נבצרות לא זמנית

לאף אחד מהעיתונאים הרוסים שהשתלטו על יציע התקשורת בבלומפילד לא היה הסבר מספק לחידת מיליון הדולר: למה לעזאזל לבעלים של צ'לסי, הסוכן החשאי רומן אברמוביץ', לזרוק מיליונים על טורניר חסר פשר בישראל? מוזר? אולי לישראלים. לעשרות כתבים רוסים, מגובים בצוותי רדיו וטלוויזיה, זה לא הפריע לעשות את הדרך עד לקור (ומבחינתם, לחום) היפואי. עוטים מעילים כבדים, חלקם אוחזים משקפת שהביאו מבעוד מועד (כנראה זכר לראות בחלק מאצטדיוני ברה"מ לשעבר) ומוצצים סיגריה כאילו הטמפרטורה מתחת לאפס, הם עשו היכרות עם הנקניקיות בבלומפילד ואליניב ברדה. מניעיו של רומן אברמוביץ' לא ממש הטרידו אותם, כשמתחתם משחקים ואגנר לאב וז'ו ומסביבם עלמות חן דקות גזרה ומאירות עיניים, כאילו היינו באחוזה של פלייבוי. ככה באמת צריך לראות כדורגל.

חלק מהגיבורות האמיתיות של הדרבי הקומוניסטי בין הפועל ת"א לצסק"א עמדו מסביב לאצטדיון, וחילקו את דגלי רוסיה וישראל עם חיוך שקשה לסרב לו. רק שהעולים מחבר העמים נשארו אדישים בביתם. מבלי לדעת אם הוא כיוון לכך, הרווח האמיתי של הטורניר יכול היה להיות קירובם של יוצאי חבר העמים לדגו וטועמה, אבל כנראה שזה גדול גם על אברמוביץ'. יציעי בלומפילד נראה חיוורים כמו בגביע הטוטו. אפשר היה אפילו לשמוע את צעקות השבר של אבוקסיס. על הרחבה שמסביב לאצטדיון נותרו אלפי פליירים לא שכיחים במגרשינו, המזמינים את הצופים למועדוני החשפנות בבורסה בר"ג, זרוקים ללא דורש. "תבוא למשחק של ספרטק מול דינמו קייב ביום שבת, האיצטדיון יהיה מלא", אומר כתב רדיו הערוץ הראשון ברוסית. "זאת יריבות היסטורית עוד מימי ברית המועצות. משחק מול הפועל ת"א פחות מעניין את העולים החדשים".

גם דני בונדר המוכשר, עולה חדש בעצמו, לא מסתיר את התמונה הקודרת. יוצאי חבר העמים ברובם אינם מתחברים למה שיש לכדורגל הישראלי להציע. לא לזהויות, לא ליריבויות, לא למסורת, לא לסלנג ובטח שלא לרמה ולמגרשים. גופם במזרח התיכון ולבם במזרח אירופה. הם משמרים את אורך חייהם הישן באופן מדוקדק, הרבה מעבר לעוד געגוע של מהגרים: מרשתות סופרמרקט שמלאות בכל מוצר שיש במוסקבה וקייב, דרך עיתונות ותחנות טלוויזיה ורדיו בשפת האם ועד לתעשיית המוזיקה המקומית ברוסית.

באותה צורה, רובה המכריע של העדה הגדולה בארץ לא מרגיש בבית בטדי או בקרית אליעזר. מ.ס אשדוד יכולה היתה להתגאות באחד הקהלים הגדולים בארץ, לו תושביה הרבים מחבר העמים היו נשבים בקסמו של עידן שריקי. בן זקן ורביבו ניסו לא מעט טריקים על מנת לגעת באזרחי אשדוד החדשים, כולל פנייה לחבר הרוסי מוויגו, אלכסנדר מוסטובוי, אבל הקרחות באצטדיון הי"א נותרו כשהיו. עולים אחרים שנסעו לראות משחקים גדולים יותר בירושלים ותל אביב, חשו שלא בנוח בסביבה ומצאו לנכון שלא לחזור. בעיית הזהות הזאת, כפי שאפשר לראות, אינה רק מנת חלקה של מדינת ישראל. גם הכדורגל סופג ריקושטים. בניגוד לצמיחה במספר אזרחי מדינת ישראל, מספר הצופים לא משתנה וממשיך להתבסס על אותן קהילות ישנות, עם תוספת שולית מקרב העולים. כדי שאלו יגיעו לבלומפילד, צריך גם את ספרטק וגם את דינמו קייב.

כמו שרוב העולים אינם מגלים עניין בכדורגל הישראלי, כך גם מאות אוהדי הפועל ת"א המכורים שקפצו בחמישי לבלומפילד, והתעסקו בשנאות הישנות שלהם. בשואה של מכבי ובמוות של נמני. 12 רשתות טלוויזיה משדרות את המשחק והטורניר לכמה מקומות ברחבי העולם, אבל הצופה הישראלי נשאר מנומנם, למרות שעל הדשא רצים שחקני נבחרת ברזיל. "לא לשחק", צעקו בציניות משער 7 לשחקנים, שאלו לא ישכחו שהדבר האמיתי מחכה ביום ראשון בדרבי. לא כל כך הלך להם ואבוקסיס כנראה יחמיץ את הדרבי וניירה לא יסייע במאבק האליפות. הזעם המאופק שעלה מהכיסאות המעטים שהיו תפוסים במגרש, רק נתן תחושה חמוצה יותר למשחק. איזה מזל שמארגן הטורניר המוזר הזה, רומן אברמוביץ', לא היה שם כדי לראות.