למען עתיד ילדינו

ביום א' תגיע לסיומה עוד עונה של פוטבול והמכורים לדבר יכנסו שוב לתרדמת קיץ ארוכה, עד לסתיו הבא. כמו תמיד, השבוע האחרון מוקדש להרבה זיקוקי דינור ויחסי ציבור שבונים את העניין העצום לקראת הסופרבול ה-41. רגע לפני שבילי ג'ואל שר את ההמנון ופרינס גונב את מופע המחצית, צריך להקדיש כמה שורות לאנשים שעושים את המשחק הזה למה שהוא, ולא תמיד זוכים לקרדיט או לכבוד הראוי.

אחת התפישות השגויות ביותר של אוהדי הפוטבול היא ראייתו כמשחק של קוורטרבקים. רכזי המשחק. אפילו רבים מהאמריקאים רואים את הפוטבול דרך הפריזמה הצרה של עיני הקוורטרבק. מצד אחד זה נכון שאין שום תפקיד מקביל בחשיבותו באף משחק קבוצתי אחר. מצד שני, בעידן המודרני, חשיבותו של הקוורטרבק היא פועל יוצא של תפיסת עולמו של המאמן הראשי. בפוטבול של ימינו הציר מאמן – קוורטרבק הוא הציר החשוב ביותר לקביעת אופייה וסגנונה של כל קבוצה באן. אפ. אל. מי שרוצה למתוח ביקורת או לשבח קוורטרבק צריך קודם כל ולפני הכל לראות מי האיש שמדבר אליו באוזניה. כל הצלחה או כישלון, היא תוצאה ישירה של הכימיה בין השניים, ולהלן הטיעונים.

אחת ההשוואות הכי מעצבנות של פרשני פוטבול קלי דעת היא בין הקבוצה שבנה ביל וולש בסן פרנסיסקו בשנות השמונים לבין הקבוצה שבנה ביל ביליצ'יק בפוקסבורו בשנות האלפיים. וולש היה מאמן התקפה שעבר לקליפורניה אחרי שעבד בסינסינטי. הוא המציא את "התקפת החוף המערבי" והתאים אותה בדיוק למזג האוויר באיצטדיון הביתי שלו, הקנדלסטיק פארק (היום מונסטר פארק).

בליצ'יק הוא מאמן הגנה שנכשל בקליבלנד ובג'טס לפני שהגיע לניו אינגלנד והחזיר לחיים פורמט הגנתי שהיה אופנתי בשנות השבעים. הגנת השלוש – ארבע שלו הייתה הפוכה לשיטה הנפוצה בליגה של ארבע – שלוש. בליצ'יק ניצח שלושה משחקי סופרבול, נגד סנט לואיס קרולינה ופילדלפיה, בהפרש מצטבר של תשע נקודות. ביל וולש והניינרס ניצחו את סינסינטי, מיאמי ושוב סינסינטי בהפרש מצטבר של 31 נקודות. שנה אחרי הניצחון השלישי חזרו וולש ומונטנה אל הסופרבול והביסו את דנבר של אלווי בהפרש של 45 נקודות. זה לא שלא מגיע לבליצ'יק כבוד על הישגיו הספורטיבים, הוא בהחלט מאמן מעולה שיודע לבנות קבוצת פוטבול. אבל הפוטבול שלו הרבה יותר דומה לסגנון המשמים של ג'ו גיבס בוושינגטון מאשר למופעים המרהיבים של של סן פרנסיסקו של וולש וגם אחריו, בעידן של ג'ורג' סייפרט וסטיב יאנג. אם רוצים לפשט את התובנה הזאת, אפשר תמיד לטעון שמהקבוצות של ביל וולש אף אחד לא זוכר את בועט שערי השדה.

