יהיה גדול! (עד שיוכח אחרת)

לפעמים המוח של אוהדי הכדורגל עובד בצורה משונה. הזיכרון שלהם, לדוגמה, הוא קצר בהרבה משל אנשים רגילים. התופעה מתרחשת בשיאה בעונות המעבר ובפגרות השונות. הקהל המכור משתוקק לכדורגל, מוטרף מגעגועים להתרגשות ולאדרנלין, ומתחיל להזות בראשו את כל אותם רגעים ספורטיביים נפלאים שהוא חווה עם קבוצתו. הוא נזכר בשערים, בחיבוקים, באחוות האוהדים ביציע, ברגעי האושר הטהורים. במקביל מתבצע תהליך הדחקה. כל הזיכרונות שמכילים את המשחקים המשעממים, את הרמה הנמוכה ואת עצלות הספורטאים – הכל נשכח.

תהליך זהה עבר על ליגת העל בשבוע האחרון. הקבוצות לא התחלפו, הסגלים לא רועננו, שמות הקבוצות המוכרות לנו בסך הכל שובצו בסידור שהיה ידוע לנו מראש, ובכל זאת - הגרלת המשחקים של הסיבוב השלישי יצרה ציפיות שיא.

זה מתחיל בצמרת הצפופה. בית"ר הגלאקטית לפתע נראית פגיעה, מכבי ת"א של אלי כהן היא בלתי ניתנת להכנעה, הפועל ת"א של לוין וטועמה היא תמיד מפתיעה ולא צפויה, ואפילו נתניה של עטר נראית כסוס שחור שרק מחכה לפריצה.

כי מתברר שלא רק שהכל פתוח, אלא כדורגלנינו הנשגבים מגיעים לישורת האחרונה בשיא המוטיבציה, ונחושים כאריות הם עומדים להסתער על התואר. הקהל מריח את הדרמה שמתבשלת, וההמונים הולכים להציף את האיצטדיונים. מבול של שערים ירעיד את הרשתות, וכיאה לליגה איכותית ותחרותית, הכל יוכרע במחזור האחרון, במשחקים ספורטיביים, הוגנים ותחרותיים. כל עוד הוא לא התחיל, זה רק טבעי שנאמין שהולך להיות סיבוב גדול.

הצעד הראשון של המהפכה ייעשה ביציעים. ימים של עוררות עוברים על אוהדי מכבי ת"א, שבהתלהבותם יציפו כל פינה בבלומפילד. אווירת הקרנבל תטריף את השחקנים, וכאחוזי אמוק הם יסתערו על השער של רפי כהן, ויעשו את הבלתי ייאמן: יכבשו לא פעם, אלא פעמיים! הקהל הנדהם יידע את המשמעות של ההצגה. 0:2 בבית על הפועל פ"ת זה כבר הצהרה. אלי כהן הולך על אליפות.

במקביל, גם בטדי עובדים על מהפכה. את השבועות האחרונים השקיע יוסי מזרחי בהרגעת השחקנים. המאמן הוותיק שוב השתמש בסבלנותו הידועה ובפניו המרגיעות, וערך עמם שיחות אישיות. יחדיו הם יורדים לשורש הבעיה, בניסיונם לפענח מה לעזאזל מונע מהם להבקיע בטדי.

הפתרון, בסופו של דבר, הגיע מהאפסנאי. כמות אדירה של קאלמנרבין, כדור הרגעה טבעי, מוחדרת לבקבוקי המים, והתוצאות מתבטאות על הדשא באופן מיידי. אומנם מהדקה ה-70 שחקני בית"ר נראים כבדים ועייפים, אישוניהם אף מתכווצים בצורה מחשידה, אך עד לאותו רגע הם כובשים שלושה שערים נפלאים, ומשלימים עוד ניצחון גדול על האלופה. בית"ר הופכת להיות קבוצה שלווה, והקהל בטדי משיב בנשיקות ובקריאות עידוד מנומסות לעבר עבאס סואן, שחקנה של הקבוצה האורחת. עוד מבכים כאן את טירפוד המעבר שלו לבית"ר בעונה שעברה.

יום לפני המשחק החשוב מול כפ"ס, מגיעים במפתיע יהודה שהרבני ולופא קדוש לאימון של הכח. כוכבי העבר, שמוכרים כיום בזכות הלהט שבפרשנותם הרדיופונית, ינאמו בפני שחקני המועדון באותה התלהבות מפורסמת. הנאום, שעתיד להיכנס להיכל התהילה של שיחות המוטיבציה, יפיח חיים מחודשים בקבוצה. כפ"ס ואוחנה ייתנו פייט, כהרגלם, אבל המשחק יסתיים ב-3:4 מסעיר לאורחים. מור גולן כוכב המחזור, ליאור ראובן מזומן לסגל של קשטן, הכח חוזרת להיות אימפריה, הסגולים הם שוב הקבוצה הכי מלהיבה בליגה, והתחתית בוערת.

תהיה זו השבת שבה עידן שריקי יזכיר לכולם מהן יכולותיו האמיתיות, כמה פוטנציאל טמון בו, ומדוע הוא וינון ברדה נחשבים לצמד החלוצים הבא של נבחרת ישראל. יחד עם אדיר טובול ויוסי אופיר הפעלתנים, אשדוד תחזור לשטוף את הדשא, כמו בימיה הגדולים בסיבוב הראשון, ותראה לנו שוב שהכדורגל בדרום חי ונושם. נתניה לא תחרוג ממנהגה ותיראה רעבה ומלאת חיים, וה-3:3 ההתקפי והמלהיב יזכיר לכולנו עד כמה מהנה יכול להיות משחק מרכז טבלה חסר חשיבות.

למרות הכישלון מול אספניול ("זה לא בושה לקבל רביעייה מקבוצת מרכז טבלה מהליגה הספרדית", יסכם לוי), הירוקים מתעקשים להילחם על הכבוד לאורך כל הסיבוב השלישי. בייחוד כשהם משחקים לעיני הקהל הביתי החם והתומך, שחקני חיפה מוכיחים שדם של אלופה גאה זורם בעורקיהם. הקבוצה הסוחפת של רפאלוב ומסודי מצליחה לשחזר את יכולת השיא מהמשחק מול צסק"א, שומרת בשיניים על היתרון המינימלי, ומשיגה את ה-0:1 שמבטיח הישארות בחלק העליון של הטבלה.

הקהל הנאמן, שמוקיר תודה על ההישג, משליך פרחים על השחקנים, רוני לוי נישא על הכתפיים לקול קריאות "תישאר", ותומר חמד זוכה לחוזה טאלנט. העיקר שבשנה הבאה חוזר לקישור ההוא מהספסל של בולטון.

והימים, ימי ראשית הקיץ, אך העובדה שבני יהודה כבר הבטיחה את מקומה בליגה לא מונעת משחקניה להתייחס לכל התמודדות במלוא כובד הראש. הלא זו התכונה שאפיינה מאז ומתמיד את ראובן עובד, ברק בדש ואלי ביטון. יהיה זה השבוע הרביעי ברציפות שבו אף אחד משחקני הקבוצה לא מבלה לילה בבית המעצר, והאווירה בשכונה לקראת המשחק תהיה נהדרת. מולם יתייצבו השדים האדומים, הברגים המשומנים במכונה ההתקפית שבנה ניר לוין.

הדרבי הקטן מציף את בלומפילד באוהדים. הפועל ממשיכה להתבסס על הטריו הדינאמי של אלימלך-אנטבי-אבוקסיס, שלושת הוותיקים שמוכיחים עונה אחרי עונה שלא נס לחם. אומנם הרגליים כבר עייפות, העיניים לא רואות, הגוף מתקשה לתפקד, אבל הניסיון מחפה על המגבלות. עוד 1:1 קלאסי.

אחד ממשחקי העונה המלהיבים שידע הכדורגל הישראלי, ייזכר לנצח בתור המשחק שהכניס באופן רשמי את ליאור ז'אן וגל אלברמן לרשימת הגדולים בכל הזמנים. הקשרים האחוריים יחשפו שוב ושוב את התעוזה שבמשחקם, ובמפגן של יצירתיות התקפית יחדרו ללא הרף את ההגנות החדירות, ובניגוד גמור להוראות המאמנים יחצו כשש פעמים (!) את קו מחצית המגרש. האחראים למפגן האטרקטיביות יהיו אלי כהן ויוסי מזרחי, שימשיכו להיות לא צפויים, יפתיעו עם מערכים התקפיים הגובלים בחוסר אחריות, ויזכו לפרגונים מהתקשורת. ככה זה כשהמחויבות הראשונית שלך היא לתת שואו. בית"ר מנצחת 4:5.

תקנה חדשה של ההתאחדות לכדורגל תכריח את הקבוצות לשחק עם נעליים מיוחדות, ללא שרוכים, כדי למנוע מבוכה מיותרת. הסוף אומנם יהיה צפוי, בית"ר תוכתר כאלופה וארקדי יינשא על הכתפיים, אבל רוב אוהדי הכדורגל יראו בזה סוף טוב וראוי לעוד עונה מופלאה.