האמת, השבוע לא ממש התחשק לי לכתוב שום דבר. לא משנה כמה פעמים אתה עובר את זה או כמה פעמים הקבוצה שלך ניצחה בעבר (ואלוהים עדי, שזכיתי למנת הניצחונות שלי ואף יותר בשנים האחרונות), העובדה הפשוטה היא שכל הפסד תופס אותך מחדש בדיוק באותו מקום כואב (רמז, זה מתחת לחגורה, ולאשתך אין כאלה). ולא משנה כמה תנסה לנחם את עצמך בסיפורים על זה שהקבוצה עשתה יותר ממה שציפית או שהיריבה היתה טובה יותר, הרי האכזבה שאחרי ההפסד תמיד תחכה לך מאחורי הסיבוב, רק מחכה לתירוץ כדי להגיח.
כאוהד ספורט אתה לומד להתרגל לאכזבות. הן הופכות להיות חלק ממך, חלק מסדר היום שלך (אוהדי מכבי ת"א כדורסל, אתם מוזמנים לדלג על הפסקה הקרובה). אם אתה כמוני, ויש לך משהו כמו 4 ליגות שאתה אוהד קבוצות בהן (אם לא לוקחים בחשבון כדורגל ישראלי, בו אם אתה אוהד קבוצה בירוק שיעקב שחר הוא לא הבעלים שלה, כבר מזמן אין לך שום ציפיות, בטח שלא אכזבות), הרי שגם אם שתיים מהקבוצות "שלך" לוקחות אליפות באותה עונה, דבר שהוא די נדיר, עדיין אתה נידון לפחות לשתי אכזבות שנתיות רציניות.
למעשה, המצב הוא הרבה יותר חמור - בממוצע הקבוצה שלך משחקת פחות או יותר פעם בשבוע (אם נשאיר את הבייסבול לשניה בצד, שם האכזבה היא כבר ברמה יומית) וגם אם יש לה אחוז ניצחונות מרשים של, נגיד, 70%, הרי שהסיכוי שכל אחת משלושת הקבוצות שלך תנצח באותו שבוע הוא איפשהו בסביבות ה-35% (סליחה מראש על השיעור בסטטיסטיקה) והמציאות היא שאתה צפוי לחוות אכזבה כלשהי כמעט בכל שבוע.
זה השלב שי' (תחליפו באות הראשונה של הצד החזק שלכם) מתערבת ואומרת - "אבל עדיין, אחת הקבוצות שלך ניצחה, זה בטח מקל על האכזבה?". אז זהו, שלא. לא יעזור כלום, גם אם כל הקבוצות שלך ניצחו באחד מאותם סופי שבוע ורק קבוצה אחת שלך הפסידה, תוגת ההפסד תלווה אותך לאורך כל השבוע, הרבה אחרי שהרגשת השיכרון של הניצחון תחלוף. וזה עוד כלום לעומת הדיכאון כשאתה מפסיד ליריבה המושבעת שלך, שיכול להחזיק גם שבועות. חייו של האוהד, ופה מגיעות החדשות הקשות, הם לא יותר מרצף ארוך ומדכא של אכזבות, משובצים ברגעי אושר בודדים פה ושם, שרחוקים מלפצות על שאר הזמן. החיים, כמו שאמר השמן מ"מבית האלוהים", הם לא זין. הם תמיד קשים.
פייטון גדול, אבל מכולם?
כן, עם הזמן אתה לומד להתמודד עם אותן אכזבות. אם היית נותן לכל הפסד להרוס לך את השבוע הרי שהיית מסתובב משותק מדיכאון במשך תשעים אחוז מהזמן. למעשה, יש אפילו נחמה מסוימת בעובדה שתמיד יש שבת הבאה או עונה הבאה שבהם תהיה לקבוצה שלך הזדמנות נוספת, מה שכנראה הופך את חיי האוהד ממזוכיזם צרוף לסתם סבל סטנדרטי. אבל פעם בכמה שנים, בתדירות לא קבועה, מגיע אותו משחק שמותיר אותך על הקרשים, חסר אוויר, מוכה ותוהה מחדש למה אתה בכלל צריך את כאב הלב הזה. לכולנו יש את הרגעים האלה. ברזיל מפסידה לפאולו רוסי ב-82 (אח, אין כמו הפעם הראשונה שבה אתה חוטף את האגרוף ישר לבטן), אינטר מפסידה את האליפות בשניה האחרונה (רק תבחרו שנה), נבחרת ישראל מתבזה מול יריבה מקרית (אותו כנ"ל), ארסנל מנצחת 0:2 בדקה האחרונה כדי לגנוב אליפות מליברפול, וכמובן - אהרון בון וההומראן ב-2003 ששלח אותי ועוד אלפי אוהדי רד סוקס לחודשים של רחמים עצמיים (למזלנו באה הגאולה שנה אחרי, אחד המקרים הבודדים שבו הציפיה באמת השתלמה).
