הנה אנו, המיואשים

טוב, אז בואו נהיה ישירים וניתן מענה לשאלה המרכזית: למה באמת זה צריך לעניין אתכם? האמת היא שזה לא חייב, אבל אנחנו בכל זאת ננסה לגרד כאן איזשהו דיון.

המייג'ור ליג בייסבול היא היחידה מבין ארבע הליגות הבכירות בארה"ב שלא חל עליה "עיקרון השוויוניות", או במלים אחרות - אין בה תקרת שכר. ועם זאת, על מנת שקבוצות "קטנות" ישרדו, כספים שמזרימות קבוצות השווקים הגדולים (ניו יורק יאנקיז, בוסטון רד סוקס, סט. לואיס, ניו יורק מטס, אטלנטה או שיקגו קאבס) מוצאים את דרכם גם לאגודות הללו ומאפשרים להן להתקיים.

ועם זאת, באופן לכאורה מפתיע, ה-MLB היא הליגה הכי שוויונית בארה"ב. בשבע השנים האחרונות התחלפו בה שבע אלופות (ב-NFL, לדוגמא, זכתה קבוצה בשלושה תארים, וגם ב-NBA וב-NHL היו קבוצות שזכו יותר מפעם אחת מאז שנת 2000), מה שנותן לרומנטיקנים, אלה שראו איך הכסף נותן לקבוצות כדורגל תארים, להיאחז בקלישאה העתיקה ש"כסף זה לא הכל".

אז איך מתקדמות הקבוצות הקטנות? באמצעות תהליך בניה נכון. גידול של שחקנים בחוות טיפוח, טריידים נכונים ובעיקר רצון והשקעה. דטרויט טייגרס, קבוצת שוק קטן שב-2003 הגיעה למאזן בזיוני של 43 נצחונות בלבד, הייתה רחוקה שלושה נצחונות מזכיה בוורלד סירייס אשתקד. אריזונה דיאמונדבקס, שנוסדה רק ב-1998, זכתה בתואר ב-2001, ולפלורידה מארלינס, שקיימת רק 14 שנים, כבר יש שתי טבעות אליפות, למרות שחייבים לציין שבמקרה של הדגים הבעלים השונים עשו ועודם עושים את כל המאמצים להחריב את הקבוצה, ואיכשהו הם קמים על הרגליים.

ויש פשוט כאלה שנוח להם עם המצב. קבוצות שמגדלות שחקנים, מעבירות אותם בטריידים זניחים שלא יביאו להן דבר מלבד דרך מילוט מתשלום משכורות גבוה ונשארות זחוחות כדי לקשט את מרתפי הליגה. איך מעבירים את העניין הזה כדי שזה לא ייראה חשוד? די בקלות.

נוסדו: 1882

זכיות בוורלד סירייס: 5

זכיה אחרונה: 1979

מאזן ב-2006: 95:67


לפייראטס היה עד לעונה האחרונה בעלים קמצן בשם קווין מקלאצ'י, שלא ממש התבייש להודות שכל מה שמעניין אותו זה כסף. מקלאצ'י הוריד באופן עקבי את סך התשלומים בקבוצה, עשה טריידים על שחקנים טובים לפני שהם הופכים ליקרים (אראמיס רמירז ב-2003, למשל או בריאן ג'יילס לסן דייגו ב-2004). המטרה, לכאורה, של מקלאצ'י הייתה בניית קבוצה - זו לפחות הייתה ההצהרה הרשמית, וההוכחה הייתה שחקנים כשרוניים שקיבל בטריידים, כמו ג'ייסון ביי ואוליבר פרז. אבל על כל שחקן כזה, מקלאצ'י שלח עוד שחקן בטרייד, ובכך שמר על הראש גבוה מעל המים ועל המאזן נמוך מתחת לאדמה.

לא בכדי הפייראטס הם הקבוצה הראשונה שהבאנו כאן. זו קבוצה שזכתה בחמישה תארי אליפות והגיעה 14 פעמים לפלייאוף, ללא ספק הרזומה המפואר ביותר מכל נמושות הליגה. אלא שמאז העונה האחרונה בה העפילה לאוקטובר, 1992, פיטסבורג רשמה 14 עונות של מאזן שלילי - הרצף הארוך ביותר בין קבוצות מקצועניות בהווה בכל ענף בארה"ב.

מקלאצ'י דיבר הרבה זמן על מכירת הקבוצה, כשבשלב מסוים הוזכר מארק קיובן, בעלי דאלאס מאבריקס והאיש שבנה קבוצה מבריקה בטקסס, כרוכש פוטנציאלי. קיובן לא קנה לבסוף, אבל מקלאצ'י כן מכר את הקבוצה, לחבר הדירקטוריון רוברט נאטינג, בינואר האחרון.

אז מה יהיה? לפייראטס יש קהל גדול ועיר שצמאה להצלחות. בפיטסבורג יש אנשים שאוהבים ספורט. קבוצת הפוטבול של העיר זכתה בסופרבול ב-2005 וקבוצת ההוקי קרח מתחילה ללכת בכיוון הנכון. עכשיו נשאר רק הבייסבול, ואנשי הפלדה צמאים להצלחות. הפייראטס לא עשו מהלכים דרמטיים בפגרה, ועושה רושם שהם בדרך לעוד עונה עם מאזן שלילי. תהליך בניה? יש תקווה.

נוסדו: 1969

שתי הופעות בפלייאוף (1981, 1982)

מאזן ב-2006: 87:75


הסיבה היחידה שגורלם של הברוורס שונה מזה של הפייראטס בבחינת רצף ההפסדים היא עונת 2005, אותה סיימו תחת המנג'ר נד יוסט במאזן של 81:81. מלבד זאת, כמו פיטסבורג גם מבשלי השיכר לא היו במאזן חיובי מאז 1992. הברוורס הוקמו ב-1969, ולמעט שני בילויים קצרים בפלייאוף ועונה חלומית, שלרוע מזלם נרשמה בימי הזוהר של טורונטו ב-1992, לא חלמו אפילו להריח את הוורלד סירייס.

מה הבעיה של הברוורס? בהתחלה זה בעיקר היה בלבול וחוסר זהות, כשהקבוצה נוצרה כמעט מאונס, אחרי התפרקות הקבוצה הצעירה סיאטל פיילוטס, שהייתה קיימת עונה אחת בלבד ופשטה רגל. הברוורס היו תוצר של לידה חפוזה, שישה ימים בלבד לפני פתיחת עונת 1969, ושמונה שנים לקח להם להיכנס לעניינים ולהגיע למאזן חיובי.

מלבד מספר עונות של זריחה (1978-1983, 1987 ו-1992) הברוורס שקעו בתהומות הנשיה. הסיבה היא בעיקר בלגאן. עד 2004 ניהלה את המועדון קבוצת ניהול בראשותו של קומישינר הליגה, באד זליג, שהיה הבעלים המקורי של הקבוצה מיום היווסדה. באותה שנה נמכרה הקבוצה לאיש העסקים מארק אטאנסיו תמורת 180 מיליון דולר. האוהדים נשמו לרווחה וראו את האור בקצה המנהרה.

מה יהיה? לפחות השנה לא הרבה, אבל אולי בשנים הקרובות כן. מילווקי נחשבת לאחת הסליפריות, קבוצות עם פוטנציאל לפרוץ מתחת לרדאר, של הליגה. מצד שני, לקבוצה שהתרגלה לבינוניות יהיה קשה להשיל מעל עצמה את התדמית אחרי כל כך הרבה עונות שחונות. עם חוליית מגישים צעירה, שבראשה בן שיטס וכריס קפואנו, הברוורס מקווים לדבר בשנים הקרובות.

נוסדו: 1969

זכיות בוורלד סירייס: אחת, ב-1985

מאזן ב-2006: 100:62


בניגוד לנמושות האחרות, לרויאלס דווקא זיהו פוטנציאל בשנים האחרונות, בעיקר לאחר עונת 2003, אותה סיימו במאזן 79:83. אבל מאז 1991 זו הייתה העונה היחידה שבה הקבוצה סיימה במאזן חיובי, כשבשנים האחרונות היא מסיימת עם מאזנים מגוחכים של 104:58, 106:56 ו-100:62.

אחת הבעיות הגדולות של הרויאלס הן נתח שוק. הקבוצה משחקת במיזורי, מדינה שבה נמצאת גם סט. לואיס קרדינלס, מועדון גדול יותר, מפואר יותר ועשיר יותר, כשהוא נתמך באימפריית הבירה של אנהאוזר בוש. ב-1985 זכו הרויאלס בוורלד סירייס, אבל מאז לא הגיעו לפלייאוף למרות מספר עונות איכותיות.

ב-1993 מת בעלי הקבוצה, יואינג קאופמן (שעל שמו קרוי המגרש הביתי), מה שגרם לכאוס מוחלט. רק ב-2000 הפכה הבעלות על הקבוצה שוב לפרטית, כשאחד מבכירי וול-מארט, דייויד גלאס, רכש אותה ב-96 מיליון דולר. המועדון נאלץ בשנים הללו לערוך מכירות חיסול של כל טאלנט אפשרי, כשבין השמות הגדולים אפשר למצוא את ג'וני דיימון, דייויד קון, בריאן מקריי וכמובן רוקי השנה ב-1999, קרלוס בלטראן.

ב-2002 הפסידו הרויאלס 100 משחקים, לראשונה בהיסטוריה הקצרה של המועדון, וחזרו על ה"הישג" בעונה שעברה. קנזס סיטי הייתה עסוקה בעיקר בלמכור ופחות בלרכוש.

ומה יהיה השנה? ובכן, בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הטובות הן שבשוק המשתולל הרויאלס לא נשארו אדישים ופתחו את הארנק. הרעות הן שהם שילמו 55 מיליון דולר לחמש שנים למגיש כמו גיל מש, כשההחתמות הבולטות האחרות שלהם היו התופס ג'ייסון לה רו מסינסינטי והמגיש אוקטביו דוטל שבא מהיאנקיז. אז קנזס סיטי מתחילה לשלם כסף, הבעיה היא שהיא עושה את זה בזמן הלא נכון ולאנשים הלא נכונים.

נוסדו: 1998

מאזן ב-2006: 101:61


את המצב של הדוויל רייז אפשר פשוט לסכם במשפט "את אף אחד לא מעניין בייסבול בטמפה ביי", ועדיין - לפעמים קשה להבין למה הליגה נותנת בכלל לקבוצות כאלה להיכנס אליה. הקשר היחיד שהיה בין טמפה ביי לבייסבול עד 1998 היה בעובדה שקבוצות מגיעות לעיר כדי לערוך בה את אימוני האביב, והקשר היחיד שלה היום לענף הוא שהיא מצליחה לעצבן את ג'ורג' סטיינברנר, הבעלים של היאנקיז. סטיינברנר גר בטמפה ביי, ולא מסוגל לסבול את הקבוצה הזו, שהתקציב שלה הוא בערך עשירית מזה של היאנקיז.

אחרי חבלי קליטה מובנים בליגה (לא הגיעו ל-70 נצחונות בשש עונותיהם הראשונות), הדוויל רייז עשו קצת רעש ב-2004 עם 70 נצחונות. אבל אז שוב נעצרה ההתקדמות שלהם, והם ירדו ל-67 נצחונות בעונה שאחרי ולמאזן 101:61 ב-2006. לקבוצה הזו אין טיפת עתיד בליגה, בהתחשב בעובדה שתקציבה נוטה לכיוון ה-20 מיליון דולר באופן מתמיד ושכמו התדמית של העיר, היא מנחיתה אליה בעיקר פנסיונרים מזדקנים שמשחקים לצד צעירים חסרי ניסיון.

ואם זה לא מספיק, הרי שהדוויל רייז קוללו כבר בתחילת העונה הנוכחית. קורי ליידל, שהיה אמור לעבור מהיאנקיז, מת בתאונת מטוס, והפרוספקט בן ה-23 אריק ווקר נספה בתאונת ראפטינג בוירג'יניה.

אז מה יהיה? כלום לא יהיה. הדוויל רייז ימשיכו להיות השטיח של הליגה ויפתיעו פה ושם עם נצחונות בסדרות על בוסטון והיאנקיז. אלה יהיו ההישגים הגדולים ביותר שלהם בשנים הקרובות.

* רצינו להכניס לסקירה גם את קולורדו רוקיז, קבוצה שלא מגיעה לכלום. הבעיה היא שהם לפחות מנסים. זה שיש להם הנהלה דמיקולו שסתם שופכת כסף, זה סיפור אחר.