מכללות: סוגרים סיבוב, אפילו שניים

שני הסיבובים הראשונים של טורניר המכללות חלפו והשנה, באופן מפתיע, מעט מאוד הפתעות. אם בטורניר של השנה שעברה היו לנו (אם מתעלמים מניצחונות של מדורגות 9 על מדורגות 8, או 5 על 4, שהן בדרך כלל קבוצות יחסית שקולות) 8 הפתעות בסיבוב הראשון ועוד שתיים בשני, הרי שהשנה היו בסך הכל 3 הפתעות מסעירות בשני הסיבובים הראשונים. המדורגת הנמוכה ביותר שנותרה היא UNLV (מדורגת שביעית), וזו הפעם הראשונה מאז 1995 שאין בסיבוב השלישי קבוצה המדורגת 10 ומטה. הבדלי הכוחות בעולם המכללות בין המכללות הגדולות לאלו החלשות כנראה שהופך משמעותי יותר, וזה אחרי שבשנה שעברה (אני חוזר אליה כי היא היתה הנגטיב של השנה הנוכחית מבחינת כמות התוצאות הבלתי צפויות) הגיעה מדורגת 11 כל הדרך עד לפיינל פור. חשוב לזכור שאף פעם בהיסטוריה של כדורסל המכללות לא הגיעו 4 מדורגות ראשונות אל הפיינל פור.

ובכן, ללא קשקושים מיותרים, ננסה לסכם את שני הסיבובים הראשונים במספר קטגוריות מעניינות, כשבהן השחקנים המצטיינים של שני הסיבובים הראשונים (פה לא נתרכז דווקא באלו שהתפוקה שלהם אינה מוטלת בספק, כמו אייסי לואו הרביעי או ארון ברוקס, שאצלם 20 הנקודות הם עובדה בסיסית עוד לפני שהתחיל המשחק. במקומם נדבר על שלושה שחקנים שההשפעות שלהם על המשחקים היתה משמעותית במיוחד, גם אם הם לא מהשחקנים המדוברים של העונה הסדירה).

דריק באיירס (ואנדרבילט, סיניור, 2.01)

למרות כמות תשומת הלב שקיבלה פלורידה, שהותירה את יתר ה-SEC מוחבאים בצד, מי שראה כדורסל מכללות השנה יודע עד כמה באיירס מוכשר. הוא הרי זכה בתואר שחקן השנה של חטיבת ה-SEC, בבחירת המאמנים. ועדיין, הוא נותר שם כמעט לא מוכר אצל האוהד הממוצע. ההתקדמות של באיירס עם השנים היתה הדרגתית והעונה, בשנתו החמישית והאחרונה בואנדי הוא יצא אל האור, עם 17.7 נקודות ויד טובה משלוש (37%). תוסיפו לכל זה את העובדה שהוא גארד בגובה של 2.01 והנה לכם כשרון גדול שקשה מאוד לשמור עליו. באיירס היה טוב במשחק נגד ג'ורג' וושינגטון (12 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים) אבל בהארכה הכפולה נגד המדורגת 3, וושינגטון סטייט, הוא היה מדהים עם 27 נקודות, שכללו 5-9 משלוש, 5 ריבאונדים וחסימה גדולה (רק החמישית שלו השנה) בהארכה השנייה של המשחק הכי טוב של הסיבובים הראשונים.


טאג' גיבסון (USC, פרשמן, 2.07)

למרות כמות תשומת הלב שקיבלו כל הגבוהים הדומיננטיים האלה – דוראנט (שהלך הביתה), פאזיקאס (הביתה) ואודן, גיבסון בא גבוה ויצא ענק. נגד ארקנסו הוא סיים עם 18 נקודות, 8 ריבאונדים ו-3 חסימות ובסיבוב השני, נגד אחד, דוראנט, הוא היה תותח. 17 נקודות ו-14 ריבאונדים, כולל 5 בהתקפה, היו הבסיס עליו עמדה USC בשני המשחקים האלה. והתוצאה? ניצחונות בהפרשים של 18 נקודות בממוצע ו-9 ריבאונדים. יאנג, האקט ופרואיט היו מצוינים אבל גיבסון היה ההבדל הגדול. ככה זה כשיש לך גבוה דומיננטי בצבע. את העונה הסדירה הוא סיים עם 12.1 נקודות ו-8.9 ריבאונדים, וזה מה שאומרים על השחקנים הגדולים באמת – הם גדלים כשזה ממש חשוב.


רון לואיס (אוהיו סטייט, סיניור, 1.91)

למרות כמות תשומת הלב שמקבלים הפרשמנים של הקבוצה הזאת, אודן (עוד רגע נדבר עליו יותר), קוק וקונלי ג'וניור, רון לואיס הוא זה שעשה את ההבדל. לפני הטורניר דיברנו על חוסר הניסיון כחולשה של הקבוצה הזאת ואמרנו שהדרך לפיינל פור תעבור דרך השחקנים הותיקים יותר. וכאילו לואיס קרא את הדברים, הוא החליט להראות שיש בעל בית בקבוצה הזאת, ושלא קוראים לו גרג.