אז נכון, ההפסד ביום ראשון לא התקרב לרמת הכאב של אף אחד מהמשחקים האלה, כי לא באמת ציפינו מהקבוצה להגיע כל כך רחוק וכי בכל זאת לקחנו כמה אליפויות בשנים האחרונות. אבל עדיין, מדהים לגלות שגם כשאתה בן אדם בוגר, כזה שסדרי העדיפויות שלו אמורים להיות קצת שונים מזה של ילד בן 10, עדיין לספורט יש את אותה השפעה משתקת עלייך. בצורה מעוותת לחלוטין (ולא, אני לא יכול להסביר את זה, בדיוק כמו שאני לא מסוגל להסביר לי' למה לראות משחק בשידור דחוי, גם אם אתה לא יודע את התוצאה, זה לא אותו דבר), זה משהו שהוא גם עצוב מאוד וגם משמח.
אחרי שהתאוששתי קמעה מהמשחק והתחלתי לחשוב איך ועל מה אני אכתוב, הגעתי למסקנה שלא משנה מה זה יהיה, זה ייראה רע. אם אני אתבכיין על השיפוט או על פספוס ההזדמנויות או אפילו אגיד מילה רעה אחת על פייטון או המאמן שלו, אני אצא בכיין שלא יודע להפסיד בכבוד. מצד שני, אני פשוט לא רואה את עצמי יושב וכותב מחמאות מפה ועד הודעה חדשה על היריבה השנואה שלי ועל הק"ב שלהם שרק הרגע ניצח אותי, מצוין ככל שיהיה. מצטער, זה פשוט לא אני. אז אם נדמה לכם לשניה שאני בכיין חסר תקנה, שלא נותן את הכבוד המתאים לשחקן/מאמן/קבוצה (מחק את המיותר) החביב עליכם, ובכן, בעיה שלכם. כל השנה הייתי אובייקטיבי, פעם אחת בשנה אני ארשה לעצמי לזרום עם הרגשות שלי דווקא. מותר לי.
- לפני שנתחיל, בואו נבהיר משהו אחד שיהיה ברור - פייטון הוא אחד הגדולים אי פעם. הוא לא היה כזה לפני המשחק ביום ראשון, והוא כזה היום. עד כדי כך פשוט. האם פייטון ישב באותה דרגה כמו ג'ו מונטנה או רק בזאת של אלווי (מצטער, אוהדי דנבר, גם אתם יודעים שהכיסא של ג'ו קול מעט גבוה יותר) ניתן להיסטוריה לשפוט, אבל המקום של פייטון בפנתיאון כבר מובטח. אני הולך לקפוץ מהגג עכשיו, תודה.
- ועכשיו לנקודה הבעייתית בכל העסק. כמו שאמרתי, לפני המשחק האחרון פייטון היה גדול אבל לא שייך לרשימה המצומצמת באמת (ובבקשה, בבקשה, אל תביאו לי סטטיסטיקות, אני חושב שראיתי כמעט כל משחק פלייאוף של פייטון, והוא נחנק. על אמת. אם אתם ממש מתעקשים, יש אפילו כמה דוגמאות בהמשך) ואילו אחרי המשחק הזה הוא כן. אז מה, משחק אחד עושה את כל ההבדל? יותר מזה, מה קורה אם בעוד עשרה ימים, במשחק הכי גדול של חייו פייטון מוסר שלושה אינטרספשנס, הברס מנצחים, ופייטון לא חוזר יותר למשחק הגדול, מה קורה אז למורשת מאנינג?
