פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כתבת צבע

        לכבוד פורים, שגיב ברעם חושף את הסיפורים המפתיעים מאחורי צבעי החולצות של הקבוצות הגדולות ופותר תעלומות שהטרידו אתכם זמן רב

        ב-1895 הצטרפו ביל פאר, צ'רלי בייטס ופרד בירדסלי לקבוצה שהקימו מספר פועלים במפעל לכלי נשק ונקראה דיאל סקוור FC. לימים הפכה הקבוצה לארסנל. השלושה הביאו איתם את מדיהם האדומים, איתם שיחקו בנוטינגהאם פורסט, ובמועדון החדש וחסר התקציב החליטו שאם לשלושה שחקנים כבר יש חולצות זהות, הדרך הכי חסכונית היא לייצר לכל שאר השחקנים מדים דומים. התלבושת הראשונה כללה חולצות אדומות כהות, מכנסיים לבנים וגרביים לבנות, מעוטרות בפסים כחולים.

        בשנת 1925 הבחין הרברט צ'פמן, מאמן הקבוצה הלונדונית, באדם היושב בקהל, הלובש חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומעליה אפודת סוודר בצבע אדום בוהק. חיש מהר הוחלפו חולצות הבורדו בכאלו אדומות בעלות שרוולים לבנים, תלבושתה הידועה של ארסנל עד היום.

        בעוד מספר ימים תעלה טוטנהאם הלונדונית, יריבתה המרה של ארסנל, לכר הדשא באסטדיו מוניסיפל בבראגה, שם תפגוש את ספורטינג המקומית בשמינית גמר גביע אופ"א. אחד מכינוייה הידועים של ספורטינג בראגה הוא ארסנליסטס (arsenalistas) מכיוון שהקבוצה משחקת במדים כמעט זהים לאלו של ארסנל. לכבוד המאורע יצאנו לבדוק איך ומדוע התחילה הקבוצה מצפון פורטוגל לשחק בחולצות הללו.

        על הדרך מצאנו עוד כמה סיפורים מרתקים על הסיבות המוזרות שהביאו לעיצוב החולצות של המועדונים המובילים בעולם. רובם התרחשו לפני 100 שנים, חלקם נחשבים לאגדות ולאחרים יש מספר גרסאות. כדורגל זה טקטיקה ומוטיבציה, אצטדיונים ושירים מהיציע. היום זה גם אתרי רכילות, "האלופה" ו"נשות הכדורגלנים". אבל הבסיס לענף הרבה יותר תמים ורומנטי, ולמחוזות הללו אנחנו בוחרים לפנות היום.

        מהייבורי יצאה בשורה

        ב-1930, 9 שנים אחרי שהוקמה ספורטינג בראגה, הגיע מאמן הקבוצה הפורטוגלית, חוסה סאבו, ללונדון כדי לחזות במשחק בהייבורי. הרשמים איתם חזר המאמן לפורטוגל נגעו בעיקר לחולצות. בראגה נטשה את הירוק בו שיחקה מאז הוקמה ואימצה את התלבושת האדומה עם השרוולים הלבנים.

        התותחנים לא העניקו השראה רק לפורטוגלים. 24 שנים מוקדם יותר ביקר דוקטור פטריץ', נשיא ספרטה פראג, בלונדון והתרשם עמוקות מהתלבושות של ארסנל. השחור עם האות S במרכז החולצה הפך לאדום-בורדו של ארסנל דאז, וזהו הצבע אותו לובשת הקבוצה הצ'כית עד היום.

        ספרטה רוטרדאם שאבה את רעיון חולצות הפסים האדומים והלבנים והמכנסיים השחורים מסנדרלנד. כמה שנים לאחר מכן הגיעה אייאקס אמסטרדם לליגה הראשונה, אבל אז לא היו נהוגות תלבושות שונות בבית ובחוץ. אייאקס שיחקה במדים זהים לאלו של ספרטה, בגלל שאלו היו צבעיה הרשמיים של העיר אמסטרדם, אבל נאלצה להחליף. המכנסיים הלבנים והחולצות האדומות היו בהשראתה של ארסנל. מאז 1911 ועד היום, זוהי תלבושתה הביתית של אייאקס.