כאן בעצם טמון המפתח לבדיקת היכולת של הקוורטרבק, במוח של מי שמפעיל אותו. ייחודו של משחק הפוטבול הוא בהיותו משחק של קבלת החלטות. אוהדי הכדורגל והכדורסל מיד יקפצו ויטענו כי גם המשחקים שלהם הם משחקים של קבלת החלטות – אמנם החלטות של ספורטאים בעלי השכלה עממית – אבל עדיין החלטות. הכל טוב ויפה, כדורגל וכדורסל הם משחקי קליעה למטרה תוך כדי תנועה, האינסטינקט של השחקן הוא פקטור מכריע בקבלת ההחלטה ובתוצאותיה. בשפת העגלונים קוראים לזה "השפיץ של הנעל".

בפוטבול התוצאה היא פרי של תכנון מוקדם ושל ביצוע מושלם. מאמן התקפה גאון מסוגו של מייק הולמגרן יכול לקחת קוורטרבק כמו מאט האסלבק עם אפס כריזמה ובלי טיפת ברק, שחקן שאפילו לא נבחר בדראפט, ולהביא אותו עד לסופרבול. מאמן התקפה גאון כמו בראין ביליק יכול לקחת מנהל מוסך כמו טרנט דילפר ולשים לו על האצבע טבעת אליפות. מאמן התקפה גאון כמו מייק שנהאן יכול להעלות בהרכב של דנבר קוורטרבק כמו ג'ייק פלאמר, שאפילו לשקית של חמישים גרם בוטנים יש יותר איי. קיו ממנו, ולהגיע לפלייאוף. זה מה שיכול לעשות מאמן התקפה מנוסה ובעל כישרון.

ההצלחה של ג'ון גרודן בטמפה ביי הביאה לגל של מינויים של מאמנים צעירים. באמריקה הכל עניין של אופנה. אם משהו הלך טוב למישהו מיד כולם מנסים לחקות אותו. הבעיה היא שלא כל צעיר הוא בהכרח גאון. גרין ביי מינתה את מיק מקארתי בן ה-42 כדי לשקם את החורבה שהשאיר מייק שרמן מאחוריו וכדי לגדל את ארון רוג'רס כיורש לברט פארב. מקארתי הצליח לשפר את המאזן של הפאקרס במאה אחוז תוך עונה, מארבעה ניצחונות לשמונה. לפארב מגיעות מחמאות כי מקארתי הוא בסך הכל מאמן התקפה סביר, שלא הותיר חותם גדול בניו אורלינס וסן פרנסיסקו.

המחליף של מקארתי בניינרס, נורב טרנר הותיק, הצליח להקפיץ את ההתקפה של האדומים מארבעה ניצחונות לשבעה. אלכס סמית' נראה לפרקים כמו קוורטרבק לגיטימי בליגה. אריק מנג'יני הצעיר הצליח להוסיף שישה ניצחונות וכרטיס ווילד קארד עבור הג'טס.

את מירב המחמאות קטף כמובן שון פייטון, מאמן השנה שהוביל את הקדושים מניו אורלינס לגמר החטיבה בפעם הראשונה בארבעים שנות המועדון. צריך תמיד להתייחס בחשדנות למאמני התקפה שמובילים קבוצות "דום" (שמשחקות באולם סגור) הרבה יותר קל לייצר התקפה מרהיבה בתנאים סטריליים. זה לא מקרי שקבוצת הדום היחידה שזכתה בסופרבול, הראמס 2000, נהנתה מהמוח ההתקפי המדהים של דיק ורמיל הקשיש. פייטון הרוויח את תעודת הכבוד שלו במהלך המרהיב שהוביל לטאצ'דאון של רג'י בוש בפתיחת המחצית השנייה. זו הייתה דוגמא מאלפת לתיכנון וביצוע מושלם של מהלך ספורט, שלעולם לא תראו במגרשי הכדורגל או הכדורסל. פוטבול במיטבו.

אבל גם המהלך המושלם של בוש לא הצליח למנוע את הניצחון המוצדק של שיקגו. לאבי סמית בנה שם קבוצת הגנה קלאסית שהקוורטרבק שלה הוא כינור רביעי או חמישי בהיררכיה. סמית', כמו בליצ'יק, לאבי העתיק כמעט אחד לאחד את הקבוצה של מיק דיטקה שהביאה אליפות לדובים ב-86'.

