ניתוח מעקפים: רצים קדימה

אכן, נסתרות הן דרכי האל. אחרי שבמדי בולטימור קבע ג'מאל לואיס במשחק נגד קליבלנד בראונס ב-15 לספטמבר 2003 את שיא היארדים בריצה למשחק אחד – 295, הוא חתם השבוע בקבוצה אותה השפיל לפני ארבע שנים. ספק גדול אם אוהדי הבראונס האדוקים מסוגלים כרגע להתייחס לפן המקצועי של המהלך – יידרש זמן ניכר עד שיהיו מסוגלים להתנתק מהזיכרונות הקשים שחזרו לתודעתם בעקבות ההחתמה המדוברת.

אחרי העונה המפלצתית ב-2003, במהלכה צבר לואיס לא פחות מ-2,066 יארדים על הקרקע, חלה ירידה עקבית ביכולתו: בעונת 2004 הוא השיג 1,006 יארד (אם כי רק ב-12 משחקים), בעונת 2005 – 906 יארד, ובעונה שעברה – 1,132 יארד בלבד. כיצד ניתן להסביר דעיכה זו? לא נכון להסכים עם הפרשנים אשר טוענים כי ישנה ירידה גדולה וחדה ביכולתו של ג'מאל עצמו. הסבר טמון, לדעתי, בדעיכתו המקבילה של קו ההתקפה של הרייבנס לאורך שנים 2003-2007.

לואיס נחשב לרץ כבד-משקל (245 פאונד) יחסית לגובהו (1.77 מטר בלבד), שמצטיין בכוחו העצום אשר מתבטא בסגנון ריצה פיזי, בעיקר בקו ישר דרך הצפיפות במרכז ההגנה, בזמן שהוא מצליח בזכות הפיזיות האדירה שלו לחדור דרך השחקנים המנסים להפילו. מצד שני, משקלו הרב גורם לכך שלואיס מתקשה במצבים בהם הוא צריך לשנות בצורה חדה את כיוון ריצתו, דבר שלא מאפשר לו לנוע "החוצה" למגרש הפתוח. רץ מסוג זה זקוק בכל מהלך להיווצרות של פרצה בקו ההגנה דרכה יוכל לחדור, מה שהופך אותו לתלוי באופן קיצוני ביותר ביכולת חסימה של שחקני קו ההתקפה.

בעונת 2003 קו ההתקפה של הרייבנס הותאם לצרכי משחק הריצה באופן כמעט בלעדי, וכלל אז את אורלנדו בראון, בני אנדרסון, מייק פלין, אדווין מוליטלו וג'ונתן אוגדן. השחקנים הנ"ל הצטיינו ביכולת חסימה במצבי ריצה, בזמן שכל אחד מהם (חוץ מבראון, שהיה אז בן 33) היה בשיאו מבחינת הגיל – 26-29, והצליח להישאר בריא לאורך העונה כולה. בנוסף לכך, משקלם הממוצע היה כ-340 פאונד – בין הכבדים בליגה דאז, דבר שאפשר להם, ברוב המקרים, לדחוף את שחקני ההגנה אחורה ולפתוח עבור לואיס פרצות ענקיות.

עונת 2004 התאפיינה בפציעות רבות בין שחקני קו ההתקפה של הרייבנס, שהחשובה שבהן הייתה פציעתו של הסנטר מייק פלין, שהוחלף ע"י קייסי רייבק. רמתו של רייבק הייתה רחוקה משל פלין. שחקנים נוספים ביניהם אוגדן, שחקן פרו-בול, נפצעו במהלך אותה עונה לפרקי זמן כאלה ואחרים, מה שגרם לחילופי עמדות לאורך הקו. זה כמובן לא תרם לביצועיו של לואיס, שהסתבך בנוסף לכל בפרשת סמים. במשך שתי העונות האחרונות בראון גמר סופית את הסוס, אנדרסון עזב ומוליטלו נפצע בתחילת העונה שעברה והפסיד כמעט את כולה. השחקנים שהחליפו את המפורטים לעיל (ווינסנט, פשוס, טרי וג'ייסון בראון), לא הצטיינו בביצועיהם בלשון המעטה. תוסיפו לכך את הזדקנותם הבלתי נמנעת של אוגדן ופלין, ותבינו כיצד קו התקפה שהיה בין הטובים בליגה במצבי ריצה בעונת 2003, התדרדר להיות אחד הגרועים בעונת 2006, מה שללא ספק השפיע השפעה מרחיקת לכת על רמת משחקו של לואיס, אשר עדיין הצליח, תשימו לב, לעבור גם בשנה שעברה את גבול אלף היארד.