מה שאני מנסה להגיד בעצם, שלמרות הסיכון בלהישמע בכיין אמיתי (אמרתי כבר שזה לא מזיז לי?) התופעה הזאת, של לזכור רק את התוצאה של המשחק האחרון, של זיכרון היסטורי שלא ארוך משבועיים, כבר עלתה לי על כל העצבים. כן, פייטון שחקן ענק וביום ראשון הוא נתן את אחד הקאמבקים הכי גדולים שאני זוכר משחקן באיזה שהוא פלייאוף (לאו דווקא פוטבול. וכן, זה כולל אפילו את יקירי טום בריידי) אבל זה לא משכיח את ה-41:0 מול הג'טס לפני 4 שנים, את ארבע החטיפות בפוקסבורו לפני 3 שנים, וכן, גם את שני המשחקים הראשונים בפלייאוף הנוכחי בהם פייטון נראה בדיוק כמו שנים קודמות ולולא ההגנה שלו הוא היה עכשיו בחופשה השנתית של משפחת מאנינג. זאת עסקת חבילה - בדיוק כמו שטום בריידי לא נהפך פתאום ללוזר בגלל שהוא נכשל להוביל את הפאטס לניצחון בשנתיים האחרונות, כך גם פייטון לא הפך במחי משחק אחד לווינר האולטימטיבי. בסופו של דבר, אני מאמין, שלולא אותם כשלונות בשנים קודמות, פייטון לא היה הופך לק"ב שאנחנו רואים היום - הרבה יותר שלם, הרבה יותר טוב, הרבה יותר חזק מנטאלית.
- הנה דוגמא לאיך הכשלונות בשנים קודמות הפכו את פייטון לק"ב יותר שלם השנה. לפני שלוש שנים כשהוא בא לפוקסבורו, הפטס הכריחו אותו לצאת מהפוקט ולמסור בתנועה, דבר שבלא ספק מצא חן בעיניי טיי לואו (והסוכן שלו). לפני שנה, פייטון התרעם במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק על חוסר ההגנה שהוא קיבל מהקו שלו שגרם לזה שהוא שיחק מתחת לרמתו כביכול. כשהסתכלתי על המשחק השבוע, לא ראיתי שפייטון קיבל הגנה הרבה יותר טובה מהקו שלו, למעט אולי בחלק מהחצי השני, כשההגנה של הפטס היתה שחוטה. מה שכן ראיתי היה פייטון אחר, אולי לא מייקל ויק, אבל הרבה יותר קרוב לבריידי מאי פעם - כזה שרוקד בפוקט, מתחמק ממגינים ולא מפסיק להזיז את הרגליים שלו בשאיפה למצוא רסיבר פנוי. אותו מאנינג שבשנים קודמות היה קורס תחת אותו לחץ ופשוט מחפש את מי להאשים, הפעם עשה את ההתאמות שנדרשו ממנו כדי לנצח את המשחק. וזה מה שהופך שחקן לגדול באמת - היכולת ללמוד ולעשות התאמות כדי לעבור לרמה הבאה. אני הולך לחפש אקדח עכשיו, אם תסלחו לי.
רבותיי, ההיסטוריה לועגת
- עוד דוגמא קטנה לאיך ההיסטוריה עושה מאיתנו צחוק. לפני שנה מול פיטסבורג, פייטון ממש היה צריך לגרש מהמגרש את יחידת הבועטים של אינדי בדאון רביעי וכולם אמרו שטוני דאנג'י גמור, שהוא פחדן, שהק"ב שלו לא סומך עליו. ביום ראשון, בסוף המחצית הראשונה, אינדי עמדו בפני מצב דומה של דאון רביעי בפיגור גדול ושוב פייטון רצה ללכת על דאון רביעי, אבל דאנג'י התעקש לבעוט את הפילד גול, החלטה שכולם משבחים היום, ובצדק. אז איפה ההבדל? יש שיגידו בטיימינג, יש יגידו בתוצאה באותו שלב, אבל בינינו - זה הכל עניין של התוצאה הסופית.
אם הדרייב הראשון של הקולטס בפתח המחצית השניה היה נכשל והפטס היו שמים ט"ד שמעלה את ההפרש למשהו בלתי סגיר, היינו שומעים את כל הפרשנים היום מדברים על הפחדנות של דאנג'י ולמה הוא צריך ללכת הביתה כי איתו אין לפייטון סיכוי. בואו נודה באמת, פוטבול (כמו הרבה סוגי ספורט אחרים) הוא משחק שבו הדברים המזעריים ביותר משנים את התוצאה הסופית, שבהרבה מקרים נקבעת על חוט השערה, כמעט אפשר לומר - רנדומלית. אני לא אומר שאינדי לא היתה הקבוצה היותר טובה על המגרש ביום ראשון, היא בודאות היתה (בדיוק כמו שסן דייגו היתה יותר טובה מניו אינגלנד לפני שבוע, בכל אספקט. איך זה נגמר אתם זוכרים, נכון?), אני כן אומר שמהלך אחד שהיה משוחק בצורה שונה היה מסוגל לשנות את התוצאה הסופית בקלות ובמקום לדבר על פייטון הווינר היינו מדברים עליו במונחים אחרים לגמרי. ולא, אני לא מתוסכל בכלל. איפה י' שמה את הכדורים האלה?
