קסם שחור

עכשיו אני מאמין

רחביה ברמן כבר קילל את העולם כשניו אינגלנד שוב נראתה בדרך לטחון את אינדי. הקאמבק החזיר לו את הרומנטיקה, והוא מסתכל קדימה

רחביה ברמן

אני מודה – לא האמנתי. כשאסאנטה סמואל החזיר את החטיפה של מאנינג ל-3:21, קצת אחרי אמצע הרבע השני, עמדתי וקיללתי את העולם, את משחק הפוטבול ואת פייטון מאנינג ואמא של טוני דאנג'י על שהפיחו בי תקוות שווא (לא, אני לא אוהד שלהם, אבל כן רציתי שניו אינגלנד תפסיד), ושאלתי את עצמי (ואת החבר'ה בסלון) אם בשביל זה, קיביניצ'ורט, ויתרנו על שעות שינה.

אבל אז באה המחצית השנייה והחזירה את האמונה, את הקסם, את הרומנטיקה למשחק הפוטבול ולעולם הספורט. ומה שיפה שזה לא קרה בזכות מהלכי יחיד מדהימים, לא בתצוגה אלמותית של פייטון, אלא בעבודה שיטתית ועקבית, בהתקפות ארוכות שצמצמו את זמן החזקת הכדור של היריבה, ועם הגנה שפתאום מצאה את עצמה והצליחה – בניגוד למחצית הראשונה המתסכלת – לעצור את טום בריידי גם בדאון שלישי.

בוב סאנדרס, שבמחצית הראשונה ראינו אותו בעיקר מתקל תופסים (וגם רצים) רק אחרי שכבר השיגו שמונה, עשרה יארד ויותר, פתאום סיכל תפיסות על ימין ועל שמאל. טוני דאנג'י עלה למחצית השנייה עם תוכנית משחק מושלמת, ודווקא ביל בליצ'יק פישל בניהול המשחק בצורה די קשה. רואי הקונספירציות בוודאי יספרו על טלפון סודי שקיבל האיש עם הקפוצ'ון ממשרד הליגה, שזיהתה שהקהל לא רוצה עוד ריצה של הבריידי באנץ' לתואר. נדבך נוסף בתיאוריית הקונספירציה הזו תהווה, כמובן, השריקה לכיסוח המוסר, שהקפיצה את אינדי מה-27 של הפאטס ל-12 שלהם ונתנה דחיפה לקאמבק. והאמת שצודק ביל סימונס, שכתב שהשריקה הזו כנראה היתה מפוקפקת לאללה, כי לא נתנו אפילו הילוך חוזר אחד שלה בשידור החי.

אבל תמיד יש שערוריות. תמיד יש החלטות מקוממות, ותמיד צריך לזכור שכל השושלת של הפאטס התחילה בכלל מפסיקת ה"טאק רול" התמוהה, שהיתה כל-כך לא צודקת עד שבעונה שלאחר מכן מיד חידדו את לשון החוק, שלא יקרה עוד פעם.

בכל מקרה, היה משחק גדול, אחד הענקים, שבהחלט היה שווה להישאר ער בשבילו עד חמש בבוקר, ושהוכיח בפעם המי יודע כמה שאין בעולם הספורט מסגרת שנותנת תמורה בעד האגרה כמו ה-NFL.

טוב לדעת (מקודם)

איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

יניב הלוי
לכתבה המלאה

יסודות הפוטבול בתנאי שלג

המשחק הראשון סיפק גם הוא את הסחורה, אם כי במידה פחותה. הקאמבק של ניו אורלינס, שהשתרע על פני חלקים של הרבעים השני והשלישי, היה מסחרר ומלהיב. הטאצ'דאון של רג'י בוש היה מרהיב, והוא עוד ילמד שלא מתגרים ביריב אצלו בבית (הסאלטה סבבה, ההצבעה על המגינים הרודפים לא. עניין של חוש מידה שהילד עוד ירכוש).