לואיס היה טוב במשחק הראשון, המיותר לגמרי, נגד סנטרל קונטיקט סטייט עם 10 נקודות ושלוש שלשות, אבל בקרב המייגע נגד קסווייר הוא יצא מהקונכייה שלו. 27 נקודות (כולל 5-6 משלוש) ו-8 ריבאונדים. הוא קלע 10 נקודות בארבע הדקות האחרונות של הזמן הסדיר וכמובן – שלשת השוויון ההיסטרית בסגנון צ'ונסי בילאפס 2 שניות לסיום, שהשאירה את הבאקאייז בטורניר. לואיס קלע מעל 11 נקודות למשחק בכל ארבע העונות בהן שיחק באוהיו והשנה הוא נתן הרבה במה לשלושת הכוכבים הצעירים אבל בסיום הראה אצל מי צריך הכדור להיות כשזה באמת רלוונטי.

עוד שחקנים שהתבלטו היו טיילר הנסברו מצפון קרוליינה (21 ו-33 נקודות), איי ג'יי גרייבס מבאטלר (18 ו-19 נקודות), רוי היברט מג'ורג'טאון (10 נקודות ו-13 ריבאונדים נגד בלמונט, 17 ו-12 נגד בוסטון קולג'), כריס לופטון מטנסי (25 ו-20 נקודות), ארון ברוקס מאורגון (18 ו-22), אייסי לואו (20 ו-26) ו-וונדל ווייט מנוואדה לאס וגאס (18 ו-22).

VCU מנצחים את המדורגת 6 דיוק בסיבוב הראשון, 77:79, מסל ניצחון בשנייה האחרונה של אריק מיינור. האמת היא שהרבה מומחים צפו את ההפתעה הזו, ועדיין זה היה בסך הכל הניצחון החמישי בהיסטוריה של האיילים בטורניר ופעם ראשונה מדירוג כל כך נמוך. אבל דיוק הם דיוק - תמיד חזקים, תמיד פייבוריטים ואולי זו הבעיה שלהם. עם הרכב מאוד שנוי במחלוקת המובל בידי פאולוס, שחקן מאוד חביב אבל מוגבל ביותר, וג'וש מקרוברטס שהוא סנטר שהגדולה שלו היא בלמסור לאחרים, לא ברור איך ששבסקי חשב שהעונה הזאת יכולה להסתיים בהצלחה. ועם כל המגרעות האלו דיוק עדיין עלו למגרש מלאים בעצמם, גאים ובטוחים שגם הפעם הם ינצחו, והשאירו את מיינור פנוי לחלוטין והוא, עם כל המטר ושבעים שלו, קבר את העונה הגרועה ביותר של השדים בשני העשורים האחרונים והפעם הראשונה מאז 1996 שהם לא מגיעים לסוויט 16.

וינת'רופ מנצחים את המדורגת 6 נוטר דאם, 64:74, בסיבוב הראשון. האמת היא שבוינת'רופ חשבו שהקבוצה תגיע לפחות לסוויט 16, עם ארבעה הפסדים בלבד בעונה הסדירה וההרכב הטוב ביותר שלהם אי פעם. זה הספיק נגד האירים הרועדים, שבמהלך כל השנה היו לגמרי לא יציבים. קרייג ג'נקינס הסיניור הניו זילנדי, היה אדיר ובמהלך המחצית השנייה היו לנשרים כבר 20 הפרש. מה קרה לנוטר דאם? מה שקרה להם כל השנה, בכל פעם שהם התרוממו הם נבהלו והתרסקו. כך אחרי ריצה של 11 ניצחונות בתחילת העונה, כולל 16 על לואיוויל, הם נפלו להתנהלות של 5:5. משם הם התאוששו לשישה ניצחונות רצופים ואז סיימו את העונה עם שני הפסדים, לג'ורג'טאון ווינת'רופ. האירים הצליחו לחזור למשחק ולהשוות, ואז, כמובן – שבו והתרסקו.

UNLV מנצחים את המדורגת 2 ויסקונסין, 68:74, בסיבוב השני. הגיריות שרדו רק בקושי את הסיבוב הראשון , שהיה אמור להיות חד צדדי, נגד טקסס A&M קורפוס כריסטי, ובמחצית הראשונה נראו שוב נורא. בשנייה קמרון טיילור שוב התעורר לחיים אבל UNLV היו גדולים עליהם. בעונה הסדירה היו להאגיז שני שחקנים משמעותיים – וונדל ווייט, שהיה ענק במשחק, וג'ואן 'וינק' אדאמס, אבל במשחק הזה פרצו שני שחקנים. קווין קרוגר, בנו של המאמן, שניצל חוק חדש שנחקק רק בשנה שעברה המאפשר לשחקן שסיים את התואר שלו כשעדיין יש לו שנת כשירות לשחק במכללות, לעבור למכללה אחרת ולשחק באופן מיידי. קרוגר עזב את אריזונה סטייט כדי לשחק אצל אבא ובמשחק הזה הוביל את הקבוצה, עם 16 נקודות, 7 אסיסטים ו-6 ריבאונדים. השחקן השני, זה שקלע את הסל שלמעשה הכריע את המשחק, הוא קרטיס טרי. כן, כן, השם מוכר, זה באמת אח של ג'ייסון. ווינריות היא כנראה עסק גנטי.

