הקלארק של מי גדול יותר?

אז הקלארק של מי באמת טוב יותר? לשתי הקבוצות יש קלארקים מצוינים, שניהם טייט אנדים יוצאים מהכלל, אבל באמת, מי מקבל יתרון גדול יותר מהקלארק שלו?

האמת היא שגם דאלאס וגם דזמונד הם לא רק שחקנים טובים אלא גם מתכתבים בצורה מושלמת עם סגנון המשחק של הקבוצות בהן הם משחקים ועם פילוסופיות ההתקפה של המאמנים שמאמנים אותם. ויותר מהכל, שניהם סייעים נפלאים לקווטרבקים שלהם, כאלה שלרגעים נראים כמו גלגלי הצלה. בסופרבול שניהם ישחקו תפקיד מאוד משמעותי בהצלחה האפשרית של ההתקפות שלהם.

1.91, מכללת איווה, בן 27, 4 שנים בליגה

כבר בקולג' קלארק היה כוכב גדול ויותר מזה אהוד מאוד במכללה ובקהילה של איווה. הוא היה כוכב כמעט בכל תחום ספורט בו שיחק – בייסבול, אתלטיקה קלה (איך אפשר לקרוא לקלארק 'קל''?), כדורסל ופוטבול.

למרות שבשנתיים הראשונות שלו במכללה קלארק כמעט ולא ראה מגרש, הוא שיחק מעט כליינבקר ובקבוצות המיוחדות, הוא לא איבד את האמון בעצמו. בשנת 2001 הוא קיבל את ההזדמנות ואת המקום הפותח בתור הטייט-אנד המוביל של ההוקאייז ומייד הוכיח שהוא שחקן טוב ובתום העונה הוא נבחר להרכב הפותח של הביג-10. ב-2002 הוא כבר הראה גדולה. אחרי עונה נפלאה דאלאס זכה בפרס מקי (הפרס המוענק לטייט אנד הטוב ביותר במכללות) ונבחר לקבוצת אול-אמריקן. איווה זכתה בתואר הביג-10 עם עונה של 11-2 בחטיבה.

בסיום העונה הזו, אחרי לבטים רבים, מכיוון שנותרה לו עוד שנה אחת ללמוד במכללה ועקב אהבתו הרבה לאיווה, הוא החליט לעזוב ולעבור לליגה המקצוענית. הוא נבחר בסיבוב הראשון של הדראפט, בבחירה ה-24, על ידי אינדיאנפוליס קולטס, שחיפשו טייט-אנד חזק. פייטון מאנינג וטום מור, האופנסיב קואורדינטור של הפרסות, אהבו תמיד לשתף את הטייט אנדים בהתקפה של הקולטס, בפעמים רבים אפשר לראות מערכים של שני טייט אנדים בראוטים קצרים.

בקולטס שיחקו אז מרקוס פולארד, אותו מאנינג אהב מאוד, וקן דילגר. כשהגיע דאלאס דילגר עזב וקלארק התייצב בצידו השני של פולארד. בשנת 2005 פולארד עזב כדי להיקבר בדטרויט וקלארק הפך לטייט אנד המוביל של הקבוצה. בן יוטכט, ביחד עם בריאן פלטשר, הפכו למלווים שלו.

אבל קלארק הוכיח את עצמו כהרבה יותר מטייט אנד טוב. מתברר שדאלאס הוא מהיר בהרבה מהצפוי משחקן בגודלו. הוא זריז, הוא חמקמק ויותר מהכל – הוא תופס כל מה שזורקים אליו. בשמונה משחקים בעונה הסדירה הוא תפס 367 יארד וארבעה טאצ'דאונים, לא מספרים מדהימים אבל בארבעת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה הוא היה פצוע והקולטס הפסידו בשלושה מהם. אני לא אומר שקלארק הוא הסיבה היחידה להפסדים, אבל חוסר הנוכחות שלו בהרכב בהחלט הורגש.

ובפלייאוף, וואוו, איזו פריצה. קלארק הוא הרסיבר שתפס הכי הרבה יארדים מאז שהסתיימה העונה, לא רק בין שחקני הקולטס, עם 281 יארד. עם שחקנים כמו האריסון, וויין, מוחמד, בריאן וקולסטון אלו מספרים מפתיעים ומרשימים.

1.88, ווייק פורסט, בן 29, 8 שנים

מבחינת תפיסות זו היתה השנה הטובה ביותר בקריירה של קלארק, עם 681 יארד בתפיסות ו-6 טאצ'דאונים. גם רקסי מאוד אוהב את הקלארק שלו ואנחנו כבר יודעים שקוורטרבקים שמתקשים אוהבים למסור למטרה הכי גדולה על המגרש (ובדרך כלל גם הכי קרובה אליהם). הבעיה עם גרוסמן היא שלא תמיד המטרה הגדולה ביותר היא בצד שלו. השניים מתקשרים מצוין ואם יש לגרוסמן רסיבר אחד שהוא מבין לגמרי את התנועה שלו וסומך עליו במאה אחוזים, זה קלארק. המשחק הטוב ביותר שלו היה דווקא נגד הגנת הפלדה (החלודה אמנם) של טמפה ביי עם 127 יארד ושני טאצ'דאונים במחזור ה-14 והשנה נבחר לראשונה בקריירה שלו לפרו-בול.

גם דזמונד היה שחקן יצירתי מאוד בצעירותו. הוא ניסה את יכולותיו בתור קוורטרבק, סייפטי וגם כגארד הפותח של הדימון דיקונס בעונת הכדורסל של 1998. בווייק קלארק שיחק כרסיבר ונבחר ל-MVP של הקבוצה פעמיים בקריירת הקולג'. הוא היה שחקן מצוין אבל נבחר רק בסיבוב השישי של הדראפט על ידי דנבר. אחרי שלוש עונות טובות במייל היי הוא עבר לשנה איומה אחת במיאמי והגיע לשיקאגו בשנת 2003 שם הפך לשחקן יעיל ויציב במשך שלוש השנים בסולג'רז פילד.

שני הקלארקים הגיעו לפלייאוף עם ציפיות גדולות אבל אם העונה הסדירה הביאה כל אחד מהם לשפר את יתרונותיו הגדולים, הפלייאוף הביא את הדברים לקיצוניות.

דאלאס, בייחוד עם השמירות החזקות של היריבות על וויין והאריסון, הופך לרסיבר יותר ממשמעותי בשביל פייטון והטווחים אליהם הוא מתרחק הולכים ומתרחבים אל מעבר ל-5 עד 15 יארד שהיו המסלולים הקבועים שלו ברוב העונה הסדירה. בשבוע שעבר הוא תפס 6 כדורים ל-137 יארד, שזה אומר כמעט 23 יארד למהלך מסירה עם תפיסות מרהיבות שכללו שימוש ברגליים, בקסדה ובשחקנים היריבים. הידיים שלו הן הדבר הכי חזק שנראו באינדיאנה מאז החבטות של רון ארטסט באוהדי דטרויט ואחרי כל הדיבורים השנה על רסיברים שמשמיטים כדורים (ראו טרל אוונס, ראשיי קולדוול וכל הסגל של סיאטל), אם יש רסיבר אחד בליגה שממוצעי התפיסה שלו הם באמת כמעט מושלמים זה קלארק.

דזמונד, לעומת זאת, מפתח, בעידודו המלהיב של לאבי סמית, את יכולת החסימה שלו. במשחק מול ניו אורלינס כמעט כל מהלך ריצה עבר דרך החסימות של קלארק כאשר בלא מעט מהלכים הוא חסם יותר משחקן אחד- מפיל מגן אחד אל הדשא, בעודו ממשיך לעמוד על רגליו, ורץ קדימה לסלק מגן נוסף מדרכיהם הדוהרות של תומאס או בנסון. קלארק הפך לחוליה החזקה ביותר בקו ההתקפה המאוד טוב של הברס וחלק גדול ממשחק הריצה המאוד דומיננטי של הקבוצה, שסביר שיהיה משמעותי מאוד בסופרבול.

שני השחקנים, אם לסכם, הפכו השנה מרול-פליירז לא מדוברים, לשניים מהשחקנים היותר משמעותיים של הקבוצות. סיכויי ההצלחה של שתי היריבות עומדים הרבה על הכתפיים המאוד רחבות של שניהם ואם בהרבה קבוצות בליגה הטייט אנד היא עמדה שרק מסייעת למשחק ההתקפה, באינדי ושיקגו היא הפכה לעמוד תווך.

בשביל הפרסות אף שחקן לא יכול להיות תחליף לדאלאס. בשבועות בהם היה פצוע ניסו להריץ מהלכים דומים עם בן יוטכט אבל התוצאות היו רחוקות מלהיות דומות. הזריזות שלו מול הליינבקרים, האיטיים יחסית אליו, או מול שחקני ההגנה האחורית, שאינם יכולים להתמודד עם העוצמה והידיים החזקות שלו, נותנים לדאלאס יתרון גדול מול ההגנה של שיקגו.

בשביל הדובונים דזמונד הוכיח את יעילותו במשחק הריצה. במשחקים רעים של קלארק, שלא תמיד מגיע מרוכז דיו, הרצים האחוריים לא תמיד מצליחים לעבור את הטאקל הראשון, אבל כשדזמונד משחק את המשחק המלהיב והחד שלו הכל משתנה. ואם עד עכשיו התעלמתי כמעט לגמרי מהיכולות שלו כרסיבר, אני רוצה להחזיר אתכם לתלות הכמעט מביכה שגרוסמן פיתח כלפי הטייט אנד שלו. גרוסמן צריך קלארק טוב כדי להצליח להעביר מסירות קרובות.

שימו לב בסופרבול לשני השחקנים, ולא רק לכדורים שמגיעים לידיים שלהם אלא גם למהלכים שעוברים דרכם ולידם, שני השחקנים עושים הרבה ליד הכדור, לא פחות ממה שהם נותנים עם הכדור בידיים שלהם. אני מעריך ששני המאמנים ישתמשו לא מעט בטייט-אנדים שלהם וששניהם יהיו על המגרש בחלקם הגדול של מהלכי ההתקפה, כלומר - כמעט בכל רגע נתון תוכלו להתבונן לפחות בקלארק אחד על המרקע שלכם.