מי מספר 1?

עונת כדורסל המכללות עוברת, כמו שאומרים במדורי הספורט, לישורת האחרונה שלה. רק עוד חודש וחצי לטורניר, ההתרגשות בשיאה וכולם כבר רוצים להפסיק לדבר על העונה הסדירה, הספקולציות וההימורים. אנחנו רוצים בשר, אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים אקשן. אבל אם כבר ספקולציות, הנה לפניכם המועמדים שלי לתואר שחקן השנה במכללות.

נתחיל הפעם מהאכזבות, אותם שחקנים שהיו מועמדים משמעותיים לתואר והפכו לבלופים מהדהדים, או סתם אכזבות קלילות. הראשון ברשימה הוא גלן דיוויס (LSU). ביג בייבי הסיר כ-20 קילוגרמים ממשקל גופו בפגרה, על מנת להיות קל וזריז יותר אבל איבד את כל עצמתו ושליטתו בצבע. עד עכשיו הוא רושם עונה איומה בשביל שחקן שהיה אמור להוביל את המכללות בריבאונדים ודומיננטיות בצבע, ובינתיים בקושי מצליח להוביל את הקבוצה שלו. גרג אודן (אוהיו סטייט) הוא לא מאכזב קלאסי, מכיוון שנתן עונה מאוד מרשימה, האכזבה היא מכך שהוא אפילו לא מועמד לתואר. הסיבות לכך הן מגוונות, והעיקרית בהן היא הפציעה בידו הימנית, שגרמה לו לשחק את העונה הנוכחית ביד שמאל, שזה בפני עצמו נותן לו הרבה כבוד. הבעיה עם אודן היא שמיום ליום הוא מראה יותר את העוצמה ההגנתית ופחות את האופציה ההתקפית, ואם הוא לא רוצה לגמור כמו ביג בן וואלאס, הוא חייב לפתח קליעה טובה יותר מחצי מרחק. ברנדון ראש (קנזס) הסופמור קיבל הרבה קרדיט לפני העונה על סיכויו להיות שחקן השנה במכללות, אבל העובדה שהוא אפילו לא מועמד, למרות עונה טובה שלו ושל הקבוצה, מבהירה את בעיית הדומיננטיות שלו. ראש לא דורס, לא הורס ולא משתלט על משחקים. הוא פשוט שחקן טוב ותו לא.

בין השחקנים הבאמת טובים יש כמה שלא יגיעו לקרב על תואר אבל נותנים עונות יוצאות מהכלל ושווים אזכור. אהרון אפללו (UCLA), פעיל הימין הקיצוני, הוא אחד מהם. הוא מוביל את הברוינס לעונה יוצאת מהכלל ומכהן כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה וזה שמקבל את הכדור ברגעים המכריעים. דומיניק ג'יימס (מרקט) נפלא בעונת הסופמור שלו (16.5 נקודות, 4.7 אסיסטים) והוא כבר הוליך את הגולדן איגלס לניצחונות על ארבע קבוצות מדורגות בדרך למיקום מצוין לקראת הטורניר, די ג'יי ווייט (אינדיאנה) עם מספרים של 14.2 נקודות ו-7.3 ריבאונדים מוביל את ההוז'רס לעונה מצוינת, במיוחד אחרי הניצחון הגדול על וויסקונסין השבוע, אייסי לואו הרביעי (טקסס A&M), עם 16.6 נקודות ו-4.5 אסיסטים בעונתו האחרונה במכללה מקווה להגיע עם האגיס יותר רחוק מהסיבוב השני של השנה שעברה בטורניר, איי ג'יי גרייבס (באטלר) מוביל את הליגה באחוזים מהקו (97%! ועוד עם יותר ממאה זריקות) ואת הבולדוגים לעונה הטובה ביותר שלהם אי פעם עם 18.2 למשחק, וניק פזיקאס (נבאדה) נמצא במקום השני במכללות בריבאונדים (11.7 למשחק) ו-20 בנקודות (20.2) ומנהיג את הוולף-פאק לעונה יוצאת מגדר הרגיל.

אבל הכוכבים האמיתיים, ואלה שיתמודדו על התואר, בקצב הכתבה, מלמטה למעלה, הם השחקנים הכריזמטיים, המוכשרים והמלהיבים הבאים:

