שובו של הקאמבק

יש הפסד ויש הפסד. סוג אחד של הפסד הוא לחטוף תבוסה בלתי נשכחת, כזו שבעצם משדרת "העיקר שהגענו למעמד". ויש הפסד אחר - כואב, מפלג, מרטש. מפלה ממוטטת שלפניה כבר אפשר היה לגעת בגביע, להסתכל על התואר בלבן של העין - ואחריה כל מה שנשאר הוא דמעות, תסכול ותחושה של מחנק.

"מה שלא הורג מחשל", אמר פעם ארנסט המינגוויי, אבל הכלל הזה לא ממש נכון בספורט. לפעמים יש רק הזדמנות אחת ולא תהיה עוד. קחו למשל את הניו יורק ניקס, שהגיעו מרחק משחק אחד מאליפות ב-1994 ומלבד הופעה צולעת בגמר ה-NBA של 1999 לא ממש איימו מאז לקחת תואר. או את הבפאלו בילס, שלאחר 1990 וההחטאה המפורסמת של סקוט נורווד הגיעו שלוש פעמים רצופות נוספות לסופרבול ומעולם לא התקרבו לגביע כמו שעשו באותו ערב ארור. או סקרמנטו קינגס, שנחנקו קשות במשחק 7 מול הלייקרס ב-2003, וידעו שדור הזהב לא יחזור כבר. יש עוד דוגמאות אין ספור של קבוצות, גדולות כקטנות, שהגיעו למשחק הגדול ביודען שהזדמנות נוספת לא תהיה בשנים הקרובות.

אבל בשנות ה-2000 מתפתחת גם מגמה קצת שונה בספורט העולמי. קבוצות שכבר היו בטופ ונפלו במאני טיים לקרשים חזרו כדי לקחת את התואר בתוך שנה או שנתיים. בניגוד לציפיות, בניגוד לרחשים, בניגוד לתחזיות. הזכיה של אינדיאנפוליס בסופרבול היא רק הדוגמא האחרונה. בשנה שעברה דאלאס הייתה קרובה מאוד לנצח את משחק 3 במיאמי, אבל ביתרון 0:2 בסדרה איבדה הפרש גדול והמומנטום כולו השתנה. סיבות להיות אופטימי, מארק קיובן הנודניק? יש לא מעט.

עונת 1998/99 היתה צריכה להיות שייכת לקבוצה מרומא, שהובילה את הטבלה וראתה את התואר מגיע אליה אחרי 26 שנים של בצורת. במחזור הלפני אחרון, כשהיא מובילה את הטבלה בנקודה, יצאה לאציו למשחק חוץ קשה בפירנצה מול פיורנטינה. היא סיימה בתיקו 1:1, בעוד מילאן, הדולקת אחריה, כבשה רביעייה לרשת אמפולי ואת הפסגה. במחזור האחרון ניצחו המילאנזים 1:2 בפרוג'יה, וגם ניצחון זהה של לאציו על פארמה לא המתיק את הגלולה.

ללאציו היתה רק זכיה אחת בתואר עד לאותה עונה, ב-1974. זו בדיוק נקודת השבירה לקבוצות שלא מגיעות לשלבים כאלה בדרך כלל. אבל בעונה שלאחר מכן ניהלה קבוצתו של סוון גוראן אריקסון מרוץ צמוד עם יובנטוס והגיעה למחזור האחרון בפיגור של 2 נקודות מהגברת הזקנה. יובה הגיעה למשחק חוץ נגד פרוג'ה (אותה אחת שהכתירה את מילאן) והפסידה 1:0. לאציו הביסה את רג'ינה 0:3 והשכיחה את טעם ההפסד מהעונה הקודמת.

