריס.

ירושלים שלפני מוריס, עם מאזן 8:9 בכל המסגרות והפסדים לקבוצות עלובות כמו אקדמיק סופיה ומכבי ראשון לציון של ארסיץ' וג'יימס וויליאמס, התייצבה לפתע, ודהרה כל הדרך לזכיה בגביע ורבע גמר היול"ב קאפ. עם מוריס, שסגר את הדרך אל הסל ואיפשר למריו אוסטין להביא לידי ביטוי את היכולות ההתקפיות שלו ללא חשש מבעיית עבירות, במקביל להשתלטותו של דרור חג'ג' על עמדת הרכז ורנסנס ביכולתו של מאיר טפירו, לא שמטה ירושלים משחק ליגה והיא עומדת על 2:15 בכל המסגרות. שני ההפסדים, אגב, היו במשחק הבכורה של האמריקאי מול אוסטנד (בו שותף 12 דקות בלבד), ובבלגראד מול ז'לז'ניק, שבו פירק רבע אחרון של 14:29 לדן שמיר את חלום הטרבל בעונת הבכורה כמאמן.

מבחנים רציניים או יריבות יוצאות דופן לא פגשה ירושלים בינואר, פברואר או מרץ, אבל בזמן הזה הספיק שמיר לייצב רוטציה והיררכיה, ולהביא לידי ביטוי את העליונות של האדומים מבחינת כישרון, בליגה וגם ביול"ב קאפ. עד התקופה האחרונה.

בארבעה מחמשת משחקי הליגה האחרונים שלה נזקקה ירושלים ללא מעט זיעה כדי לנצח. שלושת משחקי הבית האחרונים הפכו למותחנים של ממש: תצוגת השלשות של יהוא אורלנד מגלבוע/עפולה, הקאמבק המפוספס של בני השרון והקריסה של נהריה השאירו את הנקודות במלחה, אבל הניצחונות האלגנטיים והמרשימים כבר אינם מנת חלקה של מחזיקת הגביע.

פרט למוריס ואוסטין, ולדרור חג'ג' שמיצב את עצמו העונה כישראלי הטוב בליגה, זקוקה ירושלים ליכולת טובה של עוד שלושה שחקני מפתח כדי ללכת עד הסוף: מאיר טפירו, טימי באוורס וגיא פניני.

טפירו, השחקן הישראלי המעוטר בעשור האחרון מחוץ למכבי תל אביב, כבר שכח את ההצגה האחרונה שלו מול האימפריה בצהוב. והאמת, גם אנחנו. הילד בן ה-20 שניצח את מכבי באוסישקין כבר בן 32, ולמרות שהציג העונה כמה משחקי שיא כמו הטריפל דאבל הראשון בהיסטוריה של היול"ב קאפ מול ז'לז'ניק, את הפיחות במעמדו ואת חוסר היציבות במשחקו ניתן לראות העונה מכל פינה ביציע. מה שישאיר את טפירו, לפחות בינתיים, הרבה מעל הוראס ג'נקינס בהיררכיה של דן שמיר, יהיה החוק הרוסי.

טימי באוורס הגיע העונה למלחה אחרי עונת בכורה אירופית דווקא בגבעת שמואל, שם התעקש חברו של מריו אוסטין למכללת מיסיסיפי סטייט לשחק כרכז (בתקווה שזה מה שיעזור לו להגיע ל-NBA). את העונה הוא סיים כאיש שעושה הכל על המגרש, והשאיר את הגבעה בליגה. פציעת מתן נאור ועזיבת תמאר סליי הסיטו את באוורס לעמדת הסמול פורוורד, בה הוא פותח בכל משחק לפחות עד כניסתו של גיא פניני לפרקט.

למרות ששמיר אינו בונה על הדומיננטיות ההתקפית שלו כמו בחודשיים הראשונים של העונה, אז היה טפירו מקורקע, ממשיך באוורס לשמור על ממוצעים יפים של 14.9 נקודות, 3.7 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות ב-31.4 דקות ליגה - מספרים דומים לאלו שהשיג בגבעת שמואל בכמעט 40 דקות משחק. באוורס ממוקם תשיעי במדד היעילות בליגה עם 19.6 נקודות, אך התחושה היא שהוא עדיין מסוגל לתת יותר.

