סיפורים מהקמפוס

סיפורים מהקמפוס: להחזיר עטרה ליושנה

סגנית האלופה, UCLA, רוצה לטפס העונה מקום אחד למעלה, ולכתוב פרק נוסף בתולדותיה של המכללה המעוטרת ביותר בהיסטוריה

  • מכללת UCLA
עומר סלע

המועמדת מספר 2

מרץ מתקדם לעברנו בצעדי ענק, והגיע הזמן להתחיל לכתוב על המועמדות האמיתיות לזכייה באליפות המכללות. הדרך אל 65 הקבוצות הגדולות מתחילה להתבהר ועימה ראש החץ שמכיל את הקבוצות הכי טובות ביבשת. כמובן שעד הפיינל פור הרבה דברים יתהפכו, ואי אפשר לדעת מי יהיו הג'ורג' מייסונים וה-LSU-ים של השנה (מה שבטוח הוא שאלה לא יהיו שוב הטייגרס) אבל כבר אפשר להתחיל לנתח את המועמדות העיקריות, ומכיוון שעל פלורידה לא מפסיקים לדבר, ובצדק (רוב הסיכויים הם שהתנינים יזכו באליפות שוב), אפשר לדבר על הקבוצה השניה בטיבה בארה"ב, UCLA.

אז התכנית היתה לספר על ישיבות פעילי הליכוד, ועל קוליסון ושיפ וכל החבורה המרשימה הזאת שהחזירה בשנתיים האחרונות את UCLA למפת הכדורסל האמריקאית, אבל אי אפשר לדבר על הברוינס ככה, כאילו הם נולדו היום. המורשת של UCLA נוצרה הרבה לפני ארון אפללו ובן האולנד, ובשביל לדבר על המכללה צריך לחזור 40 שנים אחורה, למרכזן האנרגטי של שנות השישים. אלו היו השנים הטובות של קליפורניה. בסן פרנסיסקו כולם חגגו עם פרחים בשיער והרבה אסיד, ולוס אנג'לס נתנה את הקונטרה האורבנית ה-"רצינית" לכאורה. מתוך אותו עשור נפלא נולדה קבוצת הכדורסל הגדולה ביותר בתולדות כדורסל המכללות.

UCLA היתה אז האחות הצעירה בלוס אנג'לס, ולקח לה לא מעט זמן להשתלב בצמרת של עולם הכדורסל. היריבות עם המכללה שמעבר לכביש, USC, התפתחה לאט, ועם הרבה עוינות, לאחת היריבויות המכובדות בארה"ב. לשתיהן לא היו קבוצות ספורט טובות, אבל מחוץ למגרשים USC נחשבה ליותר מכובדת ויותר רצינית. ל-UCLA לא היה אפילו שם. בתחילת המאה הם נקראו ה-"קאבס" (הגורים), אבל לך תפתח מסורת של ניצחונות עם שם כזה. אחרי מאמצים רבים הם החליטו לצמוח ולהיות "גריזליס", אבל השם הזה כבר היה שייך למכללת מונטנה. במאמץ אלתורי הסכימו בלוס אנג'לס להתפשר על דובים, אבל מכללת קליפורניה בברקלי החזיקה בשני השמות הרלוונטיים, הברס והברוינס. אחרי שנאותו לוותר על אחד מהשמות, נערכה הצבעה בקמפוס של קאל, בה בחרו הסטודנטים לוותר על "הברוינס" – השם הילדותי יותר והפחות מאיים, שנקלט על ידי UCLA, בעוד שקאל ידועים מאז בתור ה- "גולדן ברס".

