אלופה או עלובה?

אחת הטראומות הקשות והמסובכות בהיסטוריה של הכדורגל מגיעה כאשר קבוצה גדולה נקלעת למבוך של כשלונות ומתקשה לקחת אליפות מזה תקופה ארוכה. יונייטד היתה במבוך הזה 25 שנים, גם ארסנל, סלטיק, אינטר, דורטמונד; מכבי ת"א לא יצאה משם 13 שנים, הפועל ת"א 12, מכבי חיפה 7 ומי לא בעצם. פרטים אצל אוהדי ליברפול. הפער בין התדמית ("אנחנו קבוצה גדולה") לבין המציאות ("חרא, תודה ששאלתם") רק מפתל את המצב ומקשה על הפתרון. שהוא בעצם רק אחד: אליפות. בכוח. בלי חוכמות. בלי השוואות לעבר. מי שמביט לאחור, סופו בדרך כלל למעוד. לחזור על הטעויות הישנות מהשנים השחונות. רק אליפות, זאת התשובה לטראומה. אחר כך, כאשר העכבה תוסר, ניתן יהיה להתפנות להגשמת פנטזיות.

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נוגעים במצוקה של בית"ר ירושלים. קבוצה שחיה עם דימוי של מועדון גדול, עושה רעש כאילו היתה ברצלונה, מדברת גבוהה גבוהה כאילו היתה ריאל, אבל יש לה פחות אליפויות ממכבי נתניה. ומכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה. הביטוי השגור "ארבע הגדולות" הומצא רק כדי לרצות את ההיסטוריון הצעקן של בית"ר, אבל יש בו הרבה מן המלאכותיות והעיוות. בית"ר עדיין רחוקה מהן בכל הנוגע לתשתית, שכוללת מסורת, ארון תארים, ארגון, אדמיניסטרציה, מנהלה, מערכת. הדברים מכוונים בעיקר לבית"ר הגאידמקית, שהיא בעצם בועה שמורכבת משוטר הזוי, מנכ"ל איגוד השופטים לשעבר ואנשי צללים של הטייקון הרוסי – כולם פה בשביל לעזוב מתישהו. ובמציאות הזו חולמת בית"ר, כמו ליברפול ושאר האימפריות, על שחזור העבר שלה, שנופח והולל כאמור מעבר לכל פרופורציה.

מכל הדוגמאות הללו, את מצבה הנוכחי של בית"ר רצוי להשוות למכבי חיפה של 2000/1. כמו בית"ר בשנים 1987 – 1998, מכבי חיפה הפכה תוך עשור (1984 – 1994) מקבוצה סימפטית, שידועה כחממה לכדורגל הרפתקני ושחקנים פנטזיסטים, לזוללת תארים שקוראת תיגר על מכבי ת"א. אלא שלאחר ארבע אליפויות בעשור המדובר, חיפה נקלעה למבוך שבו בית"ר נמצאת מאז 1998. מאמנים, סגלים וכוכבים התחלפו, עד שהמרפא אברהם גרנט נחת בקרית אליעזר ואיתו המרשם הבדוק להחלמה. גרנט לקח אליפות דוחה, צולעת, עייפה, נקלע מדי שבוע להשוואות בינה לבין האליפויות הגדולות מפעם של ממן וברקוביץ', אבל ברוב חוכמתו לא ניסה לרצות את דעת הקהל ההפכפכה וידע שהפתרון לתחלואים של מכבי חיפה הוא רק אליפות. לא משנה איך נראית. תודות לכך מכבי חיפה נסקה בשנים הבאות לגבהים שלא ידעה מעולם.

למזלה של בית"ר, יוסי מזרחי מבין זאת טוב כמו גרנט. הוא יודע שזה לא הזמן להמר, לקבל החלטות פופולאריות, לרגש את הפרשנים, להשביע את האוהדים המטורפים ביציע, אלא רק לקחת אליפות. בסיטואציה שבה הוא נמצא, לא הוגן לדרוש ממנו יותר. זה כמעט בלתי אפשרי, אולי יותר קשה ממצבה של מכבי חיפה של גרנט: אוסף שחקנים שלא הוא בחר, קבוצה שהוא הגיע אליה באמצע עונה (אף מאמן בהיסטוריה לא לקח אליפות כאשר הוא הגיע אחרי תחילת העונה), ילדים ובוגרים כאחד שלא יודעים איך לוקחים אליפות ומתנהגים כמו אלופים. למזרחי ברור שברגע שהעכבה תוסר כולם יגיעו לחגיגות האליפות. הם גם ישכחו כיצד היא הושגה כאשר יגיע גם התואר הבא.

