פעם חיזוק, היום זרים

עד לפני קצת יותר משלושים שנה לא שיחקו בארץ שחקנים זרים. הכדורסל העברי היה עדיין בחיתוליו, וכדורסלני ארצנו עבדו במשרה מלאה באגד, בדואר או בנמל לפני שהתפנו לשעתיים-שלוש שבועיות של כדרור על אבני האספלט בשכונה. שחקני החיזוק מעבר לים הפכו עם השנים לקטליזטור בהתקדמות של הכדורסל הישראלי באירופה, כשלא מעט מהאורחים, האמריקאים בעיקר, הפכו לאייקוני תרבות במציאות הישראלית.

רק לפני עשר שנים היתה הארץ מלאה בזרים מרשימים ומוכרים, גם אם לא שיחקו במכבי תל אביב. צמדים כמו אנדרו קנדי ומייק גיבסון בגליל, קני סימפסון ומילטון וגנר במכבי ר"ג, אנדרה ספנסר ויוג'ין בנקס במכבי ראשון לציון; שחקנים ששיחקו בארץ מספר שנים כמו דיוויד ת'רדקיל, ג'ו דאוסן, דיוויד הנדרסון, דניס וויליאמס, נוריס קולמן, בילי ופול תומפסון וג'ון האדסון; אגדות NBA שנחתו כאן לעונה בלתי נשכחת כמו כמו מייק מיצ'ל ופרוויס שורט; והיו גם מציאות – שחקנים שהתחילו בארץ קריירה אירופית עתירת מזומנים כמו קלי מקארתי וג'רוד סטיבנסון. וזה רק מפשפוש קליל בזיכרון.

המציאות של ליגת העל הנוכחית נראית אחרת. תחילת מרץ 2007: ליגת העל עוד לא השלימה 12 מחזורים, ועשר קבוצות הצמרת של הכדורסל שלנו שיתפו כבר לא פחות מ-60 שחקנים. והיד עוד נטויה. איך קרה ששחקני החיזוק הזרים, אלו שריגשו אותנו וסחפו אחריהם גלי הערצה במשך שנים, הפכו פתאום לבעלי מעמד דומה לעובדים הבלתי חוקיים, שמתגנבים לשבוע שבועיים ונעלמים כאילו בלעה אותם האדמה? אחרי שתקראו, אתם מוזמנים להציע פתרונות בטוקבקים, או סתם לשתף אותנו בסיפורים על הזרים שזכורים לכם מפעם.

הזרים הראשונים בליגה הלאומית (אז הליגה הראשונה) צצו בשלהי שנות ה-70, אז יכלה כל קבוצה לשתף אזרח חוץ אחד בלבד. לקראת אמצע שנות ה-80 הותר שיתוף שני זרים בליגה, ובאמצע שנות ה-90 נוסף הזר השלישי. חוק בוסמן, שעימעם לחלוטין את הזהות הלאומית של קבוצות הכדורסל באירופה, נתן את אותותיו גם בישראל, בה יכלו הקבוצות לבחור בין שלושה זרים לשני זרים ושניים עם אזרחות אירופית.

בתוך המילניום החדש בוטלה התקנה, ולקבוצות התאפשר כבר לשתף ארבעה זרים ללא הבדל מוצא, מה שהביא לקול צעקה מצידו של ארגון השחקנים, שהוליד את החוק הרוסי. כעת פועלת מנהלת הליגה לאשרר שיתוף ארבעה זרים על המגרש ומספר בלתי מוגבל של זרים מחוצה לו. הישראלים? שישחקו בקיץ בספורטק.

הצרה הגדולה של הכדורסל הישראלי, שמשפיעה בצורה ישירה על יכולתן של הקבוצות, היא החופש הכמעט מוחלט בהחלפות הזרים במהלך העונה. בתחילת הדרך, לא איפשר איגוד הכדורסל את החלפתו של זר שנרשם בקבוצה, גם אם נפצע או שפשוט לא התאים. מאוחר יותר, בשנות ה-90, יכלה קבוצה לערוך חילוף אחד לכל שחקן, מצב בעייתי גם הוא שהודגם בצורה קיצונית בהפועל חיפה של עונת 1994/5, שפתחה את העונה עם מרטין מוירסאפ ומייקל קנדי, החליפה את האסטוני בדניס וויליאמס שעזב לאחר 4 מחזורים, ולאחר פציעתו של קנדי בתום מועד העברות נותרה למעשה ללא אפשרות להחתים שחקן זר.

מקרים מסוג זה הביאו לשינוי התקנון, שמאפשר בשנים האחרונות שתי החלפות על כל משבצת של זר. עם זאת, העובדה כי בשנה האחרונה אין הגבלה על מספר השחקנים הזרים שיכולה קבוצה לרשום, מבטלת למעשה את התקנה הזו ומאפשרת לקבוצה לצרף אליה מספר אינסופי של שחקנים. מכאן, שעד סוף הסיבוב השני, המועד האחרון לרישום שחקנים זרים בליגה, עשויה מצבת הזרים של עונת 2006/7 לגדול עוד יותר.

וכך אכן קורה. ההגדלה המהירה של מכסת הזרים המותרת, כמו גם היעדר ההגבלה על מספרם, הפכו את ליגת העל של השנתיים האחרונות לתחנת רכבת עמוסה לעייפה, ואת הקבוצות לחסרות זהות כמעט לחלוטין. לשם הדגמה, אוהדי רמת השרון נפגשו בעונה שעברה עם לא פחות מאחד עשר זרים שונים (שלא מנעו את ירידת הקבוצה לליגה השניה), ואלו של הגליל ואשקלון מנסים כעת ללמוד את שמו של הזר השמיני בקבוצתם מתחילת העונה. שאר קבוצות הליגה, חשוב לציין, לא נמצאות הרבה מאחוריהן.