אז מה יקרה ללואיס בקליבלנד? אם יצליח להימנע מפציעות, ג'מאל יעבור את האלף גם בעונה הבאה, היות שקו ההתקפה של קליבלנד איננו גרוע מזה של בולטימור. השאלה היא בכמה הוא טוב ממנו. לטעמי גם אם הסנטר צ'רלס בנטלי לא יהיה כשיר לקראת העונה הבאה, במידה והגארד אריק שטיינבך יראה כי אכן מגיע לו לקבל חוזה ענק עליו החתימו אותו, התאקל ריין טאקר יחזור בכושר סביר ממחלת הנפש (?), ועם בחירה מוצלחת של גארד ימני בדראפט - לואיס יוכל לרשום מספרים יפים מאוד. עד כמה יפים? נחכה ונראה.

אחרי שחזר מפציעה קשה, טראוויס הנרי הפתיע לטובה ורשם בעונה שעברה 1,211 יארד על הקרקע עם ממוצע של 4.5 יארדים לנשיאה, מה שמצביע על שיקומו המוצלח בזמן שכישרונו הגדול איננו מוטל בספק. להוציא את עונת "הרוקי", בשתיים מתוך שלושת עונותיו בבאפלו עד הפציעה הנרי עבר 1,300 יארד, ולא ירד מהממוצע של 4.1 יארד לנשיאה.

סביר להניח שרובכם שמעו פרשנים רבים, אשר טענו כי טראוויס הנרי מתאים "ככפפה ליד" להתקפה הדנבריאנית, שבזכות שיטת החסימות שבה מאפשרת כמעט לכל רץ להרוויח את ה-1,000 יארד בעונה די בקלות. העניין הוא שאף אחד מהם לא טורח להסביר את הסיבה לכך.

הכוונה הינה ל-"שיטת החסימות האזורית" (Zone Blocking Scheme), בה משתמש קו ההתקפה של דנבר מזה שנים רבות. בניגוד לשיטת חסימות אישית, בה כל שחקן קו התקפה אחראי לחסום שחקן הגנה מוגדר, בשיטה האזורית מדובר על חסימת אזור שלם. כלומר, שחקני קו התקפה נעים כיחידה לצד מסוים, תוך ביצוע דאבל-טים על אחד מה-DT בנקודה המיועדת לחדירה של הרץ האחורי (Point of Attack). השיטה הנ"ל דורשת משחקני קו התקפה להיות קודם כל מהירים ואתלטיים, לכן, בדרך כלל, אינם גדולים וכבדים. מטרת השיטה הינה ליצור פרצה מיידית עבור הרץ האחורי, אשר נדרש לזהותה במהירות, ולחדור דרכה לפני שהליינבקרים יוכלו לכסותה.

ראשית, חייב הרץ בשיטה האזורית להיות החלטי, כלומר איננו רשאי "לרקוד" ולהתמהמה, מפני שנחיתותם הפיזית של שחקני קו ההתקפה לא תאפשר להם להחזיק את חסימותיהם לאורך זמן, מה שיגרום לסגירת הפרצה. שנית, הרץ חייב לדעת להתקדם בתוך הצפיפות, או בשפה המקצועית "לרוץ בין התאקלים", היות שאם וכאשר יחדור דרך הפרצה באמצע ההגנה, מיד ייתקל בשחקנים רבים שינסו להפילו מהר ככל האפשר. לשם כך הוא אמור לרוץ עם הרבה כוח, תוך שמירה על משקל כובד נמוך. על אף העובדה, שטראוויס איננו גדול-מימדים (1.76, 100 ק"ג), סגנון הריצה שלו עונה בצורה מושלמת לדרישות המפורטות, והוא מסוגל לשנות בצורה פתאומית את כוון ריצתו מבלי להאט האטה ניכרת. הדבר מאפשר לו במידת הצורך לברוח לצידי המגרש. כמו כן, אין להתעלם מיכולתו הסבירה במצבי מסירה, בזכותה תפס בשלושת עונותיו הראשונות בליגה 93 מסירות ל-646 יארד.

שתי התכונות האחרונות של הנרי יאפשרו להתקפת דנבר להתמודד בהצלחה כנגד הניסיון של ההגנות לצרף שחקנים נוספים לאזור קו ההתנגשות, על מנת ליצור יתרון מספרי בחסימות ולמנוע את היווצרות הפרצה. במקרה כזה, "חיתוך" לאחד הצדדים או מסירת "סקרין" מהירה עשויים "לשבור" את ההגנה ולשלוח את הנרי לצבירת יארדים רבים דרך "המגרש הפתוח". אם תסתכלו על רשימת הרצים שתפקדו בהרכבם של הברונקוס בשנים האחרונות, תבינו שלמעט קלינטון פורטיס, כולם היו מוגבלים יחסית מבחינה זו, מה שתקע במקרים רבים את משחק הריצה של הברונקוס, במיוחד בקרבה לאנד-זון, שם תמיד מתקשים הרצים לחדור דרך האמצע, עקב צפיפות גדולה יותר בהגנה.

בשורה התחתונה טראוויס הנרי מהווה אפגרייד רציני ביותר עבור ההתקפה של דנבר בכך שהוא מעניק לה גיוון הכרחי בעמדת הרץ האחורי, שלא היה לה לפני כן. בצירוף לאופציית מסירה בדמותו של ג'בון ווקר ולהתפתחותו המתבקשת של ג'יי קטלר לקוורטרבק ברמה גבוהה, שילובו של הנרי הופך את התקפתם של הברונקוס למפחידה במיוחד.

מהדיון על הברונקוס נעבור ישירות לדון על יוסטון טקסנס, אותה מאמן גרי קוביאק, שתפקד עד לפני שנה בתור מתאם ההתקפה של לא אחרת מאשר דנבר. לכן קוביאק מנסה להנדס בהתקפת הטקסנס כיום את אותה שיטת החסימות האזורית, בה נהג להשתמש בברונקוס. במינויו לתפקיד המאמן הראשי של יוסטון בעונה שעברה טמון פתרון חלקי של תעלומת אי-הבחירה של רג'י בוש: השחקן איננו מתאים לשיטת החסימות האזורית, היות שאיננו עומד בשתי הדרישות המרכזיות של סכמה זו. בוש הוא לא רץ החלטי, כלומר נוהג עם קבלת הכדור לבצע הטעיות בחיפוש אחרי מהלך גדול, ובנוסף לכך חולשתו העיקרית היא יכולת נמוכה יחסית בריצה "בין התאקלים", מה שהיה ניכר בעונתו הראשונה בניו אורלינס.

קבוצה נוספת אשר התקפתה התבססה לאורך השנים האחרונות על שיטת החסימות האזורית הינה גרין ביי פאקרס, בה גדל והתחנך אהמאן גרין, שחתם בימים האחרונים ביוסטון. לא אתעכב על ניתוח משחקו של גרין, כי הדבר נעשה בעבר ובנוסף אפשר פשוט להביט בתכונותיו של הנרי.

עד לפציעתו לפני שנתיים, היה גרין הרץ האחורי המגוון ביותר מבין הרצים שמשחקים בקבוצות המשתמשות בשיטת החסימות האזורית. כלומר, לאורך הקריירה המקצוענית, הצטיין גרין גם ביכולת לרוץ בין התאקלים, גם ביכולת לשבור כיוון ריצה וגם ביכולת תפיסה.

השאלה היא האם יהיה מסוגל אהמאן לחזור לרמתו, שאפיינה אותו עד לפני הפציעה, בזמן שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית. למרות שבעונה שעברה הוא הצליח לעבור את אלף היארדים, הממוצע של גרין לנשואה היה 4.0 יארד, הנמוך בקריירה. נראה כי הפציעה בשילוב עם גילו (גרין עבר את ה-30), פגעו במהירותו של גרין, בעיקר בתחום שקשור לשבירת כיוון הריצה. אף על פי כן, אין ספק כי אהמאן גרין יוכל בזכות יכולותיו המגוונות לתרום תרומה ניכרת לקבוצתו החדשה, שלא קיבלה מהרצים הצעירים שלה עזרה רבה בעונה שעברה, בזמן שבעונה הקרובה ווילי לאנדי וסמקון גדו יוכלו ללמוד ממנו ולהתפתח לצידו. בנוסף, החתמתו של גרין מצביעה על כך, שיוסטון לא תבזבז בחירת דראפט גבוהה על רץ, אלא תוכל לחזק את עצמה בתחומים אחרים, ביניהם קו ההתקפה, דבר אשר יעזור לאהמאן גרין להפגין יכולת טובה.

מדובר על עסקה שבמסגרתה שיקגו שלחה את הרץ האחורי תומאס ג'ונס (1,210 יארדים על הקרקע ב-296 ניסיונות בעונה שעברה) ובחירה מספר 63 בדראפט לניו יורק ג'טס, בתמורה לבחירת דראפט מספר 37. במילים אחרות, שיקגו ויתרה על ג'ונס תמורת התקדמות של 26 מקומות בסיבוב שני של הדראפט הקרוב. גם כאן רבים יופתעו מהקביעה שהטרייד הינו טוב לשני הצדדים.

מבחינת הג'טס, הם הרוויחו רץ פיזי, שמסוגל "לטחון" הגנות דרך האמצע, ובנוסף מפגין יכולת תפיסה לא רעה (תפס 36 מסירות בעונה שעברה ל-154 יארד). משחק הריצה של הג'טס לא התעלה לרמה גבוהה בעונה האחרונה (3.5 יארד לנשיאה בלבד, מקום 30 בליגה). לאון וושינגטון, המצטיין במהירותו, מתאפיין בחוסר מוחלט של יכולת הריצה בתוך הצפיפות, לכן הוספתו של ג'ונס תאפשר להתקפת הג'טס להעלות את וושינגטון לא בכל דאון, אלא רק בסיטואציות המתאימות לכישרונותיו הספציפיים. ג'ונס ו-וושינגטון עתידים להוות קומבו מסוכן של פיזיות ומהירות, שבשילוב עם קו ההתקפה הנמצא בשלבי גיבושו עשוי בהחלט להפוך את התקפת הריצה של הג'טס למסוכן עבור היריבות.

מבחינת הברס, ישנן כמה סיבות טובות לוותר על ג'ונס דווקא בשלב הנוכחי, ובדרך שבה הדבר נעשה. ראשית, סדריק בנסון, הבחירה הרביעית בדראפט לפני שנתיים, יכול סוף-סוף לפתוח בהרכב (אם לא עכשיו, אז מתי?). הנ"ל מאופיין בסגנון משחק דומה מאוד לזה של ג'ונס, וכשקיבל הזדמנויות הפגין יכולת זהה כמעט לחלוטין - 4.1 יארד בממוצע לנשיאה, שווא לזה של ג'ונס. בנוסף, אדריאן פטרסון (לא זה שעתיד להיבחר בדראפט, אלא הרץ השלישי של הברס בעונה שעברה) יהפוך לבק-אפ של בנסון, מה שיאפשר לו לתרום להתקפת קבוצתו בזכות הוורסטיליות והמהירות. במקום שני רצים עם סגנון זהה לגמרי בעונה הקודמת (ג'ונס/בנסון), הברס מקבלים צמד של בנסון ופטרסון, שיוכלו להשלים אחד את השני בהתאם לסיטואציה על המגרש.

הסיבה השנייה היא הסיבה הכלכלית. ג'ונס (אשר בנוסף לכל, הולך ומתקרב לגיל 30) אמור היה להיכנס לעונתו האחרונה במסגרת חזהו הנוכחי בשיקאגו, והיה דורש המון כסף אחרי סיומה. אין סיכוי בעולם שהברס היו מסכימים לשלם לשני הרצים שלהםסכומי עתק שכאלה. לכן ברור שג'ונס היה משתחרר בכול מקרה בשנה הבאה, מבלי ששיקגו הייתה מקבלת עליו דבר, לכן הם העדיפו להיפרד ממנו כבר עכשיו, ולקבל עבורו לפחות בחירה מוקדמת יותר בסיבוב השני של הדראפט.