        על מזרנים וחיות אחרות

        על תלבושתה של ברצלונה חלוקות הדעות. גרסה אחת טוענת שהאנס קאמפר, מייסדה השוויצרי של הקבוצה הקטאלונית, הידוע יותר בשם הקטאלוני ז'ואן גאמפר, פשוט אימץ את תלבושת הפסים האדומים-כחולים מהקבוצה השוויצרית בה שיחק, פ.צ. באזל. לפי סברה שנייה, את צבעי הבלאוגרנה הביא לברצלונה דווקא ארתור וויטי, בנו של אנגלי שהשתקע בספרד והקים חברת ספנות. וויטי נולד בברצלונה, אבל התחנך בבית הספר הידוע מרצ'אנט טיילורס במרסיסייד. בחייו הבוגרים הפך לשחקן כדורגל בברצלונה ואחר כך לנשיא המועדון. חלק מהסיפורים מייחסים לו ולאחיו, ארנסט, את ייבוא הרעיון לצבעי החולצות של ברצלונה היישר מבית ספרם הישן.

        גם לגבי תלבושת הפסים האדומים-לבנים של אתלטיק בילבאו יש כמה גירסאות. בסוף המאה ה-19 הפך גראן בילבאו, אזור המטרופולין בו שוכנת העיר עצמה, לאזור נמל מרכזי. באותן שנים הגיעו לאזור מאות אנגלים, לעבודות במספנות ובמחצבות ברזל. מנגד, באסקים צעירים עשו את הדרך ההפוכה והגיעו לבריטניה כדי לרכוש השכלה גבוהה, שם גם התוודעו לכדורגל.

        אנגלים יוצאי סנדרלנד וסאות'האמפטון הקימו את מועדון הכדורגל של בילבאו. כמה באסקים צעירים שחזרו מבריטניה הקימו קבוצה שנקראה אתלטיק קלאב וב-1901 התאחדו השתיים לקבוצה אחת. הבאסקים שיחקו עד 1910 בכחול ולבן, אבל אז עברו לצבעיהם המוכרים היום. הגרסה הנפוצה והנחשבת לאמינה ביותר כיום היא שהמעבר לאדום ולבן נבע מההשפעה של מקימי המועדון הבריטיים, מכיוון שסנדרלנד וסאות'האמפטון לבשו תלבושת זהה. הגרסה המעניינת יותר, אם כי ככל הנראה לא הנכונה, טוענת שבילבאו שינתה את הפסים הכחולים לאדומים, מכיוון שהבדים הללו היו זולים יותר. למה זולים יותר? באותה תקופה המזרונים שיוצרו בספרד היו גם הם בצבעי אדום ולבן, והקבוצה הסתפקה בשאריות הזולות. למרבה האירוניה, כיום מותר לשתף באתלטיק בילבאו הלאומנית שחקנים באסקים בלבד, אולי מפני שאנשי הקבוצה שכחו את שורשיה הבריטים.

        אתלטיקו מדריד משחקת במשך שנים גם היא בתלבושת פסים אדומים-לבנים. ההיסטוריה של החולצה המסורתית הולכת יד ביד עם זו של בילבאו. את הקבוצה מהבירה הקימו שלושה באסקים ששאבו את הרעיון מבילבאו וקבוצתם החדשה שיחקה גם היא בתחילה בכחול ולבן, כשטענה אחת אומרת שהיא שאלה בתחילת דרכה חולצות מבילבאו ונשארה איתן. בדומה לסיפור על הקבוצה הבאסקית, גם אתלטיקו נחשדה בשימוש בשאריות בדי המזרונים הזולים. אחד מכינוייה הידועים של הקבוצה הוא "לוס קולצ'יונרוס", כלומר "מכיני המזרנים".

