פרשת השרוכים, נוסח ארה"ב

המשחק בין בוסטון סלטיקס לשארלוט בובקאטס אור ליום חמישי היה הזניח והפחות חשוב בין כל משחקי ה-NBA של אותו יום. שתי קבוצות גרועות, בלי שום שאיפות לפלייאוף, שיודעות שהעתיד שלהן ייבנה על בסיס הפעולות שלהן בקיץ הקרוב, בקיץ הבא, או (כמו שאנחנו מכירים כבר את דני איינג') לא ייבנה בכלל. הסלטיקס יסיימו את העונה עם 23-25 נצחונות, הבובקאטס יגרדו את ה-30. דבר אחד כמעט ודאי - לשתיהן יהיה יותר מכדור אחד בלוטרי הקרוב.

ברבע השלישי של המשחק הובילו הסלטיקס ב-18 נקודות הפרש, ואז הוריד דוק ריברס, מאמן בוסטון, את כל שחקני החמישייה אל הספסל. הבובקאטס הפכו את הפיגור לניצחון 84:92. ריברס נשאל בסיום האם הפסיד בכוונה כדי להגדיל את הסיכויים של בוסטון (נכון להיום - הקבוצה עם המאזן השני הכי גרוע בליגה, אחרי ממפיס) בלוטרי הקרוב. "ידעתי שזה יגיע", אמר ריברס, "הרבה שואלים את זה. אבל האמת היא שפשוט אמרתי לצוות המאמנים 'החבר'ה האלה תמיד בוכים שהם רוצים לשחק יותר. עכשיו הזמן שלהם להוכיח, והם ינצחו או יפסידו את המשחק הזה'". תשובה שנשמעת עגומה יותר מהשאלה, שכן ריברס עצמו מודה, על ידי כך שהוא לא נותן להם דקות, שאלה לא בדיוק השחקנים שהוא סומך עליהם במשחק צמוד.

קווין דוראנט, גרג אודן. גרג אודן, קווין דוראנט. איך שלא תסתכלו על זה, אלה שני השחקנים החמים ביותר שיעלו על לוח הדראפט בקיץ הקרוב. שני פורוורדים תותחים שאפשר לבנות סביבם קבוצה. ממש, נגיד - כמו טים דאנקן.

ואם בדאנקן עסקינן, הרי שלפני ההפסד לשארלוט בוסטון הדהימה עם ניצחון, לראשונה אחרי 17 שנה, בסן אנטוניו. אולי ריברס, איינג' ושאר מקבלי ההחלטות נבהלו מהניצחון הזה, ואולי כשהם ראו את מספר 21 שמולם הם פשוט נזכרו ב-1997. עונה לפני כן הסלטיקס סיימו עם המאזן הגרוע בליגה ועם הכי הרבה כדורים בלוטרי. הם בנו על הפורוורד מווייק פורסט, אבל את הבחירה הראשונה קיבלה סן אנטוניו. הספרס לקחו את דאנקן וההמשך ידוע - כבר תשע שנים הם דומיננטיים ופייבוריטיים תמידיים. בוסטון הסתפקה בבחירה השלישית ובגארד אחד, צ'ונסי בילאפס. בילאפס פיתח ווינריות מרשימה והצעיד לימים את דטרויט לאליפות, אבל בניגוד לדאנקן, הוא לא שחקן פרנצ'ייז לבנות סביבו קבוצה. אחר כך בחרו הסלטיקס את רון מרסר האומלל. הקבוצה עם ההיסטוריה הכל כך מפוארת שקעה לעשור של אבדון מינוס שנתיים סולידיות.

ולמרות הניסיון המר, עדיין אין סיכוי גבוה יותר לזכות במקום הראשון בלוטרי מאשר לסיים עם המאזן הגרוע ביותר, לפחות מבחינה סטטיסטית, ואם לא בראשון - אז בשני. וזה מה שבוסטון הרי צריכה - בחירה 1 או בחירה 2. גרג אודן, קווין דוראנט. קווין דוראנט, גרג אודן.

אין שום ספק, אם כן, שהאינטרסים של הסלטיקס ברורים. ממש לא אכפת להם, בלשון המעטה, להיות מעל לממפיס, ואם אפשר - גם לסיים את העונה כגרועים ביותר. לשם כך הם לא חייבים להתאמץ עד תום העונה. ריברס יכול לעשות ניסויים בהרכב, לתת מנוחה לפול פירס (שכבר רמז השנה שבוסטון "האריכה" לו את תקופת ההחלמה כדי שלא ישוב, חלילה, מהר ויעזור לה לנצח) ולשחק עם חוטבי עצים כמו בראיין סקלבריני.