דרו בריס, שהיה האחראי העיקרי לרנסאנס של הקדושים והוזכר כמתחרה ללאדייניאן במרוץ ה-MVP, כשל ברגע האמת. כן, הוא מסר לשני טאצ'ים והוביל קאמבק של כמעט, אבל לצד זה היו החלטות נוראיות, שהמסירה לשום מקום שגררה אובדן של שתי נקודות וכדור היתה רק הבולטת שביניהן.

אבל גם שון פייטון אשם. מאמן העונה (הרגילה) בעט בכל עקרונות היסוד של הפוטבול ובחוץ, בשלג, במשחק של להיות או לחדול, מסר בערך פי חמש יותר ממה שהוא רץ. היה צריך לשאול את דן חלוץ והיה לומד שבעצם, כוח אווירי לבד לא יכול להכריע את המערכה. האמת שדיוס מקאליסטר נראה רע בפעמים שכן נתנו לו לרוץ, ואולי הסתתרה לה שם פציעה שאנחנו לא יודעים עליה, שכפתה על פייטון לנקוט בטקטיקה חריגה שכזו.

מהעבר השני, לובי סמית' שיחק פוטבול בסיסי, צווארון-כחול, שיקגו סטייל אול דה וויי. התגלמות האתוס הזה היתה ההתקפה שהביאה את הטאצ'דאון הראשון במשחק – 69 יארד, כולם כולל כולם תוצרת הרגליים של תומאס ג'ונס, שגם נכנס עם הכדור לרחבת המטרה. ככה משחקים בשלג, וככה עולים לסופרבול. ועכשיו, אחרי שנתיים רצופות בהן הביא לדוד רוזנטל אליפות פנטזי, יכול תומאס ג'ונס להשלים טרייפקטה ולהביא גם לעצמו איזה תואר קטן.

הגנה אחורית פגיעה? באמת?

אם מסתכלים קדימה, לא לגמרי ברור למה אינדי פייבוריטית בטאצ'דאון. לשיקגו יש הגנה יותר טובה, משחק ריצה יותר חזק (למרות הופעה יפה של ג'וזף אדאי בגמר החטיבה) וקווטרבק שמסוגל, כך הוכיח, לא לעשות שטויות כשלא מרשים לו יותר מדי חופש פעולה. אינדי צריכה אולי להיות פייבוריטית, אבל לא בשבע נקודות. כולם מדברים על זה שההגנה האחורית של שיקאגו פגיעה להתעללות של פייטון מאנינג. אני הסתכלתי על גמר החטיבה נגד ניו אורלינס וראיתי ניית'ן ואשר שמזכיר את הכושר הנהדר של אשתקד, צ'ארלס טילמן יציב וריקי מאנינג אפורטוניסט כהרגלו. אם מאנינג (פייטון) יעשה שטויות, שיקגו תעשה מזה נקודות ואז תטחן את השעון.

ומה יהיה עם הבוהן הפגועה של פייטון? האם היא תבטל את היתרון העצום שאמור להיות לאינדי בעמדת המוסר? האם מרווין האריסון – האיש שאשם לא פחות ממאנינג בכישלונות העבר בפלייאוף – יואיל בטובו לעזוב את הרגשי ולהתייצב במאה אחוז למשחק הגדול? האם יצליח ג'וזף אדאי למצוא מקום לרוץ נגד ההגנה הטובה בליגה? שאלות לא פשוטות עבור טוני דאנג'י, שהפסד אחד יחזיר לו ולפייטון את הקוף ישר בין השכמות.

זהו, עוד משחק אחרון ודי. לילה לבן אחרון, לפחות עד פלייאוף ה-NBA. אני לא יודע מי ינצח, אבל דבר אחד אני יודע – ידיעה שנובעת מהתחדשות האמונה והרומנטיקה: הולך להיות משחק אחושלוק. פראייר מי ילך לישון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully