תחזירו את החיוך

אנחנו אמנם רק בפברואר, אבל כבר עכשיו אפשר להצביע על טורניר הותיקים כמועמד מוביל לזכייה בתואר "יציאת השנה". המחמאות לטורניר על כל היבטיו, החל מהארגון, דרך המאמץ של השחקנים ועד לכיסוי התקשורתי שלו, נשמעו מכל עבר. דומה שמזמן לא היה כאן כזה קונסנזוס כלפי איזשהו אירוע ספורטיבי. גם גדולי הציניקנים, אלה שמזמן מאסו בענף, חייכו מאוזן לאוזן עם הרבה הערכה.

המניעים לאהדה הגדולה, שהתבטאה גם ביציעים (איזה יופי לראות את וינטר מלא כשברקע "עוד שבת של כדורגל") ברורים. אנשים אוהבים נוסטלגיה. החל מבני טיפש עשרה, שעדיין זוכרים את אלון מזרחי כשחקן פעיל בליגת העל לפני שנתיים, ועד לסבים צעירים שראו את אורי מלמיליאן משחיל טיל לגדעון אלרן בגמר של 1976, ובכל כדור חופשי של אורי נזכרו בבננות הקטלניות שלו. זה היה הפנינג מאחד ומרענן, שהביא למגרש קהל שרק רצה להזריק מנה גדושה של רומנטיקה.

אבל מעל לנוסטלגיה ולכרס החביבה שהצמיחו גיבורי הילדות שלנו היה משהו אחר באוויר. חלקיקים בלתי מזוהים של משהו שלא הכירו יושבי האצטדיונים בשנים האחרונות. ההתבדחויות, ההומור העצמי, הדאחקות ההדדיות, ההתבטאות החופשית של האנשים שעל כר הדשא והגישה הבוגרת אך ילדותית למשחק. הייתה שם הרבה אנושיות. ואנושיות היא משהו שכבר כמעט ולא קיים בספורט.

בסופרבול של 1970 ערכה ליגת הפוטבול האמריקאית, שמפיקה את סרטי המשחקים בעצמה, ניסוי מעניין. לדש בגדו של מאמן קנזס סיטי צ'יפס, האנק סטראם, הוצמד מיקרופון. סטראם נשמע בשידור חי כשהוא מחלק הוראות, מסתלבט על שחקנים שלו ושל הקבוצה היריבה ובעצם לא משאיר שום מקום לדמיון או לכותרת שהוצאה מהקשרה. הכל גלוי ועל השולחן.

במשך השנים התפתחה השיטה והיום ידועה בכל הליגות המקצועניות בארה"ב כשיטת "המיקרופון המשוטט". רשמקול זעיר מוחבא אצל אחד השחקנים, לפעמים גם שחקן ספסל, ומתעד את דבריו. ב-NBA עושים את זה גם עם שופטים. בשל הגבול הדק בין חדירה לפרטיות ובין דברים שיועדו להיאמר כאון ואוף רקורד, מובאים הציטוטים לאחר מעשה ולא בשידור חי, תוך בחירה סלקטיבית של הבמאי מה לשדר ומה לא. כך נוצרת אצל הצופה התחושה שהוא חלק פעיל מהמשחק והמחיצה בינו לבין המסך נשברת.

37 שנים אחרי סטראם הוצמדו מיקרופונים גם למאמני קבוצות הוותיקים בישראל. אנחנו לא זקוקים להיכרות נוספת עם שלמה שרף, ועדיין היה נחמד לשמוע אותו גוער בשחקנים בשידור חי ואפילו מעביר צחוקים על עצמו בסוף השידור. לכאורה זו יכולה להיות פריצת דרך גם בספורט המקצועני, מעשית די ברור שזה לא יעבוד. כי יותר מתמיד, הספורטאי הישראלי של היום הוא פרנואיד. הוא מפחד ממה שקורה סביבו ולא יפצה פה כדי לא להרגיז, חלילה, מישהו. בהרבה מובנים כדורגלן בשנות ה-2000 הוא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. הוא שומע שהוא משחק רק בשביל הכסף ולא בשביל ההנאה, וזה בדיוק מה שהוא עושה. עוד מקרה קלאסי של הביצה והתרנגולת.

לאורך השנים דווקא התגלה פוטנציאל לתפישה הזו, שבבסיסה האמונה עתיקת היומין ש"זה רק ספורט". אחד מנושאי הדגל היה שימי ריגר, רק שבגלל המבטא האמריקאי שלו הוא תמיד נתפש כאאוטסיידר שבא לעשות שמח. מי שבאמת יכול היה לעשות את השינוי הוא פיני גרשון. גרשון היה אוכל מיקרופונים, תרתי משמע, בכל הזדמנות. היו לו פנינים, לשון חדה, הוא עושה צחוק כמעט מכל שאלה ומספק כותרות בלי חשבון. בניגוד למאמנים אחרים בענף, מגרשון לא היינו מקבלים את אותה תשובה לקונית ועייפה שאנחנו רגילים לקבל מדן שמיר, מיוסי מזרחי או מרוני לוי.

אלא שפיני, כמו פיני, מעולם לא ידע לשים את הגבול בין עקיצה לעלבון, וכך קרה שהוא פגע ביותר מדי אנשים בדרך, מה שהרחיק ממנו גם את אחרוני תומכיו ברגע שעזב ליוון. יותר מכך, האישיות הצבעונית של גרשון נרשמה לחובתו, לא לזכותו, והיא גם הסיבה לכך שהגיע למכבי תל אביב בשלב מאוחר בקריירה שלו. גרשון עצמו רמז לא פעם שהתדמית שלו כליצן, לעומת הפנים חמורות הסבר של אובראדוביץ' או איבקוביץ', מנעה ממנו להצטייר כאחד מבכירי המאמנים ביבשת.

כן, כמו תמידף גם פה יש לתקשורת חלק לא קטן באשמה. אי אפשר להסתכל על פניהם חמורות הסבר של השחקנים מבלי לקחת אחריות על הצד השני של המתרס. הקלילות שבה ניגשו שדרי הקווים לציון מרילי, סמי מלכה ואלון מזרחי, לא קיימת כשהם באים לראיין את אבי נמני או את אלון חרזי. חוסר התעוזה והמעוף במציאת שאלות מקוריות עם נופך הומוריסטי, מכביד גם על המרואיין, לא רק על המראיין. יש תבנית מסוימת לפיה עובדים שדרי הקווים, שמוציאה את המאמנים משלוותם - עיין ערך ההתפרצות של אלי כהן, מאמן מכבי ת"א, אחרי המשחק באשדוד.

התקשורת, אגב, מעולם לא היתה עדינה יותר, אבל בשנים עברו היא באה במנות קטנות יותר. עם שלושה או ארבעה עיתונים יומיים וערוץ טלוויזיה אחד, לשחקנים לא הייתה בעיה להתבטא. היום, כשכל מסע קניות או ישיבה בבתי קפה נתפסים בעדשת המצלמה, כשאתרי האינטרנט מרגישים שכל גיחה לנמל התעופה היא סקופ העשור, אין מרחב מחייה. שום דבר לא נתפס אוף רקורד, ולכן כולם הפכו לפוליטיקאים.

לו במקום ציון מרילי היה רוני לוי מתראיין כשחקן הוותיקים של מכבי חיפה, סביר להניח שהוא היה ממשיך לפזר קלישאות, מחשש שמשהו שיגיד יתפרש כביקורת. יוסי מזרחי לא היה יכול להרשות לעצמו להיות קליל כמו אנטמן, כי הוא כבר נכנס לקונכייה הטרחנית שבה הוא מוצג בכל יום שבת או ראשון אחרי משחק של בית"ר ירושלים, ודרור קשטן יהיה דרור קשטן בין אם הוא יאמן את צעירי הפועל ת"א או את מוריס ז'אנו ורמי ארמה. בסופו של דבר שני הצדדים, התקשורת והשחקנים, משחקים בונקר. כשלא תוקפים, אין פלא שהתוצאה היא 0:0 והקהל משתעמם.

הומור עצמי הוא מונח שלא הזיק לאף אחד, רק שלא מנסים את זה מספיק. רשת ESPN ערכה סדרת פרסומות שבהן ספורטאי על כמו מריה שראפובה, טייגר וודס ולברון ג'יימס לא מתביישים להסתכל על עצמם דרך ראי הקריקטורה. כששידור של מאיר אינשטיין נשמע כמו כתב אישום אחד ארוך במקום תיאור של אירוע בידור, לא פלא ששחקנים מפחדים לעשות טעויות, על המגרש ומחוצה לו. טורניר הותיקים הראה שכשרוצים הגבולות נפרצים ושלא חייבים לדפוק חשבון. בסופו של דבר, כדורגל הוא פורקן. למה לנו, אלה שביום שישי הולכים לפארק ומשחקים על שער משתי חולצות, מותר לקלל, לצעוק ולהחליק כאפות, ולשחקנים מקצוענים אסור? כי הם מרוויחים על זה כסף?

עכשיו השאלה היא אם מישהו ירים את הכפפה וינסה ליצור את אותה אווירה שראינו בטורניר הותיקים. אפשר להמר שלא. מותר לקוות שכן.