לפרוש או לא לפרוש

התמונה של אייל ברקוביץ' מתנפל על מאיר לוי עדיין חקוקה בזיכרון. ברקוביץ', לשעבר כדורגלן תזזיתי וכישרוני, נראה באותם ימים שמן ומושחת כמו פוליטיקאי באימפריה הרומאית. כאחוז אמוק הוא התנפל על מאיר לוי בגלל שריקה לפנדל שלא היה מול הפועל נצרת עילית, קילל, השתולל והתבזה. אבי נמני היה אחד מני רבים שהביטו בו מהצד ברחמים, ובאותו רגע גם הוא הבין: צריך לדעת לפרוש בזמן.

עצוב לראות ספורטאי מעבר לשיא שלו. הוא איטי, קצת מפונק, לא אתלטי, פניו כבויים. מכיוון שהשנה נמני מציג יכולת בהחלט משביעת רצון, יכול להיות שהצעד הנכון מבחינתו יהיה לפרוש בשיא, ולא להסתכן שהשנה הבאה תהיה מבישה. נכון, קשה לספורטאי לעכל שזמנו הגיע, אבל אבי נמני במעמדו הנוכחי כבר לא אמור להתווכח עם הקוון דוד מלכה או לרדוף אחרי אלנתן סלמי. בגילו זה כבר נראה לא מכובד. תשאלו את אבוקסיס.

אומנם השנה זה פחות בולט מבעבר, אבל הדומיננטיות של נמני פוגעת במכבי. התלות של הקבוצה (ושל המאמן) ב"מנהיג שלנו" בולמת את האפשרות להתקדמות של הצעירים, שעדיין מסתכלים על הקפטן בייראה ובהערצה. רובם עדיין חוששים לצאת להתקפה בלי שהכדור יעבור אצלו ברגליים, רק מהפחד שהוא ינופף בידיים בעצבנות.

לא בטוח שהצעירים, כמו שבחון, ייני, פרץ או מישאלוב, בכלל מסוגלים לעשות את הפריצה ולקחת מנהיגות, אבל הם בטח לא יוכלו לעשות את הצעד קדימה כל עוד נמני בקבוצה. אולי הגיע הזמן שתזוז הצדה, אבי, זמנך עבר. תן צ'אנס לילדים.

קשה לנבא דברים כאלה במדויק, אבל על הנייר נראה שאבי נמני הולך להיות מנג'ר גדול. הוא כריזמתי, ואף אחד לא יעז להתייחס אליו בזלזול שזכה לו דריקס. האוהדים עדיין מחפשים דמות בהנהלה שיוכלו להזדהות איתה, ונמני יקבל מהם קרדיט מלא. הוא מנוסה ומעורה בביצה המקומית, הוא מקושר באירופה, הוא אשף בהתנהלות עם התקשורת, והוא כבר יודע דבר או שניים על כדורגל.

אז עם כל הכבוד ליכולת שלו על המגרש, האם יכול להיות שאבי נמני יכול לתרום יותר למכבי דווקא מהספסל? הלא ממילא הוא מנהל את הקבוצה כבר עשר שנים. אז בואו נהפוך אותו רשמית למנג'ר, ונגמור עם ההצגה הזאת.

כדורגל, בסופו של דבר, זה משחק של גולים, ונמני הוא גולר במהותו. גול הוא התפרצות הרגשות הגדולה ביותר שחווה האוהד, וכשאדם אחד אחראי באופן ישיר על יותר מ-180 התפרצויות שמחה כאלה, אי אפשר שלא להעריץ אותו. כל השאר זה זוטות. נמני אומנם כבר לא זז הרבה על המגרש (אפילו בסטנדרטים שלו), אבל זה באמת לא חשוב. גם בהליכה איטית, אפילו בצליעה, הוא השחקן הכי דומיננטי במגרש, מנהל ברגל רמה את המשחק, מסמן לחבריו איפה לעמוד, משרה ביטחון, רוגע וכריזמה.

הניסיון שלו ממחיש את כל הקלישאות: תרומה לא תמיד נמדדת בסטטיסטיקה, מספיקה נגיעה גאונית אחת כדי לגמור את המשחק, אין מחיר לניסיון, לכישרון אין גיל. נמני הוא עדיין השחקן הכי גדול בליגה האפורה הזאת.

אוהדי מכבי טוענים את זה כבר שנים: אבי נמני הוא המלך. לא כוכב, לא נסיך, מעבר לסתם סמל או מנהיג. מלך. קשה לדמיין את הריק שייווצר במכבי אחרי הפרישה שלו. אף אחד לא יוכל למלא את החלל הזה. גם בגיל 34 הוא משחק בתשוקה שאין לילדים בני 17. הוא הזכר היחיד מהקבוצה הגדולה של שנות ה-90, זו שכל אוהד צהוב לא ישכח לעולם, ומשום כך הוא סמל ומופת להצלחה ולנאמנות. כל פעולה שלו משדרת ווינריות, ולדומיננטיות הזו אין תחליף. מספיקה קריצה אחת שלו כדי לתת ביטחון לשחקן צעיר ונרגש, טפיחה אחת על השכם ממנו ממלאת כל שחקן באמונה. אפשר להגיד שאלי כהן אחראי על ההכנה הטקטית ועל המשמעת ההגנתית, ונמני דואג לכל השאר. לא ברור איך תסתדר מכבי בלעדיו.

רבים עדיין זוכרים את הילד המחוצ'קן שפרץ לתודעה לפני 17 שנה, ונהנים לראות איך מספר 8 בצהוב-כחול הפך לאייקון הכי חשוב בליגה. הוא זכר לדור נפילים, ועזיבתו תותיר את הליגה יתומה מסמלים, כמו שה-NBA נשאר עירום אחרי עזיבתם של ג'ורדן, מג'יק ובירד. תאהב אותו או תשנא, לא תוכל להישאר אדיש אליו. הוא משדר כוח, הוא טפלון תקשורתי, הוא אלוף אמיתי. אבי נמני הוא כוכב הספורט הכי נערץ בישראל. ליגת העל צריכה אותו יותר ממה שהוא צריך אותה.