        כשליברפול היתה כחולה

        לפני למעלה מ-100 שנים שיחקו בעיר ליברפול שתי קבוצות כדורגל מרכזיות. אחת שיחקה בכחול ולבן והשנייה באדום. אז מה נשתנה? שליברפול הייתה הכחולה ואברטון האדומה. ג'ון הולדינג, בעליה של מבשלת בירה, חבר במועצת עיריית ליברפול, שלימים גם הפך לראש העיר, היה חבר הנהלת אברטון בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19. הולדינג גם היה בעליו של המגרש החדש, אנפילד. אברטון, ששיחקה באנפילד (אוי לבושה), זכתה באליפות הליגה האנגלית ב-1891, בשנתה הראשונה בליגה, אבל הולדינג החליט להעלות את שכר הדירה על השימוש במגרש וב-1892 היא עזבה.

        בתוך 3 ימים הקים הולדינג את ליברפול, אחת מאימפריות הכדורגל הגדולות ביותר. בשנתיים הראשונות שלה עלי אדמות, שיחקה ליברפול בצבעי כחול-לבן, בהם השתמשה אברטון מספר שנים לפני כן, בעוד זו שיחקה דווקא עם חולצות אדומות. ב-1894 החלה לחדור השפיות למרסיסייד. ליברפול אימצה את האדום והלבן המוניציפלי ושנה מאוחר יותר חזרה אברטון לתכלת ובהמשך לכחול.

        קבוצות שחור-לבן יש בכל העולם, אבל הקשר בין נוטס קאונטי ליובנטוס מיוחד. האימפריה מטורינו שיחקה בתלבושת ורודה עד 1903, בגלל שהבד הורוד היה הזול ביותר. היתה סיבה לכך, והצבע החל לדהות מהחולצות אחרי כביסות ומשחקים גשומים. ביובה פנו לאחד משחקני הקבוצה, ג'ון סאבאג' האנגלי, ושאלו לעצתו. לסאבאג' היה חבר שהתגורר בנוטינגהאם ואהד את נוטס קאונטי, קבוצת הכדורגל המקצוענית הראשונה בהיסטוריה. זה שלח לבקשת חברו סט של בגדי זברה לאיטליה ומאז ועד היום יובנטוס משחקת בשחור לבן. סיפור אחר גורס שראשי המועדון ביצעו הזמנה של חולצות ורודות מאנגליה, אבל בגלל שאלו בדיוק אזלו במחסני החברה ממנה הוזמנו, זו שלחה חולצות זהות לאלו של נוטס קאונטי.

        בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפתחה הקהילה האירית באדינבורו ומנתה כ-25 אלף איש. מתוכם יצאו מקימיה של קבוצת כדורגל, לה החליטו לקרוא היברניאן, על פי היברניה, שמה הלטיני של אירלנד. הצבעים הנבחרים היו כמובן ירוק ולבן, ובשנים הראשונות הם התערבבו לכדי חולצת פסים שנמתחו לרוחב. מאוחר יותר עברה היבס לשחק בחולצות ירוקות, כשרק השרוולים לבנים. ההצלחה האירית מאדינבורו נראתה ברחבי סקוטלנד והיה זה עניין של זמן עד שתקום קבוצה גדולה באמת שתייצג את האירים הקתוליים. כך הקים מספר שנים מאוחר יותר האח וולפריד, שהיה חלק ממסדר קתולי, את סלטיק הגדולה, שלמרות היותה סמל הקתולים ומניפת הדגל הירוק האירי, לא המציאה את הפטנט.

        משם זה המשיך הלאה. ב-1912 חזר מנואל ראמוס אסנסיו, אחד ממקימיה של ריאל בטיס, מנסיעת עסקים לסקוטלנד כשבידיו חולצות פסים שחורות-ירוקות אותן תרמה לו סלטיק. אחרי מספר הפסדים הפסים השחורים נחשדו בהבאת מזל רע והוחלפו בלבנים.