ההסבר לתופעה פשוט: אם בעבר חיפשה קבוצה בקפדנות מעמיקה שני שחקנים זרים, אותם ידעה שלא תוכל להחליף בנקל, הרי שכיום מדובר על ארבעה, חמישה ואפילו שישה שחקנים זרים בקבוצה, שיכולים להיבחן במשחק ליגה בדרך לתחנה הבאה. והכל בתקציב זהה, אם לא נמוך יותר מאלה של לפני עשר ועשרים שנה. ההיררכיה הקבוצתית הנפגעת או הקהל, שמאבד כל אפשרות להזדהות עם החבורה הלא מוכרת על הפרקט, יכולים לחכות.

סוכן שחקנים בכיר חושף פרטים על הנעשה בשוק השחקנים הזרים: "פעם היה לליגה הישראלית שם טוב יותר מאשר היום, כשהזרים שמגיעים לפה היום הם הנפולת של אירופה", הוא אומר. "הבעיה המרכזית היא שלא משלמים פה מספיק. שחקן ברמה גבוהה דורש 15 אלף דולר לחודש, וחוץ מקבוצה אחת או שתיים היתר רוצות שחקן טוב ב-7000 דולר בחודש. והן מקבלות שחקנים בהתאם לתשלום. כשמגיע שחקן בינוני אתה מתחיל להחליף, ואף פעם לא תקבל משהו יותר טוב. אם שחקן נחתך מקבוצה בינונית ביוון או טורקיה, מה יש לו לחפש פה?".

ג'ו דאוסן הגיע לארץ בעונת 1987/8, והיה אחד הזרים הבולטים בשנותיו בהפועל אילת, הפועל חולון, מכבי ראשון לציון ועוד. כיום,
בגיל 46, הוא עדיין מככב באליצור יבנה בליגה הארצית. מי שהיה מספר שנים מלך הריבאונדים של הליגה לצידו של בריאן ראוסם בעיר הנופש הדרומית, מזהה הבדל מהותי בין הזרים של אז והיום: "לשחקנים הזרים אין את אותה מוטיבציה או מחויבות למשחק, וגם הרמה שלהם שונה. האמריקאים אוהבים את ישראל, אבל שמעו על בעיות של מלחמה וכסף, למרות שאני לא חושב שהחוזים אז היו יותר טובים".

דאוסן מצדד בהפחתת מספר הזרים בליגה, והוא גם מסביר מדוע: "בתקופה של אז היו רק 2 זרים בקבוצה וכך אפשר היה להביא יותר טובים. היום לוקחים ארבעה שחקנים צעירים וזולים שקשה להם לשחק יחד כקבוצה, כי עם 2 זרים בלבד זה עובד הרבה יותר טוב".

הפן הכלכלי הפך היום למתווה דרך כמעט יחיד בהתנהלותן של הקבוצות הישראליות, שאינן מכבי תל אביב או הפועל ירושלים. כבר העונה מחזיקות כמה מקבוצות ליגת העל בתקציב הנמוך מ-800 אלף דולרים, ואם בעבר יכלה קבוצה להביא שני זרים במאה אלף דולר לאחד, הרי שהיום צריכה עוגת 200 אלף הדולר להתחלק בין ארבעה, ולפעמים גם חמישה שחקנים. וכשזו המציאות הכלכלית, מה הפלא שעמוק בתוך העונה לפחות שליש מקבוצות הליגה טרם ייצבו לעצמן את הסגל.

"יש בארץ בעיה של חוסר סבלנות וחוסר ראייה לטווח ארוך", אומר הסוכן. "מאמן חושב שלתת לשחקן צעיר לשחק יבוא על חשבונו, ובעניין הזרים הוא מעדיף לקחת שחקן ב-7000 דולר כדי למצוא חן בעיני הבוס. הוא מפחד להבטיח לשחקן 15 אלף דולר, כי אם הוא לא יצליח ייהרס למאמן העולם. כך מגיעים לפה שחקנים שחצי שנה לא שיחקו והם לא בכושר. אין גם מעקב רציף אחרי שחקנים, ופרט אולי לדיוויד בלאט ושרון דרוקר, שמכירים כל שחקן, המאמנים פה מתחילים לחפור ולשאול ברגע האחרון ולא יוצא כלום. הם מנסים לחסוך דולר ומפסידים אלף דולר".

דאוסן, שכבר ראה וחווה כמעט הכל בכדורסל הישראלי, מכיר כמה מהשיקולים של ההנהלות: "היום הכל קשור לכסף. שחקן ישראלי טוב נהיה יקר אז מחפשים זרים, וגם הם לא מוחתמים ליותר מעונה כי בשנה השלישית המס עליהם עולה", אומר כוכב העבר.

"כימיה של קבוצה עם 2 זרים שרצים הרבה זמן לא יכולה להיות בקבוצות של היום, שמשנות את הסגל מדי שנה. תראו מה קורה למכבי, שפרט לוויצ'יץ', שארפ ובורשטיין עשתה מהפכה", אומר דאוסן, שמסכם במבט נוסטלגי: "הכדורסל כולו השתנה. פעם שחקנים אהבו לשחק בצבע, היום כולם רוצים לקלוע. כל שחקן, גם אם הוא רחוק מלהיות כוכב, מטביע ורץ לחפש את המצלמה". אבל את דאוסן ודומיו המצלמות חיפשו. את האמריקאים האלמונים שמתחלפים כאן בתדירות כה גבוהה, אף אחד לא יזכור בעוד חצי שנה.