גיא פניני הוא ללא ספק ההצלחה הגדולה של ירושלים העונה, אם כי לא מדובר בתכנית ארוכת טווח שהבשילה. עם מתן נאור בריא וקולע, היה פניני האופציה העשירית של דן שמיר, שהביא את השחקן בגלל החוק הרוסי ושיתף אותו רק 26:15 דקות בשבעת משחקי היול"ב הראשונים. פניני הספיק לקלוע אז רק 13 נקודות, שלוש מהן בזריקה מחוץ לקשת שביססה את ניצחון הבית על סיינה. בארבעת המשחקים הראשונים במפעל שיחק נאור 22 דקות בממוצע ופניני המתין לפירורים.

אלא שפציעתו של נאור, כמו גם החוק הרוסי, כאמור, חייבו את שמיר לתת קרדיט לקפטן בני השרון לשעבר, שהוכיח את עצמו כאחד השחקנים המשלימים הטובים בליגה, שחייב לקבל מקום של כבוד ברוטציה של נבחרת ישראל.

בשבעת משחקי הליגה האחרונים המספרים של פניני מדהימים ממש, בהתחשב בקבוצה הבכירה בה הוא משחק: הוא קלע בספרות כפולות (14.7 נקודות בממוצע) ב-29.4 דקות, חטף 1.9 כדורים והיה שם כדי לקבור את הזריקות החשובות עם הספק לא יאמן של 18 מ-35 מחוץ לקשת. בעונה בה במכבי מתלוננים על היעדר לב ולחימה שיחפו על היעדר הכישרון, אולי כדאי שיזרקו מבט בכוכב העולה של מלחה. לפני כמה שנים, בגיל הנוער, הוא עוד היה שלהם.

עוד לפני שהוראס ג'נקינס כידרר פעם אחת בקדנציה השניה שלו בישראל, יש מסקנה אחת מחזרתו המפתיעה להפועל ירושלים: אם פרשני הכדורסל בארץ היו אחראים על החתמת שחקנים, האוהדים המקומיים לא היו זוכים ליהנות מהצפיה בשניים מהכדורסלנים המלהיבים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות, וויל סולומון וג'נקינס.

מהרגע שעלתה האפשרות שג'נקינס יחזור לירושלים, ניתן היה להבין מהתגובות למהלך שמדובר במנהיג פוטנציאלי של תא אל קאעידה בבירת ישראל, בדומה לקן המחבלים שהקים אשתקד סולומון בתל אביב. לפני שנפנה לנתח את הפלוסים והמינוסים בצירופו של ג'נקינס למחזיקת הגביע, יש להזכיר כי על אף כל מגרעותיו ואופיו הבעייתי, הוא בכל זאת אחד הגארדים הבכירים בכדורסל האירופי. קל לשכוח זאת בין צקצוקי הלשון שנשמעים כאן בשבוע האחרון.

שמיר היה אחד האחראים העיקריים להבאתו של סולומון למכבי ת"א, ועכשיו הוא מוסיף את ג'נקינס לקבוצה מצליחה יחסית, שרצה היטב גם בלעדיו ושחלק משחקניה לא משתגעים עליו, בלשון המעטה. בשני המקרים, הפעילו את שמיר שתי תכונות בולטות שלו: ראשית, אם נתנסח בעדינות, הוא אדם גאה מאוד, שבטוח כי הוא טוב בהרבה ממרבית עמיתיו למקצוע. סולומון עשה צרות בירושלים? שמיר כבר יצליח לטפל בו. ג'נקינס קצת התפרע בתקופת אדלשטיין? אצלו זה לא יקרה. אד קוטה נכשל בעונות האחרונות? שמיר ישקם אותו.

על התכונה השניה סיפר השבוע אותו קוטה, שכידוע דווקא המשיך להיכשל: כשהוא שפך את הלב בפני שמיר, המאמן דיבר איתו על סטטיסטיקה. שמיר רואה קודם כל את הסימונים על הלוח, ורק אחר כך את האנשים. ג'נקינס מתאים לשיטה שלו, שמתבססת על פיק אנד רול ויכולת אישית, הרבה יותר מרכז קלאסי כמו קוטה, וזה מה שהכריע את הכף. קנאה, זכרונות עבר, אופי בעייתי? טפירו והחבר'ה "יתמודדו", מילה ששמיר מאוד אוהב.

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהבעיות שמתלוות לצירופו של ג'נקינס. מאיר טפירו נראה מדוכדך משהו במחזורים האחרונים, וספק אם הפרצוף של ג'נקינס הוא מה שיחזיר לו את חדוות המשחק. דרור חג'ג', שהשתלט על עמדת הרכז הראשון של ירושלים, יכול לראות בהחתמה של שחקן דומה לו בתכונותיו הבעת אי אמון, ובצדק.

אבל מי שיהיה כנראה הקורבן הגדול ביותר של החתמת הגארד החדש יהיה דווקא הצלע השלישית בקו האחורי, טימי באוורס. בהנחה שגולמאץ', מוריס ואוסטין מחלקים את הדקות בעמדות הפנים, ולאור השיפור ביכולתו של גיא פניני וחזרתו הצפויה של מתן נאור, יוביל החוק הרוסי לכך שג'נקינס ינגוס בעיקר בדקות המשחק של באוורס, שגם כך נאבק על כל טיפת ביטחון וקצת הולך לאיבוד לצד טפירו וחג'ג' הדומיננטיים. שמיר יצפה מכולם "להתמודד", אבל לא בטוח שהם יצליחו.

מצד שני, ירושלים זקוקה לחיזוק. מאז ההתפרקות ברבע האחרון בבלגרד, היא לא ממש חזרה לעצמה. מחלות הילדות של תחילת העונה חזרו: פרצופים חמוצים, שריקות בוז ליוריצה גולמאץ' מיציעי מלחה, הגנה רכה, רמת אינטנסיביות מעוררת דאגה. שמיר היה צריך להעיר איכשהו את הקבוצה הרדומה שלו, וסביר כי ג'נקינס יעורר מחדש את הרגשות, גם אם הם יהיו שליליים.

מעבר לזה, לירושלים יש הזדמנות כמעט חד פעמית לזכות באליפות, ולא בטוח שאפשר לעשות זאת עם חג'ג' וטפירו, בלי גיבוי בקו האחורי. שמיר ראוי להערכה על כך שהביא שחקן כדורסל אמיתי, בלי לחשוש מפגיעה בכימיה, ולא נגר משלים כגוראן ירטין.

כדאי רק להבהיר כי למרות ההצהרות, הן של השחקן והן של מאמנו, ג'נקינס לא היה ולא יהיה שחקן משלים. הוא שחקן דומיננטי, הוא צריך את הכדור ביד, הוא אוהב לזרוק ובגיל 33 הוא כבר לא ישתנה. גם אם ישחק 20 דקות במשחק, הוראס ג'נקינס נולד להוביל, לטוב ולרע.

ואחרי הניתוח הזה, רק דבר אחד יקבע את הצלחת המהלך: שני משחקים בסוף חודש מאי, בחצי גמר ובגמר הפיינל פור הישראלי. ירושלים עשויה לריב ולהתקוטט עד אותו רגע, ולהתעלות ברגע האמת. מנגד, טפירו וג'נקינס יכולים לגלות בגרות, אבל לקרוס על קו הסיום. בין אם הוראס ג'נקינס יקלע 20 נקודות למשחק ובין אם 10 (קשה להאמין שהוא יקלע פחות), הוא צורף כדי לנצח את מכבי תל אביב, לא ביום חמישי הקרוב, אלא במשחק החשוב באמת. לאור העובדה שהעונה כמעט נגמרה, מבחן התוצאה מעולם לא היה מהיר כל כך, אכזרי כל כך.