        מהיבשת הישנה לאי הבריטי

        באי הבריטי התפתח הכדורגל כבר במאה ה-19 והוא זה שהאציל על שארית היבשת הישנה, אבל גם באנגליה ידעו לקחת רעיונות ממקומות אחרים. ריאל מדריד זכתה מ-1953 ועד 1961 ב-5 אליפויות מקומיות ומ-1955 עד 1960 ב-5 אליפויות אירופה רצופות, כשבשורותיה מככבים שחקנים כאלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקאש וחנטו.

        ב-1961 מינתה לידס, אז כמו היום - בליגה השנייה, את שחקנה, דון רווי כמאמן/שחקן. עד אותם ימים שיחקה הקבוצה בכחול, צהוב, או בשניהם גם יחד, אבל רווי ראה דברים בצורה שונה. המאמן החדש דרש שלידס תתחיל לחשוב בגדול ואחת מהדרכים שלו לדאוג לכך הייתה שינוי של צבעי מדי הבית של הקבוצה ללבן, בדומה קבוצה הגדולה מבירת ספרד. ההשראה אמנם לא עבדה בצורה מיידית ולידס לא הצליחה לשוב כבר באותה שנה לליגה הבכירה, אולם בהמשך לא רק שהיא הצליחה להעפיל לשם, אלא זכתה בשתי אליפויות.

        קריסטל פאלאס שיחקה עד 1973 בעיקר בבורדו ותכלת, כצבען של ווסטהאם ואסטון וילה (ממנה שאלה את החולצות הראשונות ב-1905). אז הגיע מלקולם אליסון, ששינה את מדי הקבוצה לפסי אדום-כחול. כנראה בעקבות ברצלונה. פאלאס עברה באותם ימים שינויים גדולים ואליסון דחף גם לשנות את סמל הקבוצה, שמעתה היה נשר, כסמלה של בנפיקה ליסבון.

        כאן לא הסתיים סיפורו של אליסון, והנחלת מדי קבוצות אירופאיות על ידיו. לאליסון מיוחסים גם מדי החוץ השחורים-אדומים של מנצ'סטר סיטי, שהגיעו כדי לדמות לה את מראה של מילאן. לכך דאג אליסון כששימש כעוזרו של ג'ו מרסר במנצ'סטר סיטי, בשנות הזהב שלה, עוד בטרם עשה דרכו לפלאלאס.

        הפרס: צבע החולצה

        פאוק סלוניקי הוקמה כמועדון ספורט על ידי אנשים מהמיעוט היווני בקונסטנטינופול, תחת שם אחר, בשנת 1875. מקימיה נמלטו ליוון אחרי שנרדפו על ידי הטורקים ורצו שקבוצתם, אותה הקימו מחדש תחת השם פאוק, תשחק בשחור-צהוב, כצבעיה של העיר הקדומה ביזנטום, שהייתה חלק מהאימפריה הביזנטית. אלא שבסלוניקי כבר הייתה קבוצה שלבשה את הצבעים הללו, אריס שמה. ב-1925 נפגשו השתיים למשחק מכריע, בו ייקבע מי תלבש צהוב-שחור בעיר. אריס ניצחה 2:5 ופאוק נאלצה לבחור צבעים אחרים, ויתרה על הצהוב ונשארה עם שחור-לבן.

        לא רק ביוון נערכו משחקים שהפרס עליהם היה המשך לבישת המדים המקוריים. כזהו הוא סיפורה הידוע והרומנטי של בוקה ג'וניורס, שהוקמה ב-1905, לבשה כחול ו-ורוד, אבל עברה די מהר לפסים שחור-לבן. ב-1906, מספרים, פגשה למשחק על הבד את הקבוצה של שכונת בואדו בבואנוס איירס, שהתהדרה בחולצות כמעט זהות. בוקה הפסידה ובהחלטה יוצאת דופן של מספר מאנשיה, החליטה לאמץ את צבעי המדינה שממנה תגיע הספינה הראשונה לנמל בבואנוס-איירס באותו יום. הספינה הייתה שבדית והארגנטינאים משחקים עד היום בצהוב-כחול הכל כך מפורסם שלהם.