קבוצה שרצה לאליפות צריכה להיות מודעת לשני גורמים עיקריים: היכולת שלה והיכולת של היריבות שלה. מכבי ת"א של 1995 או הפועל כפר סבא של 1982 היו קבוצות נחותות בהרבה מבחינה איכותית מיריבותיהן, אבל ידעו להוציא את המקסימום מסגל השחקנים ולנצל עד תום את המעידות של אלה שהתחרו איתן. הפועל פ"ת של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 הייתה שווה אליפות אחת לפחות. היא זרחה, הפגינה כדורגל שכולו איכות, רק שהיריבות שלה לא מעדו והיא הסתפקה בשלוש סגנויות. אחת מאלה הייתה בני יהודה, שלמרות היותה האנדרדוג הגדול של הכדורגל הישראלי נראתה ב-1989/90 כמו ברזיל הקטנה ולקחה אליפות מוחצת, הראשונה והיחידה בתולדותיה.

בניגוד, למשל, לאותה בני יהודה, שבאה משום מקום והתנהגה כמו אלופה גאה במרוץ צמוד עם מכבי חיפה המנוסה והפועל פ"ת הלוהטת, בית"ר ירושלים לא יכולה להצטייר בשום פנים ואופן כאנדרדוג, איך שלא מסתכלים על זה. עם תקציב גדול בהרבה מכל קבוצה אחרת בליגה, עם קבוצה שמההרכב השלישי שלה אפשר להרכיב קבוצת ליגת על לגיטימית, עם צבא אוהדים עצום ועם מאמן שהביא מאשדוד מנטרה התקפית, בית"ר הייתה צריכה להיות בכמה רמות מעל כולן. כשמסתכלים על היריבות, בכלל לא מבינים מאיפה מגיע הלחץ. האיום הכי גדול על בית"ר ירושלים בא מהקבוצה של אלי כהן, שמורכבת מטברטקו קאלה, חצי נמני ותשעה נגרים שלא מסוגלים למצוא את הרשת גם ביום הכי בהיר של אמצע אוגוסט.

זו הסיבה שהכעס על בית"ר, ובמיוחד על מזרחי, כל כך גדול. קודם כל, כי בית"ר ירושלים של 2007 היא לא בית"ר ירושלים של 1987 או מכבי ת"א של 1992, קבוצה שלחוצה להביא אליפות אחרי כל כך הרבה כישלונות. אם היא הייתה רק חצי מהקבוצות האלה, שניתבו את הלחץ להציג כדורגל רעב, לטרוף את הדשא מהשנייה הראשונה ולרמוס את היריבות, דיינו. כל מה שמזרחי טורף הוא את המיקרופונים, בשיטת ה"אכלו לי, שתו לי". האמירה ש"מכבי פ"ת באה להפריע" היא האחרונה במצבר התירוצים שבכל פעם ממלא את עצמו מחדש ונשמע כמו יבבה ארוכה שנמשכת מהמחזור השישי.

נכון שעל מזרחי מופעל לחץ שלא ייאמן בכלל, במערכת שכולה אנדרלמוסיה, אבל זה עדיין לא מכסה כעלה תאנה על היכולת העלובה של הקבוצה שלו. פעמיים הציגה בית"ר כדורגל באמת טוב העונה: הפעם האחרונה היתה במחצית הראשונה בקרית אליעזר, וגם אז זה קרה מול קבוצה שבאותו חודש (עובדתית) הייתה הקבוצה הכי גרועה בארץ. הפעם הנוספת הייתה באשדוד. לאור המסורת והאהבה לכדורגל פתוח בטדי, אין שום צידוק להנחה שהמטרה מקדשת את האמצעים ושהתואר קודם ליכולת. לא כשמסתכלים על בית"ר של טוטו תמוז ומילובאן מירוסביץ' ובעיקר לא כשרואים מאחור את משה מישאלוב ומיליאן מרדקוביץ'.