דיטקה בנה אז הגנה שנקראה ארבעים ושש. ארבעה מקדימה ושישה שחקנים בסקנדרי, הכל כדי לעצור את מונטנה והתקפת החוף המערבי. את האמצע מילא ליינבקר יחיד, מייק סינגלטרי שמו, שהיה רץ כמו כלב ציד על ספידים מפינה לפינה וסוגר חורים. את משחק הריצה סיפק אדון מתיקות ("סוויטנס") או בשמו המלא וולטר פייטון, שעכשיו צריך להוסיף לשמו את הסיומת ז"ל. ואת ההתקפה ניהל פרחח בשם ג'ים מק'מהון, שהופיע לכל מסיבות העיתונאים עם סרט זיעה על המצח ומשקפי שמש בנוסח האחים בלוז. מק'מהון היה כוכב פופ ולא שחקן פוטבול, הוא היה שולי לחלוטין בהיררכיה המקצועית של הברס. ממש כמו רקס גרוסמן.

כדי להבין עד כמה גרוסמן לא חשוב עבור לאבי סמית, צריך לזכור שתי עובדות. את כל המומנטום בשנה שעברה השיג עבור הדובים הרוקי קייל אורטון שהגיע ממעמקי הספסל. בשיטת המשחק של סמית, הקווטרבק הוא רק מוציא ומביא, זה לא חשוב מיהו, העיקר שלא יפיל את הכדור. ולראייה, במשחק גמר ה-NFC קיבל גרוסמן הוראה לבצע תרגיל אחד בלבד, שש זריקות לעומק לצד שמאל (הצד הנוח לזורק ימני) ולכיוונו של רסיבר שרץ ישר וקדימה (מסלול מספר 9 בעץ הרסיבר, "גו" בשפת אנשי המקצוע). ככה נראה משחק ההתקפה של לאבי סמית. עצוב ופתטי. לא פלא שככה נראה הקוורטרבק שלו.

מה שעצוב הוא שאת הסגנון הזה המציא לא אחר מאשר טוני דאנג'י, האיש שיפגוש את לאבי סמית' ביום ראשון בסופרבול. אז נכון שזהו הגמר הראשון בין שני מאמנים אפרו-אמריקאים, אבל זהו גם גמר בין שני מאמני הגנה קלאסיים. בשנים האחרונות רק פעמיים נפגשו שני מאמני הגנה בסופרבול. בליצ'יק והפטריוטס ניצחו את ג'ון פוקס והפנתרס ב-2004 ובארי סוויצ'ר והקאובויס ניצחו את ביל קאוהר והסטילרס ב-96', שניהם לא זכורים כמשחקים מרגשים במיוחד – אלא אם לוקחים בחשבון את תקרית ג'נט ג'קסון.

מבין השניים, דווקא טוני דאנג'י יותר מאכזב. לאבי סמית' נולד ליינבקר, כל חייו אימן ליינבקרס. הוא גדל בטקסס ואימן בקולג'ים מהשורה השנייה כמו וויסקונסין, אריזונה וקנטקי. לפני שהגיע לאימון ההגנה של הראמס ומשם לעיר הרוחות. החיים של לאבי סמית' הם חיים של ליינבקר. איש מעמד הביינים של העולם. דאנג'י היה אתלט הרבה יותר רב גוני, שזכה לחיים מגוונים. הוא שיחק במכללת מינסוטה בתור קוורטרבק וקבע שיאי מכללה שלא עזרו לו להיבחר בדראפט. פיסטבורג החתימו אותו אבל מאחורי טרי בראדשו לא היה לו סיכוי לשחק כקוורטרבק, והוא שיחק כרסיבר, אחר כך כסייפטי ולבסוף כמגן פינה. בתפקיד הזה הוא זכה עם הסטילרס בסופרבול 79'. דנג'י הפך למאמן מוערך במינסוטה וזכה לעשות מהפך מנטלי אדיר בטמפה ביי, המועדון הכי לוזרי בליגה.

אבל כשהוא הגיע עם הבאקנירס למשחק האליפות בגריין ביי ב-98' ונשאל מה הוא מתכנן לקראת מזג האוויר הוא אמר בלי בושה "הכנתי תוכנית משחק פשוטה. נרוץ הרבה על הקרקע וננסה לעשות שישה מהלכי מסירה גדולים. אחד יצליח ובאחד נקבל דגל צהוב, ואני מקווה שזה יספיק לנו לניצחון". פארב והולמגרן ניצחו אותו 7:21 באותו יום קפוא. המזל שלח לו את פייטון מאנינג.

כי בלי פייטון מנינג, גם טוני דאנג'י היה נראה היום כמו לאבי סמית'. בונה קבוצות הגנה רצחניות שהורגות כל מה שזז וחולמות על חלון הזדמנויות שיפתח ויעניק להם כרטיס כניסה לסופרבול. עם קוורטרבק טוב זה יכול אפילו להצליח שלוש פעמים. תשאלו את ביל בליצ'יק.

לטוני דאנג'י שלח המזל את הקוורטרבק הכי מושלם בהיסטוריה של הפוטבול, מוצר טכנולוגי מתקדם שהליגה לא ראתה כמותו מעולם. מונטנה ויאנג היו נהדרים בטווחים של 5 – 8 יארד. אלוויי, פארב ואייקמן הפליאו לדייק בטווחים שבין 9 עד 16 יארד. דן מארינו היה היחיד בהיסטוריה שהיה יכול לתת מסירה של שלושים יארד אל האנדזון בדיוק של מילימטרים. לפייטון מאנינג יש ביד את כל קשת הטווחים הזאת. מגיל 14 הוא רואה סרטי וידיאו ומקפיד שלא לעקוב אחרי הכדור אלא אחרי מבנה ההגנה, כי כך לימד אותו אבא שלו. ארצ'י, אגדת פוטבול דרומית. יש לו מבנה גוף של קוורטרבק קלאסי, גבוה מספיק כדי לראות מעל קו ההתנגשות ויכולת לחלק את הכדורים לכל פינות המגרש. אם הרסיבר יבצע את המסלול שלו – פייטון ידאג שהכדור יחכה לו בדיוק במקום ובזמן הנכון.

היכל התהילה היה כתוב על המצח של פייטון מאנינג מהרגע שהוא נכנס לליגה, רק הבוסים למעלה הפכו את הדרך שלו לקשה, כדי שלא ייראה יותר מדי כמו סיפור הוליוודי. בעידן של מאמני הגנה דומיננטים כמו בליצ'יק ולאבי סמית' שמרדימים אותך למוות, פייטון מאנינג הוא אחד השחקנים היחידים בליגה שמצליח להקפיץ את האוהד מהכורסא ולתפוס את הראש בתדהמה. תשע שנים הוא עובד בליגה, שובר שיא אחרי שיא, כמעט כל משחק שלו הוא מרהיב, הן בתכנון והן בביצוע. קצת חבל שכדי להגיע לריקוד הגדול הוא היה צריך לוותר על השואו שלו ולתת משחקים מכוערים כמו הניצחון מול קנזס סיטי.

אבל זה כנראה מחיר התהילה. הסוכנים בווגאס נותנים לקולטס פער של שבע נקודות, זהיר משהו ביחס לשנים קודמות. מי שאוהב ספורט מכיר את הקלישאה הישנה, התקפות מוכרות כרטיסים, אבל הגנות מנצחות משחקים. מאז הניצחון של הראמס ב-2000 על טנסי, זכו בסופרבול בולטימור, ניו אינגלנד, טמפה ביי, ניו אינגלנד, ניו אינגלנד ופיטסבורג. כולן הציגו קבוצות הגנה מפחידות, אבל לא מרגשות. ניצחון של הברס ימשיך את המגמה. רק פייטון מאנינג יכול להחזיר למשחק את הברק והיופי שהלכו לאיבוד ביער השרירים והסטרואידים. תחזיקו לו אצבעות, למען עתיד ילדינו.