מה שעבר על שחקני ברצלונה ביום שלישי באנפילד, קרה בעבר לגדולים ביותר. הם שיחקו באיצטדיונים המפוארים באירופה, במעמדים יוקרתיים לא פחות משמינית גמר גביע אלופות, אך מעולם לא נתקלו באווירה כמו באנפילד. רק הטירוף של הקהל הזה יכול לתת הסבר למידת ההקרבה והנחישות שהפגינו השחקנים. מרוב אהבה באוויר, לרגעים היה נדמה שגם לשחקני ברצלונה לא נעים לאכזב את האוהדים הנפלאים. אף אחד לא יתפלא אם כמה מכוכבי בארסה החליטו אחרי המשחק הזה שהם רוצים לסיים את הקריירה באנגליה. זה פשוט ממכר.
אוהדי מכבי ת"א בכדורסל הם הדוגמה לכך שאצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. אל תטרידו אותם בענייני עידוד, אל תבלבלו להם ת'מוח על קבוצה חדשה, אין להם עניין בהסברים ובתירוצים. הם דורשים גביע אירופה. אחרי המשחק מול אורטז זה התפוצץ. ספאחיה נראה עייף ומיואש, ביינום סיפר שהוא מעולם לא נתקל בתופעה כזו. הם לא נראו מאוכזבים או כועסים. הם היו פשוט המומים מתרבות האהדה.
בכדורגל המצב לא פחות גרוע. שחקני בית"ר לא מצליחים להבקיע בטדי מהפחד. אוהדי מכבי חיפה הספיקו לריב עם חצי קבוצה. אוהדי מכבי ת"א בכלל לא באים. יכול להיות שהישראלים לא יודעים להיות אוהדי ספורט. אולי אנחנו בכלל לא יודעים לאהוב.
זוהי ארץ ישראל
מי שמחפש, יכול למצוא בקלות סיבות לשרוק בוז לקבוצה שלו. הוא משלם הרבה כסף, ולא זוכה לשום תמורה. הוא רואה חבורת עצלנים לא מיומנים, שמשחקים בלי תשוקה או כבוד מינימלי. הקבוצה שלו בדרך כלל היא לקט אקראי של מיליונרים מפונקים, מקבץ של אנשים זרים שאיכשהו הגיעו למגרש שלו, שעוד מעיזים לשחק גרוע. הם מבזים אותו. הם לא ראויים לכסף שלו. אז הוא שורק בוז, וקורא למאמן להתפטר, ושכל האפסים האלה יילכו כבר הביתה. משום מה, ההתנהגות הזאת נראית לנו טבעית לגמרי.
מדובר בשלב אבולוציוני מוקדם מאוד של אהדת ספורט. שלב אחד לפניו היה "נשרוף ת'מועדון". בדרך כלל מדובר באוהדים מדושנים של קבוצות מצליחות, אבל לא תמיד. זו גישה שמסתתרת מאחורי דגל הווינריות, של מחויבות לניצחון כביכול, אבל בבסיסה עומדים חוסר בגרות, פינוק ואנטי ספורטיביות. זו תופעה פסולה ומכוערת, ויש להילחם בה. האוהד הישראלי חייב לעבור שלב בתהליך ההתבגרות.
אנרגיות שליליות
למה בעצם לשרוק בוז לקבוצה שלך? מה התועלת? למה לבוא מלכתחילה? מה משיגים אוהדי בית"ר, לדוגמה, במחאות שלהם במהלך המשחק? התסכול שלהם ברור, כנראה גם מוצדק, אבל גם הם יודעים שההתנהגות הזו מייצרת אנרגיה שלילית.
יש כמה דרכים להביע את הרצון לנצח. הפרצופים של האוהדים באנפילד נראים לא פחות לחוצים ונרגשים מאלו של אוהדי בית"ר. גם הם אנשים קשי יום, שחיים בעיר אפורה וקרה, ובאים למגרש כדי לפרוק רגשות. אבל בעוד אלה שואגים "קדימה בחורים!", אצלנו צועקים "לכו הביתה זבלים".
חלק מהאוהדים מגיעים למגרש רק כדי לקלל. עוד לפני שמתחיל המשחק הם ממורמרים. בדרך כלל, בלי קשר לספורט, יש להם גם פרצוף מזופת. הם אנשים לא נחמדים וחסרי תרבות. הם חושבים שככה הם מראים שאכפת להם. אין לי נתונים רשמיים בנושא, אבל ברור לי שבדיקה סטטיסטית (חסרת תקדים) תגלה שבישראל קיים האחוז הגבוה בעולם של אוהדים מתוסכלים, מרירים, רטנוניים, שבאים רק לסבול. אולי זה בכלל הגן היהודי.
ככה זה בזוגיות
בסופו של דבר, מדובר במערכת זוגית. אתה חייב לתת בשביל לקבל. צריך לדעת לוותר, להשלים עם המגבלות של בן הזוג, להתפשר. אלוהים יודע כמה אתה באמת מקריב, אבל אף פעם זה לא מספיק. זוגיות זו עבודה קשה.
לשרוק בוז לקבוצה שלך זה כמו להתייחס לאשתך כאל אתון. להצליף בה בגב עם השוט אם היא לא עושה כדבריך, מדי פעם להגניב לה סוכריה לפה אם היא מתנהגת יפה.
הכל קל יותר כשאשתך מושלמת. נכון, כיף יותר להיות אוהד באנפילד. אם הייתי מוביל על ברצלונה בדרך לרבע גמר הצ'מפיונס, יושב בהיכל כדורגל אגדי, צופה בהנאה איך השחקנים נלחמים על הדשא כמו גיבורים, גם אני הייתי מצטרף לשירה. קשה לגלות את אותה התלהבות באשדוד, עם אשתך המקרטעת.
אבל ככה זה בזוגיות. כל גבר יודע שיש הרבה דגים בים, אבל אין כמו הדג המיוחד שלו. אהבה לקבוצה אמורה להיות ללא תנאים. האוהדים אינם לקוחות סטנדרטיים, שדורשים סחורה עבור הכסף שלהם. הם גם לא רוצים להיות בסטטוס הזה. כשבעל הבית נוהג בחוסר אחריות, הם יודעים טוב מאוד להשתולל, להגן על הזכויות שלהם, להגיד שלא מדובר בעסק פרטי, אלא בדיני נפשות. אבל כשהמצב קצת קשה, הספינה נזנחת, והאהבה מתה.
מותר לכעוס בזוגיות. טבעי להתאכזב. לגיטימי לשרוק בוז בסיום מחצית חלשה. מותר לדרוש מהשחקנים להיראות נחושים, לכבד את המקצוע שלהם, להיות מחויבים לאוהדים. אבל קשה להיראות מחויב לבן זוג שרודה בך.
חייבים לשנות אווירה. אולי צריך לארגן טיפול זוגי, מין אסיפות המוניות שבהן כל אחד ישפוך את הצרות שלו, יספר מה מטריד אותו, מה מונע ממנו לנצל את המיטב מהזוגיות הזאת. אבל עד שזה לא יקרה, לאוהדי הספורט אין ברירה. כדי לזכות באהבה, הם חייבים לבוא מאהבה. אל תשרקו יותר בוז לקבוצה שלכם. פשוט אל תשרקו.