וכאן עולה, או לפחות אמורה לעלות, שאלה אחת גדולה: האם הסלטיקס לא שוברים את חוקי ה"פייר פליי" המקובלים? שארלוט היא קבוצה שאיבדה עניין, אבל מה אם בוסטון משחקת עם הקליפרס או עם הניקס, שנאבקות על מקום בפלייאוף? האם זה עדיין בסדר שריברס ייתן ליריבה שלו את המשחק לידיים?

נתחיל ונאמר שהתשובה הטריוויאלית מבחינתנו היא "לא". שוו בנפשכם משחק בארץ, כדורגל או כדורסל, שבו קבוצה נותנת לכל המחליפים לשחק ומפסידה רק כי "איבדה עניין". תופעה דומה בכדורסל האירופי הייתה מגיעה עד לועדות חקירה ומשמעת, וכך גם בליגת העל שלנו, עם קול זעקה גדולה. אבל ב-NBA זה מותר, ואפילו נחשב ללגיטימי.

יש לציין שבוסטון לא המציאה את הגלגל, ושהתופעה לא קיימת רק ב-NBA אלא בכל ענפי הספורט האמריקאי. קבוצות לא עולות בהרכבן החזק משתי סיבות: או כי הן נלחמות על מקום טוב בדראפט, כמו במקרה הנוכחי, או משום שהבטיחו עלייה לפלייאוף ואינן רוצות לסכן את שחקניהן. בכל עונה במחזור ה-17 והאחרון ב-NFL נתקלים בתופעות הללו. ב-2003 הושמעה ביקורת חריפה על מאמן דנבר ברונקוס, מייק שנאהאן, שעלה עם ההרכב השלישי שלו למשחק בגרין ביי. הברונקוס הבטיחו זה מכבר את העלייה ואת מיקומים בפלייאוף, ולא נשאר להם על מה לשחק. הפאקרס היו חייבים ניצחון והפסד של מינסוטה באריזונה (מה שאכן קרה) כדי לעלות לפלייאוף. הם ניצחו בקלות. שנאהאן לא היה אפילו צריך להסביר, כי לא מעט גורמים בתקשורת תירצו בשבילו: יש לך פלייאוף לפניך - אל תסכן את השחקנים שלך.

דווקא באמריקה הקפיטליסטית פועל בספורט עיקרון השוויוניות, לכאורה. מלבד ענף הבייסבול, שבו השוק חופשי לחלוטין, בשלושת הענפים האחרים מונהגת תקרת שכר. היתרון הגדול בשיטה הזו היא שתמיד יש מחר. כך, למשל, הפכו הספרס לשושלת מאיימת אחרי ששנים היו הנמושות של הליגה (או כפי שכינה אותם דניס רודמן - סן אנטוניו קווירס). קבוצת הפוטבול של ניו אינגלנד פטריוטס יצרה מעמד איתן לאחר שהוטלה ההגבלה, שמנעה מהקבוצות הגדולות להתחזק עוד יותר. בהוקי קרח הפציעה השנה פיטסבורג פנגווינס לאחר שנים רעות. אם מוסיפים לכך את הדראפט, שנותן לחלשים את האפשרות להתחזק, מקבלים לכאורה נוסחה מנצחת.

אלא שיש נקודה בעייתית אחרת: אצל האמריקאים יש פלייאוף (מה שגורם להם לשמור שחקנים במחזורי הסיום) ואין דבר כזה "לרדת ליגה". מה שקיים בכל ליגה סדירה (לא כולל, כמובן, תחרויות בין לאומיות) באירופה או בדרום אמריקה לא חל בארה"ב. זה אומר שמי שחלש יכול להרשות לעצמו להיות חלש יותר, על מנת להתחזק בעונה הבאה. בגדול - זה עובד, וזה עובד יפה והחיים דבש. הבעיה היא שאז מתחילים להפסיד בכוונה, במה שנוגד את כל תפישת העבודה הקשה והתחרותיות שמושתתת על כל ספורטאי. אפשר להבין את הרצון של הסלטיקס ושאר הנמושות לתת לעצמן הזדמנות נוספת והריסה על מנת לבנות, אבל אי אפשר לקבל בשוויון נפש את הפגיעה במשחק ההוגן. בעצם, אם אתם אמריקאים - אפשר גם אפשר. הכל, הרי, בעיני המתבונן ופיתרון לסוגיה הזו אף אחד לא באמת מחפש.