- ואם דיברנו על הבדלים קטנים, זה הזמן לדבר על הצד השני באותו משחק, הפאטס. אני חושב שכאוהד שראה אותם הופכים לדבר הכי קרוב לשושלת שהיה לנו מאז הקאובויז של שנות התשעים, הדבר המדכא ביותר במשחק ביום ראשון היה הדברים הקטנים, אלה שפעם בליצ'יק היה משתמש כדי לנצח את היריבות שלו, והפעם הם בדיוק אלה שהרגו את הקבוצה שלו. למעשה, היה במשחק הזה היפוך תפקידים כמעט מושלם. אם בעבר בליצ'יק היה זה שעושה התאמות במחצית, הרי שמי ששינה את תוכנית המשחק שלו היה דאנג'י שעבר לשחק על ריצה ומסירות קצרות, מה שניצח לו את המשחק. אם לפני שנתיים ביליצ'ק החזיק את פייטון על הסיידליינס עם דרייבים ארוכים שהתישו את ההגנה, הרי הפעם הוא ויתר בחצי השני על משחק הריצה לחלוטין (לורנס מארוני, אתה תצטרך לעשות הרבה שנה הבאה כדי לפצות על הביצועים שלך במשחק הזה, יא חתיכת מגעיל. כמה צ'ולנט אכלת בשבת?) וגרם לזה שפייטון חזר למגרש מהר מאוד מול הגנה עייפה והמשיך להתיש אותה, כן, בדיוק, בדרייבים ארוכים. שניה, אני הולך לדחוף את הראש לתנור, אני כבר חוזר.
- עוד דוגמא אחת, ברשותכם. בואו נתמקד במהלך אחד, הריצה של אדאי לט"ד שגמרה את המשחק. לפני שלוש שנים הפאטס הגיעו לדום למשחק שבו, כמו במשחק הפעם, הם הובילו כבר בהפרש עצום והמשחק נראה גמור, לפני שקאמבק של אינדי (עם עזרה מטום בריידי שזרק אינטרספשן באנד זון) החזיר אותם למצב שט"ד מנצח להם את המשחק. דקה לסיום המשחק, הקולטס היו על קו 3 היארד של הפאטס וניסיון אחרי ניסיון נבלם מחוץ לאנדזון, נותן לפאטס את הניצחון אחרי עצירה של דאון רביעי ויארד אחד. אותו מצב בדיוק במשחק הפעם, דאון שלישי על קו 3 היארד, עצירה ויש לך סיכוי מצוין לנצח את המשחק עם פילד גול או לפחות ללכת להארכה. מה קורה? המגינים של הפטס לא מצליחים אפילו לגעת בבן של סדאם בדרך לאנד זון. אם היה רגע שסימן את מות השושלת, זה היה בלא ספק זה. הפטריוטס עליהם השלום, כמו שהתחלתי לכנות אותם אחרי המחזור העשירי, נחים עכשיו סופית בשלום על משכבם.
ונרים את הראש, לסיום
אני יודע, היה עוד משחק שלם שלא דיברתי עליו ויש משחק בעוד פחות משבועיים, אולי שמעתם עליו, קוראים לו סופרבול או משהו. אבל יש לנו עוד מספיק זמן עד אז וכדי להשאיר קצת טעם טוב בפה אחרי הטור המעט דיכאוני של השבוע, נסיים במשהו שכבר מזמן לא עשינו, ציטוט איכותי. השבוע ראיתי את מסיבת העיתונאים של ליין קיפין, המאמן החדש של האוקלנד ריידרס, וזה מה שהיה לאיש להגיד (תרגום חופשי שלי):
"אני אביא התקפה טעונה וכוחנית למועדון הזה. אנחנו ננצל את את השחקנים המוכשרים שיש למועדון הזה, ונדאג לתת להם את הכדור. הם ישחקו מאושרים והם ישחקו חזק, ורנדי מוס הולך לצחצח לי את הנעליים כל בוקר". טוב, את הקטע עם רנדי מוס אולי המצאתי, אבל כל השאר אמיתי לגמרי, נשבע. אח שלי, אתה יודע שהגעת לריידרס, נכון?