עד 1999 נהוג היה לחשוב שאין דרך נוראית יותר בכדורגל מלהפסיד בגלל שער בזמן פציעות. באיירן מינכן, בצורה מאוד לא אופיינית לקבוצה גרמנית, מצאה דרך חדשה ועגומה בהרבה: להיות מנוצחת בגלל שני שערים כאלה. בגמר ליגת האלופות של עונת 1998/99 בקאמפ נואו בברצלונה העלה מריו באסלר את הגרמנים ליתרון 0:1 על באיירן מינכן כבר בדקה השישית מול מנצ'סטר יונייטד, ומאותו רגע התפתח במגרש משחק עצבים, שאופיין בעיקר בהרחקות כדורים ליציע. אלא שאז נרשמו הדקות הדרמטיות ביותר בתולדות ליגת האלופות. בדקה ה-90 הבקיע טדי שרינגהאם את שער השוויון, ושתי דקות לאחר מכן, בתוספת הזמן, כבש אולה גונאר סולשיאר את שער הניצחון ליונייטד. 1:2 למנצ'סטר יונייטד באחד המהפכים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל.

באיירן לא חיכתה יותר מדי כדי לצאת מהמשבר. שנתיים בלבד חלפו בטרם זכתה הקבוצה הגרמנית בגביע, במשחק מול ולנסיה בו כל השערים הובקעו מהנקודה הלבנה. גייזקה מנדייטה העלה את ולנסיה ליתרון בדקה ה-3 בפנדל, שטפן אפנברג השווה בדקה ה-51. בפנדלים זכתה באיירן כשניצחה 4:5.

בבוסטון היו סבורים שיש עליהם קללה. מאז 1918, שנתיים לפני שנמכר בייב רות' לניו יורק יאנקיז, הרד סוקס לא זכו באליפות. ב-2003 הם שיחקו מול הנמסיס הקבוע שלהם, היאנקיז, שהיו דומיננטיים בכל סדרה חשובה מולם. הקבוצות הגיעו למשחק שביעי ומכריע בסדרת גמר ה-AL (שממנו עולים לוורלד סירייס), ובוסטון הובילה 2:5 באינינג השמיני (מתוך תשעה). כמו שקרה בכל פעם בעבר, משהו מוזר קרה לרד סוקס. המאמן, גריידי ליטל, השאיר יותר מדי זמן את הפיצ'ר פדרו מרטינז, היאנקיז חזרו ממצב שנראה אבוד כדי לנצח 5:6 ולעלות לוורלד סירייס (בו הפסידו).

המצב בבוסטון היה מייאש, מכיוון ששנים רבות לא הייתה הקבוצה כל כך קרובה לנצח את היאנקיז. עונה לאחר מכן, הרד סוקס נקלעו באותו מעמד לפיגור 3:0 בסדרה עם ניו יורק, וביצעו מהפך מדהים שהסתיים עם ניצחון ענק על אותם יאנקיז, שוב במשחק 7, שוב בניו יורק. בוורלד סירייס הם הביסו את סט. לואיס 0:4 וזכו באליפות לאחר 86 שנה.

הציפיה מצסק"א של 2005 הייתה גדולה. הרבה כסף נשפך על קבוצת הכדורסל של המועדון, במטרה להביא גביע יורוליג. התפאורה הייתה מושלמת: הפיינל פור נערך במוסקבה, הקבוצה לא הפסידה אפילו משחק אחד במפעל באותה עונה, ובנוסף קבוצת הכדורגל של המועדון זכתה בגביע אופ"א אחרי ניצחון ענק בליסבון.

העיר לבשה חג, רק כדי לראות את השחקנים של דושאן איבקוביץ' מקבלים פיק ברכיים דווקא בבית. לואיס סקולה וארווידאס מצ'יאוסקאס מטאו ויטוריה עשו בחצי הגמר בית ספר לרוסים (ליתר דיוק, לאמריקאים ולבני הלאומים האחרים שעיטרו את הרכבם), שלא הפסיקו להחטיא מהשדה ומהעונשין. טאו עלתה לגמר לאחר ניצחון 78:85 והפסידה למכבי ת"א.

הרבה מהגאווה הרוסית נפגעה אחרי ההפסד הביתי לטאו. אחרי שתי הדחות רצופות בחצי גמר הפיינל פור, איבקוביץ' פוטר מצסק"א, שהביאה את אטורה מסינה. שנה לאחר מכן, בפראג, הכל כבר הסתדר. צסק"א, דווקא בהרכב פחות נוצץ, ניצחה את ברצלונה 75:84, ובגמר את מכבי ת"א 69:73. באיחור של שנה הגיע הגביע לבירת רוסיה.

עונת 2005 הייתה חלומית באינדיאנפוליס. הקבוצה של פייטון מאנינג וטוני דאנג'י ניצחה ב-13 משחקים רצופים, והשוואות עם מיאמי דולפינס של 1972, הקבוצה הבלתי מנוצחת היחידה בהיסטוריה לאורך עונה שלמה ב-NFL, היו בלתי נמנעות. גם לאחר שהקולטס הפסידו לסן דייגו וסיימו את העונה במאזן 2:14 לאחר הפסד נוסף לסיאטל, הם נכנסו לפלייאוף כפייבוריטים ברורים.

בשלב השני בפלייאוף (מהראשון הם קיבלו שבוע חופש אוטומטי) פגשו הקולטס את פיטסבורג סטילרס. הפלדות הדהימו בניצחון 18:21 באינדיאנפוליס והמשיכו עד לתואר. באינדי היו בהלם מההדחה, על אחת כמה וכמה כשהיא נגרמה במשחקם הראשון בפלייאוף.

לאחר שהקבוצה נחלשה על הנייר, פתחה אינדיאנפוליס את העונה הבאה עם תשעה נצחונות, ואז הגיעו ארבעה הפסדים בשבעה משחקים. זה לא מנע ממאנינג ודאנג'י להגיע לסופרבול, תוך שבדומה לרד סוקס של 2004, הם עושים את זה במהפך גדול על המנחוס הקבוע, במקרה הזה ניו אינגלנד פטריוטס. הקולטס פיגרו 21:3 מול הפאטס, ניצחו 34:38 והניפו את גביע וינס לומברדי לאחר ניצחון 17:29 על שיקגו ברס בסופרבול.

כל הסימנים הראו שדאלאס תזכה כבר בעונה שעברה בתואר, בעיקר אם מסתכלים על הסימפטומים הפסיכולוגיים הקבועים בספורט האמריקאי. כמו שמייקל ג'ורדן ניצח סופסוף את דטרויט, שהרד סוקס עברו את היאנקיז ושהקולטס מיגרו את הפטריוטס, המאבריקס הצליחו להשאיר מאחור את סן אנטוניו, שעשתה להם צרות בשנים הקודמות.

הניצחונות על סן אנטוניו ופיניקס (3:4 ו-2:4, בהתאמה) בחצי גמר ובגמר המערב הפגישן את דאלאס, בעמדת הפייבוריטית, עם מיאמי, שהתחילה את הפלייאוף בגימגום קשה מול שיקגו. בשני המשחקים הראשונים נראה היה ששום דבר לא ימנע מהמאבריקס לנצח בסדרה. הם שמרו על הבית ונסעו למיאמי ביתרון 0:2. פחות משש דקות לסיום המשחק השלישי הייתה התוצאה 78:89 לדאלאס. ניצחון במשחק הזה היה מבטיח לה, קרוב לוודאי, תואר, שכן מעולם לא חזרה קבוצה מפיגור 3:0 בסדרת פלייאוף ב-NBA. אבל אז לקח דווין וויד את המשחק על עצמו והוביל את ההיט למהפך ענק - 96:98. מיאמי ניצחה בשלושת המשחקים הבאים בסדרה וחגגה בעצמה אליפות היסטורית.

דאלאס לא הרכינה ראש והשנה שוב נמצאת בעמדת הסוס המוביל, כשהמכשול העיקרי שלה במערב הן פיניקס, סן אנטוניו ואולי גם הלייקרס. על פי המשוואה, זו צריכה להיות שנת המאבריקס.