מה שמדהים בקבוצה הזאת הוא שאף שחקן אינדיבידואלי לא מועמד לתואר הנכסף, אבל אם היו מבקשים ממני לבנות את חמישיית העונה שלי, כנראה שככה היא היתה נראית: רכז - טוריאן גרין (ג'וניור, 13.7 נקודות למשחק, 49% מהשדה), גארד - לי האמפרי (סיניור, 48.3% משלוש עם 56 סלים ב-22 משחקים), סמול פורוורד – קורי ברואר (ג'וניור, 12.7 נקודות, 4.4 ריבאונדים), פאוור פורוורד – ג'ואקים נואה (ג'וניור, שמיני בליגה באחוזים מהשדה עם 65.3%, 1.9 חסימות למשחק, 5.5 ריבאונדים, 12.9 נקודות) וסנטר – אל הורפורד (ג'וניור, 12 באחוזים מהשדה עם 63.7%, 5.5 ריבאונדים, 12.7 נקודות). כל החמישייה הזו קולעת מעל 10 למשחק, זו קבוצה עם כל כך הרבה פרגון ואהבה הדדית שכמעט בלתי אפשרי לעצור אותם. יש להם את כל הכלים בעולם וכל שחקן הוא אופציה שיכולה לנצח משחקים. בקיצור, עם החמישייה הזאת יש לך סיכוי לא רע לקחת את האליפות.

בוגאן הגיע למכללת פלורידה (כן זאת לא טעות, אנחנו עדיין מדברים על הגייטורס) בשנת 2002, אחרי קריירת תיכונים טובה. לבוגאן היו הרבה ציפיות מבילי דונובן אבל זה לא נתן לו הזדמנויות. אחרי עונה מאכזבת בה שיחק בממוצע 6 דקות בלבד למשחק, החליט לעזוב את התנינים. במקום לחפש לעצמו מכללה גדולה הוא עבר לשחק בקולג' הקהילתי צ'יפולה במריאנה, פלורידה. לא ברור אם בוגאן רצה להעשיר את המשחק שלו, להתפתח באווירה יותר נינוחה או סתם רצה להרגיש מלך בליגה חלשה יותר, אבל הוא שיחק שם שנה אחת ואחריה, לאחר שהשיל 25 קילוגרמים, התקבל לאוניברסיטה של הסאטונים - אוקלהומה סטייט. אדי סאטון מיד ראה בו פוטנציאל. את עונתו הראשונה במכללה הוא הקדיש לעבודה בחדר המשקולות ובכיתות הלימוד. בשנה שעברה, אחרי כל הנדודים הקשים, בוגאן לבסוף מצא את ביתו. היתה לו עונה טובה של 14.8 נקודות ו-5.7 ריבאונדים אבל עם משבר האלכוהוליזם של אדי סאטון והחלפתו על ידי שון, בנו, הקבוצה לא התייצבה וכשלה להגיע לטורניר. השנה זו קבוצה אחרת ובוגאן אחר. אותו שחקן שלא מצא את מקומו בשום מקום הוא אחד השחקנים הטובים ביותר במכללות. עם 20.8 נקודות (מקום 15), 7.8 ריבאונדים ו-57% מהשדה. בוגאן הפך למפלצת. המשחק הכי טוב שלו השנה היה המשחק נגד טקסס ב-16 בינואר, המשחק הגדול ביותר השנה בכדורסל המכללות. עם 37 נקודות, 20 ריבאונדים (עשרה מהם בהתקפה) וסל ניצחון 3 שניות לסיום ההארכה השלישית, הוא הראה לקווין דוראנט מי הגבר.

אם מדברים על מנהיגים, ברוקס הוא אחד הווינרים הגדולים של כדורסל המכללות. הדאקס אכזבו במשך שנים וארני קנט היה מועמד לפיטורים בסיום העונה הנוכחית, אבל פתאום, כמעט משום מקום, הכל התחבר כמו במטה קסם. ההרכב של הברווזים הוא מאוזן ויציב וברוקס נותן את הטון. עם 19.2 נקודות, 86.2% מקו העונשין, 4.1 ריבאונדים ו-4.5 אסיסטים למשחק הוא המלך של הקבוצה. ברוקס כבר ניצח השנה שני משחקים גדולים בשניות האחרונות, אחד מול UCLA בשישי בינואר עם סל ניצחון 13 שניות לסיום והשני, הירואי עוד יותר, מול אריזונה 10 ימים אחר כך, ביום הולדתו ה-22, שתי שניות לסיום המשחק. כשהמשחק נכנס לשלבי ההכרעה כולם יודעים שברוקס יקבל את הכדור וכולם גם יודעים שהוא יקלע, למרות קומתו הצנועה. עם הכדרור המרושע והמהירות האימתנית, קשה מאוד לעצור אותו כשהוא מחליט ללכת עד הסוף. אורגון, שהפכה לקבוצת צמרת בחטיבה הקשה ביותר בכדורסל המכללות העונה, יכולה להיות מועמדת מכובדת בטורניר מרץ.

הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול. השחקן הזה יהיה תותח על. אלמלא החוק החדש של שטרן, האוסר על קפיצת תיכוניסטים ישירות למקצועים, הוא היה רוקי השנה ב-NBA כבר העונה, אבל החוק הזה יעשה לו רק טוב. אני מאמין שהשנה הזו בקולג' היא זו שתפריד בין הנערים לגברים, כמו שאומרים זקני השבט, ודוראנט הוא גבר (גם אם בוגאן יותר). מגובה של 2.09 הוא מה שייצא לכם אם תחברו את דירק נוביצקי וקווין גארנט. הוא מחזיק בארסנל שלו תנועות מהמורכבים והמרתקים בכדורסל האמריקאי. הוא קולע מדהים מבחוץ, מחצי מרחק וגם משלוש, הוא נהדר מהעונשין וכל כך גבוה אתלטי שכמעט אין שחקן במכללות שיכול לעצור אותו בהגנה. כרגע דוראנט מדורג במקום השישי בנקודות (24.4), רביעי בריבאונדים (11), יש לו 1.7 חסימות למשחק ו-83% מקו העונשין. הילד הזה יהיה משהו. דוראנט לקח אליפויות בכל מסגרת בה שיחק, מבית הספר היסודי, דרך אוק-היל בתיכון. השנה טקסס נראים מצוין אבל לא מספיק טובים כדי לקחת אליפות. מצד שני, קבוצה עם כל כך הרבה כישרון, צעירה ככל שתהיה, יכולה להפתיע את כולם.

דוראנט יהיה ללא ספק פרשמן השנה באחד ממחזורי הפרשמנים הטובים אי פעם (הכולל, בין השאר, גם את אודן ומייק קונלי מאוהיו סטייט, די ג'יי אוגוסטין מטקסס, צ'ייס באדינגר מאריזונה, ברנדן רייט, ווין אלינגטון וטיי לאווסון מצפון קרוליינה, ג'ון שייר מדיוק, טג'ואן פורטר מאורגון וספנסר האווז מוושינגטון). דוראנט, שבתחילת העונה נראה קצת רך בצבע, הופך להיות דומיננטי גם שם ובקצב הזה הוא הולך להיות מאוד מפחיד. הפנטזיה של לברון נגד דוראנט באיזה גמר NBA טוב בשנים הקרובות כבר מתחילה לרגש.

במקרה של טאקר, להבדיל מדוראנט, הנקודה היא לא המספרים אלא הנוכחות והתוצאות. הגיריות מדורגים במקום השני ביבשת וטאקר הוא המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה המוכשרת הזו. עם שחקנים טובים מאוד לצידו (קמרון טיילור, בריאן בוטש ומייקל פלאוארס) טאקר הופך את הקבוצה שלו לעצומה. תקראו עוד פעם את השמות האלה. שמעתם על מישהו מהם פעם? לא יותר מדי, ועדיין, למרות המספרים הצנועים (19.8 נקודות, 5 ריבאונדים ושני אסיסטים למשחק) העוצמה של טאקר היא הרבה יותר גדולה. טאקר, בעונתו החמישית במכללה (עונתו השנייה היתה עונת רד-שירט אחרי פציעה) הוא מנהיג רוחני לאורך כל הדרך. הנוכחות שלו, על ומחוץ למגרש היא חיונית להצלחת הקבוצה, יותר משל כל שחקן אחר בליגה. לא בכדי הוא נמצא על המגרש כמעט 32 דקות מתוך ה-40, מספר נדיר בכדורסל המכללות. בוויסקונסין כבר בחרו אותו לגירית הטובה אי פעם, לפני מייקל פינלי ודווין האריס והשנה בונים עליו להריץ את הקבוצה גבוה בטורניר ואולי אפילו להגיע לפיינל פור. וויסקונסין נראים מספיק טוב כדי להגיע לשם אחרי ניצחונות מאוד מרשימים על מרקט (טאקר קלע 28 נקודות), פיטסבורג (32 נקודות ועשרה ריבאונדים) ואוהיו סטייט (17 נקודות).

מספר דברים שצריך לזכור כשמהמרים על המרוץ לתואר השחקן הטוב ביותר. קודם כל, לא רלוונטי מי יהיה יותר טוב ב-NBA, רלוונטי מי יותר טוב למכללה (דוגמא טובה היתה הזכייה של רדיק בשנה שעברה על פני מוריסון). דבר נוסף הוא שהליגה מעדיפה לתת כבוד לאלו שסיימו תואר ולא לאלו שמבלים שנה אחת מתוך הכרח. מכיוון שכך ובהתאם לזה לטעמי טאקר הוא, נכון להיום ואם ההפסד לאינדיאנה לא יהפוך לרוטינה, המועמד הבכיר לתואר. האמריקאים אוהבים מנהיגים, כריזמה ושחקנים שנותנים את כל הלב והנשמה, וטאקר הוא בדיוק כזה. לא ברור אם יש לו סיכוי בליגה של הגדולים, לעומת דוראנט שיהיה שם תותח, אבל היום הוא המלך. באשר לברוקס ובוגאן, הכבוד של להיות מועמדים בכירים ולשמוע את השם שלהם בחמישיית העונה בהחלט ייתן להם טפיחה מכובדת על השכם.