אבל מה שהביא ליצירת השושלת בסופו של דבר לא היה השם, אלא איש אחד מוכשר בשם ג'ון וודן, המאמן הגדול ביותר בתולדות כדורסל המכללות. כמה גדול? הוא אחד משלושת האנשים היחידים באמריקה שהגיע להיכל התהילה גם כשחקן וגם כמאמן (לני ווילקנס וביל שרמן היו האחרים). כמה גדול? הוא הוביל את הברוינס לרצף הניצחונות הארוך בהיסטוריה - 88 ניצחונות. כמה גדול? הוא הדריך את הקבוצה ל-10 אליפויות ב-12 שנים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

על-ידי WE SURE חברה לביטוח
לכתבה המלאה

הקוסם מווסטווד

ג'ון וודן נולד ב-1910 בעיירה בשם הול באינדיאנה. אחרי שכיכב כשחקן במדי מכללת פרדו ועזב לה לזכות באליפות הארצית ב-1932, המשיך וודן לקריירה מקצוענית קצרה לפני שפצח בקריירת אימון בבתי ספר תיכוניים, בה הוא אף שימש במקביל כמורה לאנגלית. מלחמת העולם השניה קטעה לזמן מה את מסלול הקידום המהיר של המאמן המוכשר, שגויס לתקופה של שלוש שנים, בסיומן מונה למאמנה של מכללת אינדיאנה סטייט. אחרי שלוש שנים מוצלחות במיוחד, שכללו הופעה בגמר טורניר ה- NAIB, עבר וודן לחוף המערבי, למשרת המאמן ב- UCLA.

בעשרים ושבע שנותיו כמאמן הברוינס עשה וודן את מה שאיש לפניו, וסביר שגם איש אחריו כבר לא יעשה - הוא בנה את האימפריה הגדולה ביותר אי פעם. תחשבו על השושלות הגדולות של ה-NBA, ותראו שאלו היו קבוצות ששחקנים נשארו בהן לאורך זמן, עם תחלופה מסוימת אבל גם עם בסיס קבוע ויציב. לעומתן קבוצת מכללות היא תחנת רכבת, בה שחקן לא יכול לשחק יותר מארבע שנים (מה עוד שבימיו של וודן היה איסור על פרשמנים לשחק, כך שמדובר על תקופה של שלוש שנים), ונדמה שבניית שושלת ארוכת טווח היא כמעט בלתי אפשרית. אנחנו מדברים, אני מעוניין להזכיר, על תקופה של 12 שנים. דמיינו למשל שנולד לכם ילד כשהברוינס זכו באליפות הראשונה שלהם, וכשהוא מתחיל להתכונן לבר המצווה שלו הם עדיין אלופים. משהו כזה. לשם המחשה, כמות האליפויות בהן וודן זכה (10) זהה לזו ששלושת המדורגים אחריו ברשימת קוטפי התארים - אדולף ראפ (4), בובי נייט (3) ומייק ששבסקי (3), זכו ביחד.

האליפות הראשונה של וודן הגיעה בשנת 1964, עם קבוצת גמדים שאיש בה לא הגיע ל-2 מטרים, בכיכובו של וולט האזארד, שיהפוך לימים לאולסטאר ב- NBA ולמאמן הברוינס בעצמו במשך ארבע שנים בשנות השמונים. האליפות השניה הגיע שנה מאוחר יותר, כשהכוכבים היו גייל גודריץ' (שקלע 42 נקודות בגמר) וקית' אריקסון, אך היה נדמה שבזה הסתיים הסיפור. ב-1966, עם קבוצה צעירה, מבטיחה אמנם אבל לא מספיק טובה, הקבוצה סיימה במאזן של 8:18 ולא הגיע לטורניר ה-NCAA. בקמפוס בווסטווד לא היתה אכזבה מיוחדת, אחרי הכל שתי אליפויות רצופות הוא הישג מדהים בפני עצמו, שהושג לפני כן על ידי שלוש קבוצות בלבד. אבל הם לא ידעו שהעסק עוד לא התחיל.

בשנה שלאחר מכן יצאה לדרך סדרה חסרת תקדים של 7 אליפויות רצופות תוצרת UCLA. האחראי הראשי להצלחה היה בחור צעיר וגבוה בשם לו אלסינדור. אלסינדור היה שחקן פשוט מדהים, שלא נראה כמוהו בליגת המכללות באותן שנים. הוא קלע יותר מכולם, חסם יותר מכולם ולקח הכי הרבה ריבאונדים. איתו הקבוצה היתה מושלמת. בשנת 67' הברוינס לא הפסידו אפילו משחק אחד בדרך לתואר. בשנת 68' ההרכב כולו חזר וניצח בקלות את צפון קרוליינה בגמר. הגמר בשנת 69' היה נגד פרדו, מכללת הבית של וודן, שלא היוותה מכשול. בסיום אותה עונה עזב אלסינדור למקצוענים (והוכיח את יכולותיו גם בליגה של הגדולים כשכיכב בשמו המוסלמי והמוכר יותר כיום - קארים עבדול ג'באר – והפך לשחקן שקלע הכי הרבה נקודות אי פעם ב-NBA), והתחזית היתה שהשושלת הולכת להתפרק. לוודן היו תכניות אחרות.

ב-70' הוא העמיד קבוצה גבוהה וחזקה ובראשות סידני וויקס, סטיב פטרסון והנרי ביבי (האבא של), קבוצה שניצחה את ג'קסונוויל בגמר. השנה לאחר מכן היתה אחת הקשות של הקבוצה, עם שבעה משחקים שהוכרעו בהפרש של פחות מחמש נקודות. גם את העונה הבינונית (במונחים של UCLA) הזו הם סיימו עם מאזן של 1:29 ותואר אליפות חמישי ברציפות. בשנת 1972 נפתח בסערה עידן ביל וולטון. הסנטר הג'ינג'י הוביל את הברוינס לשתי עונות עצומות ללא אף הפסד, כשגולת הכותרת מגיעה בגמר של 73' מול ממפיס סטייט, בו קלע וולטון 44 נקודות ב-21 מ-22 (!) מהשדה. עונתו האחרונה של וולטון בקמפוס הסתיימה במפח נפש, עם הפסד לצפון קרוליינה סטייט של דייויד תומפסון בחצי הגמר לאחר שתי הארכות, אבל וודן הצליח לשחזר את הקסם בפעם האחרונה ב-75'. אחרי הניצחון על לואיוויל בחצי הגמר של אותה עונה הוא הודיע במפתיע על כוונתו לפרוש, ובסיום משחק הגמר מול קנטאקי הוא אכן מימש את הבטחתו, עם תואר אליפות עשירי, שאיפשר לו לתלות את משקפיו בנחת ולסיים את השושלת כמו גדול.

סוויץ' מחשבתי

הרבה דברים טובים יצאו מלוס אנג'לס בשנים הבאות, אבל אליפות לא ראו בווסטווד במשך הרבה מאוד זמן. אף מאמן לא הצליח להישאר במכללה לתקופה ממושכת, ובטח שלא להיכנס לנעליו של וודן. אחרי שני עשורים יבשים קטפה UCLA את האליפות ה-11 במספר שלה ב-95', תחת שרביטו של ג'ים האריק בכיכובו של דון מקליין (לא הזמר) ובזכות אותו סל נפלא של תייס אדני בסיבוב השני של הטורניר מול מיזורי, בריצה מחוף אל חוף ממש לפני הבאזר, במה שהפך לאחד המהלכים הידועים בהיסטוריה של כדורסל המכללות.

אחרי עוד כמה שנים בינוניות (הפעם באמת בינוניות) הגיע לפני שלוש שנים שריף חדש לעיר – בן האולנד. ב-03' סיים האולנד את שנתו הרביעית כמאמן מכללת פיטסבורג, משרה אותה הכריז שלא יעזוב לעולם, אלא אם יקבל הצעה מ-UCLA. כשההצעה הזו אכן הגיעה, לקח האולנד את פילוסופיית המשחק ההגנתית והקשוחה שלו, זו שזיכתה אותו בתואר מאמן השנה בביג איסט ב-02', והנחיל אותה בקבוצתו החדשה. השינוי הורגש במהרה. בשנתו השניה החזיר האולנד את UCLA לטורניר אחרי היעדרות של שנתיים, ובעונה שעברה, השלישית שלו בקליפורניה, הוא כבר הלך כל הדרך עד הגמר, שם נכנע לפלורידה של בילי דונובן. הקבוצה שהאולנד בנה היא יציבה ומצוינת. למרות עזיבתם של כמה שחקני מפתח מהעונה החולפת, כולל הרכז והמנהיג ג'ורדן פארמר, השנה הם נראים אפילו יותר טוב.

בשם האיזון

הכוכב הגדול של הברוינס העונה הוא אהרון אפללו (1.94, ג'וניור). מהיכן, באמת, הגיע השם הכל כך פרובוקטיבי הזה, לא ברור. בשנה שעברה אפללו היה גדול במהלך העונה, אבל בטורניר הוא לא היה פקטור בהצלחת הקבוצה ונעלם תחת כובד המעמד. השנה הוא משחק מצוין, ההגנה שלו יוצאת מהכלל, הוא מנצח משחקים (כולל סל ניצחון נגד היריבה הגדולה USC) ומנהיג את הקבוצה. כרגע הוא הוא מועמד בכיר לחמישיית העונה כמו גם לבחירה בסיבוב הראשון בדראפט.

לצידו מככב לוק רשארד 'מבה א-מוטה (2.01, סופמור). תודו שזאת הקבוצה עם השמות הכי מגניבים בעולם. הסיפור של לוק (אם תרשו לי לקצר) הוא מדהים במיוחד, לאור העובדה שהוא גדל בקמרון, וכמו רוב תושבי המדינה העדיף להתעניין בכדורגל. רק לפני שש שנים הוא גילה את הכדור הכתום, שהיה עבורו משהו חדש ומוזר. הוא נדלק על המשחק, והחליט לנסות את מזלו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. האולנד איתר אותו בבית ספר בפלורידה, ומיד התאהב במוסר העבודה והיכולות של הנער הצעיר. אחרי עונה ראשונה נהדרת ב-06', בה זכה בתואר פרשמן השנה של הפאק 10, הוא הפך השנה להיות הדבק של הברוינס. הוא לעולם לא מתעייף ולעולם לא חדל להיאבק, ומוביל את הקבוצה בריבאונדים.

אל אפללו ו-'מבה א-מוטה מצטרפים בחמישייה דארן קוליסון, ג'וש שיפ ולורנזו מאטה, שמרכיבים קבוצה יוצאת מהכלל עם הרבה מאוד כלים. קוליסון (סופמור, 1.85) התמקם בעמדת הרכז במקומו של פארמר, וממלא את מקומו בהצלחה רבה (5.7 אסיסטים ו-13 נקודות למשחק). הפריצה של קוליסון הרגיעה את הדאגה בלוס אנג'לס מעריקתו של פארמר ללייקרס, וכרגע הוא מדורג שני בפאק 10 באסיסטים, ומספק תצוגות הגנתיות מצוינות. שיפ (ג'וניור, 1.94) היה אמור להיות חלק משמעותי בקבוצה של העונה שעברה, אבל ניתוח בירך שעבר בתחילת העונה קילקל לו את התכניות. הוא ניסה לחזור, אבל אחרי חמישה משחקים בלבד החליט שהכאב גדול מידי ופרש לשארית העונה. הקאמבק שלו העונה מוסיף הרבה עוצמה לקבוצה. הוא תורם בקליעה, בריבאונד, וחודר יוצא מן הכלל. מי שמשלים את החמישייה הוא לורנזו מאטה (ג'וניור, 2.07), שנחשב אולי לחוליה החלשה בקבוצה בגלל חוסר בעוצמה ונוכחות בצבע, אבל מחפה על כך ביכולת לא רעה בריבאונד, ובאחוז מצוין מהשדה (63%). האולנד יהיה חייב לעבוד יותר עם הספסל שלו לקראת סיום העונה וכרגע הוא משתמש כמעט רק בשלושה מחליפים: אלפרד אבויה (גם הוא קמרוני) ראסל ווסטברוק ומייקל רול. יתר הספסל רואה מעט דקות אבל יהיה רלוונטי בהמשך.

היופי בקבוצה הזאת היא שכל שחקן הוא מנהיג, כל שחקן הוא מוביל וכל שחקן יכול בכל רגע נתון להריץ את הקבוצה קדימה ולנצח את המשחק. אחרי הניצחון הדחוק על USC השבוע אפללו אמר: "לא הייתי מודאג לרגע מכיוון שאנחנו קבוצה שרגילה לניצחונות", וזה היופי של הברוינס. הם באמת מאמינים בעצמם. הם באמת משוכנעים שהם טובים דיים כדי לנצח כל קבוצה אחרת, כולל פלורידה. כרגע, כמו ש-UCLA נראים, הם הקבוצה הכי טובה במכללות. אחרי פלורידה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully