מכביסטים ואכזריים כמו פעם

גם בשנות ה-2000, במעין קוד גנטי שעובר כחוט השני מעברה המפואר, אופיה ואיכותה של מכבי ת"א נמדד בסופו של דבר בשחקני הבית שלה. אפילו בשנות ה-90 המפוארות, כששכירי חרב הציתו מחדש את אש המכביזם הבלתי מתפשרת במועדון, עם וינרים נצחיים כמו אובארוב וקלינגר, השורה התחתונה נקבעה לפי מידת ההשפעה שלהם על שחקני הבית. כאשר אלו תאמו את המסורת של המועדון, הצלחת שחקני הרכש נשקלה גם בתארים. אובארוב וקלינגר לא היו מצליחים בלי אבי נמני ואמיר שלח. קאלה לא יכול היה לעשות את זה בלי שירן ייני, אורי שטרית ויובל שפונגין. .

זאת אולי התרומה הכי גדולה של אלי כהן למכבי ת"א, אחת מיני רבות. כהן הצליח להשריש את אותו מכביזם בקרב מספר שחקני בית, שהסכימו ללכת בדרכו ולא דיברו נגדו בעילום שם בכל פעם שהוא העלה את קצב האימונים. אם השנים האחרונות של מכבי ת"א התאפיינו בנרפות העלובה של לירן כהן ובכוכבנות הריקה של תמיר כהן ודומיהם, העונה אפשר סופסוף לגלות שלושה ניצנים בריאים למכביזם הישן. תעיד על כך הצורה בה הם לחצו, תיקלו וסגרו את שחקני אשדוד, באופן שהזכיר במעט את מכבי האכזרית של פעם, שמראש ברור שהיא לא תשאיר נקודות באצטדיון כמו הי"א'. מרדקוביץ' כבש, רוסו בישל וקאלה הציל מהראש של הולצמן, אבל כל זה לא היה שווה מאומה אם שלושת הישראלים הנ"ל לא היו מתאימים את עצמם לסטנדרטים המחמירים.

הנקודה ברורה, אבל רצוי להתעכב עוד שנייה על היהלום החדש, שירן ייני (על שטרית ושפונגין - ולא שכחנו גם את משאלוב - נאמר כבר הכל). מדובר אולי במוצר הכי מכביסטי שיצא מקרית שלום מאז טל בן חיים, והקשר ביניהם לא נגמר כאן. מעטים התעכבו על כך, אבל הסיבה המרכזית שז'וזה מוריניו כל כך רצה את בלם בולטון אצלו היתה הפתיחות שלו לשחק במגוון של עמדות - בלם, מגן ימני, שמאלי. בניגוד לשחקן הישראלי הטיפוסי, שממהר להתבכיין ברגע שהמאמן שלו משנה לו תפקוד ולא יודע לשחק בעמדות שונות, אלרדייס נהנה מהגמישות של בן חיים ללמוד ולהתקדם. אלמנט שלא נעלם מעיניו של מוריניו, שסבל מדי שבוע מחור אחר בעמדות ההגנה. פעם בולרוז, פעם אשלי קול, פעם טרי, פעם פריירה.

ייני הלך בדרכו של בן חיים ולמד לשחק גם כמגן וגם כקשר, בשני המקרים בהצלחה מרובה. גם הפשטות, הנחישות, התעוזה, האומץ, מתחילים להזכיר את בלם נבחרת ישראל. נכון, עוד חזון למועד, אבל אם לוני הרציקוביץ' ייתן לאלי כהן לסיים מה שהתחיל – להרחיב ולשבח את התשתית המקצועית הבריאה המשלבת בין שחקני בית, זרים, ישראלים, ותיקים וצעירים כאחד - אפשר יהיה לקבוע בוודאות שהמכביזם חוזר. ייני, שטרית, שפונגין ומשאלוב הם הניצנים לכך.

בשבועות האחרונים נותחו ופורטו היתרונות והחסרונות של שלישית הצמרת, אבל משום מה הופקרה מעט עמדת השוער. משום מה, לאורך השנים, תמיד נעדיף לבחון את הפערים בקישור ובהתקפה, ולשכוח לעתים כמה שוער שמביא נקודות הוא פקטור מכריע בדרך לתואר. מכבי חיפה, למשל, לא היתה מאבדת את האליפות ב-2002/3 אם דודו אוואט לא היה סופג שערי קאלט, וגם את איכותה צ'לסי של העונה אפשר לחלק בין התקופה בה פטר צ'ך שכב בבית פצוע לבין המשחקים בהם היה כשיר.

בניגוד לטברטקו קאלה ואיציק קורנפיין העונה, שביט אלימלך הוא כבר לא שוער שמביא נקודות. אם להיות קטנוניים לרגע, הוא חייב להפועל ת"א את החמש שמפרידות בינה לבין בית"ר (במיוחד במשחקים באשדוד ובטדי). שביט האגדי מפעם לא סופג לפחות שניים מארבעת השערים שהוא קיבל אמש בקרית אליעזר (בעיקר זה של רפאלוב), ובטח מזנק כדי להציל אותם, מה שהוא לא עשה בשלושה מתוך ארבעת המקרים. שביט האגדי של פעם נותן לקבוצה שלו מרחב ביטחון, כמו שקאלה וקורנפיין העניקו לבית"ר ומכבי ת"א בימי מצור. אפשר לשייך זאת גם לעובדה שלקחו לאלימלך העונה את מאמן השוערים, לעומת קאלה שעובד עם אוברוב, אבל האחריות לכך היא עדיין שלו.

אחד הדברים החשובים ביותר עבור שחקן כדורגל, היא המודעות האמיתית לטווח כוחו. ההיסטוריה גדושה במפלות של שחקנים ישראלים בינוניים שניסו משום מה לצאת לאירופה, כמו גם בכוכבים שלא הסתפקו בתהילה של קבוצות קטנות וקרסו במועדונים הגדולים. אפשר אולי גם להבין מאיפה זה נובע. בישראל לא תמיד יודעים להעריך הישגים של קבוצות קטנות, ותמיד ניצחון שלהן בטדי או בקרית אליעזר ייחשב קודם לכשלון של בית"ר או מכבי חיפה. בניגוד לאנגליה, למשל, שם לתהילת דרג הביניים יש ערך וכבוד. אפשר לשייך זאת גם לתרבות הסלבס שפושה בארצנו, שמשגרת כוכבים ריקים מתוכן לפסגות שרחוקות מפועלם האמיתי ושוכחת להביט בדרך כלל למטה, לפועלים האמיתיים.

עומר בוקסנבוים, אחד הקשרים הכי טובים בליגה העונה, חטא כבר פעם בחטא היוהרה, כשחשב שבגלל שלקח גביע עם הפועל ר"ג הוא יכול להפוך לשחקן לגיטימי בהרכב של מכבי חיפה. למזלו, הוא נבעט בזמן לנישה המתאימה לו, שם הוא חזר העונה להציג את החוצפה והערמומיות המקסימים שלו. בואו נקווה בשבילו ובשביל הליגה שלנו שבקיץ הקרוב הוא כבר יילמד להעריך את התהילה שבאה בעקבות הניצחון הנאה על בני יהודה, ולא ינסה לקפוץ מעל הפופיק בגלל איזו הצעה מקבוצה גדולה יותר ממכבי הרצליה. ככה גם נקבל בטן לליגה, ועימה הייררכיה, גיוון, גיבורים אלמונים, סוסים שחורים, ולא נדבר כל היום על מה לא עובד בבית"ר או מכבי חיפה. הדברים מכוונים גם אליך, עומר גולן.

בהמשך ישיר לנאמר על התהילה הגנוזה של כוכבי הקבוצות הקטנות, חזינו בסוף השבוע האחרון במפגן בעייתי של פולניות מצד התקשורת, שבחרה ברובה לקצץ את רגליה של מכבי חיפה לאחר התבוסה בהר היהודים ולא לראות את התמונה הכללית. כאילו בכל יום קבוצה ישראלית מגיעה לשמינית גמר גביע אופ"א, ומתגברת בדרך על יריבות כמו צסק"א מוסקבה, ליבורנו, אוקזר.

במקום להצדיע ברגע הנכון על חורף בו הצלחה ישראלית באירופה הפכה למובנת מאליה (ושוב בזכות מכבי חיפה), רוב האוחזים במקלדת נצמדו למחצית השנייה מול אספניול, עם רמיזות רופפות ליכולת הדומה בליגה. עם מעט יותר מחשבה אפשר היה לגלות שגם ארסנל הגדולה, פיינליסטית ליגת האלופות, עברה אשתקד עונה איומה בליגה והשיגה את הכרטיס לליגת האלופות במחזור האחרון מול טוטנהאם, וכמוה לא מעט קבוצות אחרות באירופה. הצדעה, רחמנא ליצלן, היא כלי תקשורתי לא פחות חשוב מביקורת. מותר וצריך לשבור בשבילה לפעמים את השבלונה הקנטרנית.

"מי שאומר שאנחנו לא הולכים לאליפות, חולה בראש" (יוסי אבוקסיס לא למד שום דבר מהאין הצהרות של אבי נמני בחודשים האחרונים)

"השחקן היחיד שיכול להביא את השינוי בהפועל ת"א יושב על הספסל, וזה דה ברונו" (שלמה שרף מחליק על הדשא בקרית אליעזר)

"ג'רארד ולמפארד הם עמודי התווך של נבחרת אנגליה" (איציק זוהר מפתיע עם אבחנה שנסתרה מעינינו)

בית"ר ירושלים – הפועל כפ"ס, מכבי ת"א – מכבי חיפה

במחזור הבא מחכות לבית"ר ומכבי ת"א האויבות הגדולות ביותר שלהן. מצד אחד המחמאות והציפיות, ששוב אורבות לפתחו של אלי כהן. בפעם האחרונה שמכבי ת"א התייצבה למשחק עם אגו מנופח מקומפלימנטים, היא שכחה את העבודה השחורה שהביאה אותה עד הלום וכמעט הפסידה בבית להפועל פ"ת. תוסיפו לזה את המתח המוגזם של ימי ראשון, שהכריע אמש את הפועל ת"א, ואת המיני מומנטום של מכבי חיפה, והנה לכם מבחן אליפות ראשון למכונה של אלי כהן. מבחן שהסתיים שבוע אחר כך באורווה מול מכבי פ"ת, במשחק הכי קשה שמחכה למכבי ת"א עד המפגש מול בית"ר בבלומפילד במחזור ה-32 (19/5, מותר כבר לפתוח יומנים).

השאלה הגדולה היא כמה בית"ר תלחיץ את מכבי ת"א במקביל. לכאורה, לבית"ר מצפה במחזור הבא ניצחון קליל על הפועל כפ"ס (כמו גם שבוע אח"כ בבלומפילד מול בני יהודה), אבל ראינו מה השגרה הנעימה הזאת עשתה לקבוצה של יוסי מזרחי מול בני יהודה ואשדוד. אם בית"ר תשחזר את אותה דריכות, מחויבות, ריכוז ומשמעת טקטית בשמונת המחזורים שנותרו, היא גם תהיה אלופה. עד עכשיו היא לא הוכיחה שביכולתה לעשות זאת, וזו הסיבה לכך שאותו משחק מול מכבי ת"א בבלומפילד יכריע כנראה את גורל האליפות.