        נישאר בארגנטינה: ריבר פלייט הוקמה ב-1901 ושיחקה בלבן. כמה שנים מאוחר יותר התווסף הפס האדום לחולצות של הקבוצה ועל השלשלות העניינים מספר האתר הרשמי של הקבוצה כך: "בערב קרנבל מאוחר חיפש בעליה של אחת מהעגלות שהובילו את המשתתפים, מקום לנוח. מקצה עגלתו השתלשלה לה רצועת משי אדומה ומרושלת ואחד מהחבר'ה החליט לגנוב אותה. למעשה הזה הייתה סיבה. חברי הקבוצה חיפשו לתת עוד נגיעה לחולצות הלבנות. הם שמו את הפס האדום באלכסון והחליטו לדבוק ברעיון. החולצה החדשה נלבשה לראשונה במשחק נגד קבוצת מלדונאדו מפאלרמו וריבר ניצחה בתוצאה לא ידועה. דבר אחד בטוח, אותו נהג עגלה כנראה לא ידע מעולם שמבלי להתכוון הוא תרם לעיצוב אחת מחולצות הכדורגל הידועות בעולם".

        לא דוגלים בצבעי הדגל

        הסיפור של איטליה כבר נדון רבות, אבל כשמדברים על צבעי מדים, צריך להזכירו. למרות שבדגל איטליה לא מופיע הצבע הכחול, זהו צבען של כל נבחרות איטליה בכל ענפי הספורט השונים. הסיבה היא פשוטה: כחול היה צבעו של בית סאבויה, שושלת מלוכנית ששלטה באיטליה בשנים 1861 עד 1946. באותן שנים, בהן מלכו באיטליה ויטוריו עמנואל השני והשלישי, ואומברטו הראשון והשני, סמלה של שושלת סאבויה, ריבוע אדום המסוגר בריבוע כחול ושבמרכזו צלב לבן, עיטר את מרכזו של הדגל האיטלקי. ב-1946, אחרי מלחמת העולם השנייה, מאסו האיטלקים בשלטון המונרכי וכוננו רפובליקה, שאחת מתקנותיה הייתה מניעת כניסתם של גברים מבית סאבויה לרפובליקה. למרות זאת, הצבע של הנבחרות הלאומיות נותר כחול.

        נבחרת הולנד משחקת בכתום, למרות שבדגלה הוא לא נמצא. הסיבה היא שכתום הוא צבעה המסורתי של מדינת השפלה. שושלת אורנג'-נסאו כללה דוכסים ורוזנים ומאז המאה ה-16 היוותה חלק חשוב בפוליטיקה המקומית בהולנד, אחרי שוויליאם הראשון הנהיג מרד כנגד הספרדים ששלטו באזור, במה שהפך למלחמת 80 השנה. עצמאותה של הולנד הוכרזה על ידי וויליאם ואנשיו ב-1581, אבל הוכרה רק ב-1648. חיילי המהפכה נהגו לצעוד עם דגל זהה לזה מהיום, אלא שהפס העליון שלו פעם היה כתום ולא אדום.

        בדגל הגרמני לא מופיע צבע לבן, אבל הנבחרת הלאומית תמיד שיחקה בחולצות לבנות. הסיבה היא צבעיה של פרוסיה - לבן ושחור, אולם השאלות הגדולות תמיד נעו סביב תלבושתה השנייה של הנבחרת. במשך שנים נהגה ללבוש גרמניה חולצות ירוקות והאגדה המוכרת סיפרה שהיא עשתה זאת כאות מחווה לאירלנד, שהייתה הנבחרת הראשונה שהסכימה לערוך משחק רעים מולה אחרי מלחמת העולם השנייה. הסיפור הזה נחשב ללא יותר מאגדה, ולו בגלל העובדה שלפני שפגשה את אירלנד בדאבלין, שיחקה גרמניה פעמיים מול שוויץ , פעם אחת מול טורקיה ופעם אחת מול אוסטריה. ההערכות הן שהירוק והלבן נבחרו בגלל סמל ההתאחדות.