פינג פונג של תקווה

רוב הישראלים לא מכירים את מחנה הפליטים אל-מראזי. אולי לחיילים או למכורים לחדשות יגיד השם הזה משהו, אבל גם אז בדרך כלל לא ייזכר המחנה בשם עצמו בלבד. בדרך כלל יהיה זה תוך שימוש בביטוי הנצחי שהודבק למקום – "מובלעת אל-מראזי". מובלעת, מפני שעד שהחליט ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון לפנות את יישובי גוש קטיף היתה אל-מראזי מוקפת מצידה המזרחי בהתנחלות נצרים המבוצרת ומצדה המערבי בהתנחלות כפר דרום. אבל זה עוד לא הכל. מצידה הצפוני נחסמה הכניסה ליישוב על ידי מחסום אבו-הולי הזכור שם לשמצה, ומהצד הדרומי - במחסום נצרים. וכך, התקשורת הישראלית בחרה את המילה "מובלעת" על מנת לתאר את המצב הסוריאליסטי אליו נקלעו תושבי המקום. בערבית, אגב, הם פשוט הוסיפו לשם היישוב את התואר "כלוב". כלוב אל-מראזי.

"אין מה לדבר על זה יותר", אומר אחמד אל-נשאווי, יו"ר מועדון הספורט של אל-מראזי ובן למשפחה שמקורה בכפר הנטוש אל-בטאני א-שרקי הסמוך לאשדוד. "תחשוב איך אתה היית מרגיש אם היית גר בתוך כלוב, וככה גם אנחנו הרגשנו". התשובה שלו קצרה, אך הוא ממשיך, "מי שהיה בתוך אל-מראזי לא יכול היה לצאת, ומי שהיה בחוץ לא יכול היה להיכנס".

הוא מספר על תקופה בת שמונה חודשים, בשיא האינתיפאדה, שבה היה היישוב מנותק מכל חלקי הרצועה. "לא היינו יכולים לצאת לשום מקום. לא לג'באליה, לא לח'אן-יונס, לא לעזה ולא לרפיח". "אחותי", מספר אל-נשאווי, "היתה גרה בג'באליה, שזה רבע שעה מפה, אבל למשך שמונה חודשים לא יכולתי לראות אותה".

אבל לא אל-נשאווי יאבד את התקווה שלו אל נוכח מצוקות העיתים. ב-1982, "בזמן שהחיילים שלכם הלכו ללבנון", הוא אומר, "אני זכיתי באליפות רצועת עזה בפינג-פונג". אל-נשאווי מדבר על קריירת הספורט שלו, ומציין שאולי היא הצליחה לסייע לו לשמור על אופטימיות.

בזמן הקריירה שלו כשחקן פינג-פונג מקצועי הוא השלים הכנסה באוניברסיטת תל-אביב כעובד-קבלן בניקיון ("בטח שאני מכיר את בנין נפתלי. מה בר-שירה עדיין שם?") ומדבר מאז בעברית קולחת. לאהבת הפינג-פונג הוא הקדיש ממיטב שנותיו ושיחק באופן מקצועני עד 1992. אז, עם תחילת מלחמת המפרץ, הוא עזב את תל אביב והחל לעבוד כפקיד במערכת הספורט ברצועה. בשנת 1999 הוא מונה לתפקיד השיא בקריירה שלו והפך ליו"ר מועדון הספורט אל-מראזי. "ומאז אני יושב ראש המועדון", הוא אומר בגאווה. אבל מיד מדגיש שזה "נעשה בבחירות", לדבריו – "כל שנתיים אני נבחר מחדש באופן דמוקרטי".

קבוצת הכדורגל שבראשה הוא עומד ממוקמת כעת במקום החמישי עם 22 נק', וכשנותרו עוד שני מחזורים לסיום ניתן כבר לקבוע בוודאות שאל-מראזי לא יקחו השנה אליפות, אבל גם לא יירדו ליגה. אל-נשאווי מעדיף להסתכל על קבוצת הכדורגל של אל-מראזי רק בתוך המכלול הספורטיבי של המחנה. "אנחנו עושים כל שנה היסטוריה במועדון שלנו", הוא אומר. "אנחנו המועדון היחיד בכל רצועת עזה שמיוצג בליגות העל של הכדורגל, הכדורסל, הכדור-יד והפינג-פונג של הרצועה", מתגאה אל-נשאווי. הוא מיד מתקן, "חוץ ממועדון ספורט עזה שגם להם יש ארבע נציגות בליגות העל, אבל איך אפשר בכלל להשוות את המועדון של עזה, על חצי מיליון תושביו ועל המימון שהם מקבלים מהמיליונר רשאד אל-שאווע, למועדון העני של אל-מראזי המייצג 28,000 איש בלבד?".

ייתכן שהעובדה שקבוצת הכדורגל של אל-מראזי איבדה כבר עניין בליגה, היא זו שמאפשרת ליו"ר להתרכז בדברים אחרים חוץ מבכדורגל. כנראה זה גם קשור לחוויות האישיות שהוא נושא עימו. הוא בן 44, אב ל-12 ילדים שהבכור שבהם, מהראן, בן 22. בשנת 1989, כשהיה בנו בן ארבע, הוא יצא יחד עם ילדים נוספים לעבר חיילי צה"ל שפעלו במחנה הפליטים. "אני אומר לך את האמת", אומר אל-נשאווי, "בלי לשקר, הוא הלך לזרוק אבנים על החיילים". החיילים השיבו אש ופגעו בבנו של אל-נשאווי פגיעה ישרה בעין. "תודה לאל", הוא אומר "הילד חי". אבל לדבריו, עברו עליו רגעים קשים כי "מהראן היה מאושפז הרבה זמן. בסופו של דבר הרופאים אמרו לי שהילד איבד את העין, אבל הוא יחיה".

החוויה המשפחתית של אל-נשאווי מצטרפת לדבריו, לאינספור מקרים של ספורטאי אל-מראזי שנהרגו או נפצעו קשה בשל מבצעי צה"ל במקום. "רק לפני שמונה חודשים במהלך ירי טילים ממסוקים של צה"ל נפגע קשה שחקן כדור-יד של המועדון", הוא אומר. אל-נשאווי ממשיך בהתרגשות, "הוא יצא מביתו כששמע פיצוץ ורץ לעזור לפצועים. אחר כך נורה עוד טיל והוא נפגע בפלג גופו התחתון. הרופאים הצליחו להציל לו את החיים, אבל נאלצו לכרות לו את שתי הרגליים".

המצוקות איתן מתמודד אל-נשאווי מעוררות שאלות רבות אודות האופי אוהב השלום שלו. שאלנו אותו איך איך זה שאחרי שכל כך הרבה מקרוביו נפגעו, לאחר שהבן שלו נותר עיוור למחצה וששחקנים מקבוצות הכדורגל, הכדורסל, הכדור-יד והפינ-פונג שנמצאות תחת אחריותו נפגעו, עדיין נותרה בו כמות כה גדולה של אמונה בצד השני.

אל-נשאווי עונה בשקט. "אני מאמין שהאנשים הם טובים בלב. אני לא מאמין שהחיילים שפגעו בבן שלי רצו לפגוע בילדים. אין בן אדם בעולם שרוצה לפגוע בילדים. אבל אני רוצה שגם אתם תבינו אתה זה". קולו של אל-נשאווי נרגש, "אנחנו לא טרוריסטים. אנחנו רוצים לחיות בשלום. אבל כמו שהילדים שלכם רוצים לחיות בשקט גם הילדים שלנו רוצים לחיות בשקט. זה לא פייר שילד פלסטיני יסבול כל כך הרבה רק בגלל שהוא נולד פלסטיני. החיים שלנו שוים הרבה כמו החיים שלכם, ואנחנו רוצים לחיות כמו שאתם רוצים לחיות". אל-נשאווי לוקח נשימה, "ורק אם ההנהגות שלנו כבר יבינו את זה, וייפסק הקטל ויבוא השלום יגיע הדבר שאני מצפה לו הכי הרבה. קצת שקט. בשביל הילדים".