אור הזרקורים הופנה אל שלושה שחקנים:

1. קווין דוראנט, שכהרגלו היה מצוין, אבל מה זה עוזר כשהקבוצה שלך משחקת נורא. המספרים שלו נהדרים בשני המשחקים – 27 נקודות ו-8 ריבאונדים נגד ניו מקסיקו סטייט ו-30 נקודות ו-9 ריבאונדים נגד USC. ובכל זאת, איזו משמעות יש לעובדה שאתה שחקן נהדר אם הקבוצה סביבך כל כך בינונית? ריק בארנס קיבל את הכישרון הגדול ביותר בעולם המכללות בעשור האחרון ולא הצליח ליצור קבוצת אליפות סביבו, והאשמה לכישלון תלויה בו ולא בילד המוכשר, שבמסיבת העיתונאים שאחרי המשחק נשאל יותר על העתיד שלו מאשר העבר של הקבוצה.

2. אלאנדו טאקר אכזב בשני המשחקים. האכזבה היא לא רק בגלל המספרים (23 ו-5 ריבאונדים נגד טקסס AMCC, 17 ו-7 נגד UNLV), כמו בעקבות העובדה שהוא פשוט לא היה פקטור ברגעים המכריעים של המשחק. הכל עבר דרך הגארדים וכשיש לך את אחד משני המועמדים לשחקן השנה בקבוצה ואתה לא הולך אליו ברגעי האמת, כנראה שאין לו מספיק מה לתת. הקבוצה של בו ראיין בחרה את קמרון טיילור ואת מייקל פלאואר, ולא את טאקר.

3. גרג אודן הוא היחיד מהחבורה המכובדת הזאת שעבר שלב. מבחינת סטטיסטיקה אודן עשה לא רע (19 נקודות ו-10 ריבאונדים נגד סנטרל קונטיקט סטייט, 14 ו-12 נגד קסווייר) אבל במשחק הקשה נגד המוסקטרים הוא איבד את הכיוון ועזב את המגרש עם 5 עבירות לפני ההארכה. נכון שמישהו היה צריך לעשות עבירה, אבל זו של אודן, שפשוט העיף את ג'אסטין קייג' על הפרקט והיה יכול לקבל גם עבירה לא ספורטיבית, היתה מוגזמת. ומה שיותר רלוונטי, בלי אודן הקבוצה היתה לגמרי דומיננטית בהארכה. מול טנסי הקטנה לאודן צריך להיות יתרון גדול מאוד בצבע ושם הדומיננטיות שלו תימדד באמת.

הפאק 10 השתלטו השנה על הטורניר. למרות שוושינגטון סטייט, המדורגת השנייה (הגבוה ביותר של החטיבה), עפה בסיבוב השני, UCLA, אורגון ו-USC לא רק מנצחות, הן נראות מעולה. הטרויאנים ניצחו את דוראנט ב-19 הפרש, אורגון ניצחו את וינת'רופ ב-14 ו-UCLA ניצחו את ההגנה הקשוחה של אינדיאנה, שעשתה לה חיים קשים וסגרה לחלוטים את אפללו, שחקן השנה של החטיבה.

חטיבה נוספת שמביאה ייצוג גדול ומכובד מאוד היא ה-SEC. עם שלוש נציגות – פלורידה האלופה, שקרטעה נגד פרדו, ואנדרבילט וטנסי, שקלעה 121 (!) נקודות בסיבוב הראשון נגד לונג איילנד סטייט, ה-SEC הופכת לאחת החטיבות המובילות של אמריקה.

לעומתן שתי החטיבות המאכזבות היותר הן ה-ACC והביג 10.
הביג 10 הביאה שתי מדורגות גבוהות – אוהיו סטייט, שעדיין בחיים בזכות נס לואיס, ו-וויסקונסין שכבר בחוץ. שלוש המכללות הנוספות מהחטיבה, מישיגן סטייט, אילינוי ופרדיו כבר בבית. ה-ACC, שכולם דיברו על העוצמה שלה, נותרה עלובה ומבוישת בפינה עם נציגה אחת בלבד (נורת' קרוליינה). חטיבת הביג איסט מוציאה אצבע משולשת ל-ACC, שחטפה לה שלוש מכללות משמעותיות מתחת לידיים, ומביאה שתי נציגות לסיבוב השלישי (פיטסבורג וג'ורג'טאון). מהביג 12 מגיעות שתיים מהמועמדות החזקות לתואר – קנזס וטקסס M&A ומהביג מייג'ורס מגיעות ארבע מכללות – ממפיס, שמוטרדת מאוד מסיבוב הקרסול של הקלע המוביל שלה, כריס דאגלס רוברטס, סאות'רן אילינוי, באטלר ו-UNLV.