מביטים אחורה, חושבים קדימה

בדיוק באמצע הרבע השלישי היה הרגע שבו הסיינטס הפסידו את המשחק שכבר חזר לידיים שלהם. תוכנית המשחק של שון פייטון היתה מצויינת, ולמרות שהשחקנים הצעירים והלא מנוסים שלו לא הצליחו להחזיק את הכדור בידיים שלהם ברבע הראשון, הוא לא נשבר ולא שינה את התוכנית. לקראת סוף המחצית הראשונה זה התחיל לתת דיבידנדים, וביחד עם ההגנה שנתנה הצגה בעיקר מול משחק הריצה, המומנטום התחיל לזרום לכיוון שכמעט כולם חשבו שהוא יזרום.

ממצב של 16:0, הסיינטס ירדו למחצית בפיגור 16:7. אחרי 2 דקות במחצית השניה זה כבר היה 16:14. עוד עצירה של שיקגו, ועוד דרייב ומוצלח, והסיינטס כבר הגיעו למרחק של 29 יארד מהאנדזון של שיקגו.

בשלב הזה כבר ירד שלג, ומצב הדשא, שמלכתחילה לא היה במצב אידיאלי, המשיך להידרדר. בדאון הראשון הסיינטס הלכו על מסירה ארוכה ונכשלו. זה עוד לגיטימי, הם הגיעו קרוב ונסיון אחד לעקוץ, במיוחד כשהוא הגיע אחרי מהלך ריצה נדיר יחסית היה רעיון טוב, אם כי הביצוע נכשל.

אבל בדאון השני שוב היה נסיון למסירת עומק, ומייד אחריו עוד נסיון מסירה. כל 3 הנסיונות היו למרחק של יותר מ-10 יארד, לא היה שום נסיון להתקדם קצת ולפחות להגיע למצב בעיטה יותר נורמלי. וזה כשמראש היה ידוע שסיכויי הבועט של הסיינטס אפילו להגיע לעמוד השער ממרחק 47 יארד בתנאים האלה היו נמוכים.

זה פלייאוף, ולראשונה השנה סוף-סוף זכינו לראות שלג כמו שצריך להיות בינואר. במקום להמשיך עם המסירות היותר קצרות, במקום להתקדם עוד קצת ולפחות להגיע למצב בעיטה נורמלי, שון פייטון התעלם מתנאי הסביבה וניסה להתנהג כאילו מדובר בעוד משחק רגיל. אז זהו, שזה לא היה המצב. במקום להמשיך עם המומנטום ולראשונה במשחק להגיע להזדמנות אמיתית לעלות ליתרון, בילי קאנדיף החטיא, כצפוי. שיקגו קיבלו את הכדור במצב יחסית נוח, ועדיין ביתרון. אמנם הם עדיין לא הצליחו להתקדם בהתקפה, אבל הם כן הצליחו לקבור את ניו אורלינס עם פאנט עמוק, על קו 5 היארד שלהם.

פייטון, שלא הבין את המסר מהדרייב הקודם, המשיך לשחק כאילו לא קרה כלום ושלח את בריס למהלכי מסירה, ואפילו לא מהלכים של שיחרור מהיר של הכדור. הנסיון השני נגמר בסייפטי, יתרון 4 לשיקגו וכדור שלהם. ההגנה של שיקגו התמלאה בחיים חדשים, הקהל בסולג'ר פילד התעורר, ומפה הכיוון היה ברור. שיקגו כל הדרך למיאמי, בעיקר בזכות רגע האמת של לובי סמית ורקס גרוסמן.

רקס גרוסמן הוא לא קוורטרבק טוב. אני לא יודע אם הוא הכי גרוע אי פעם ששיחק בסופרבול, אבל הוא בוודאי אי שם בתחתית הרשימה. ועדיין, לטוב ולרע, הוא הקוורטרבק של השיקגו ברס. לובי סמית' הסתכל על הספסל שלו, הבין שאין לו יותר מדי אופציות והחליט שהוא נשאר עם גרוסמן.

אבל ההחלטה הזאת באה עם תג מחיר מאד ברור. הוא ידע שאם לרקסי יהיה חופש פעולה, זה ייגמר רע, אז הוא הבהיר לקוורטרבק שלו שאם יש לו איזה שהוא ספק, שייפטר מהכדור בצורה חכמה, העיקר לא לאבד. במחצית הראשונה היה ברור גם למה אף אחד לא סומך על גרוסמן, במיוחד בשלב שבו הוא ניסה לחקות את כריס וובר ולקחת טיים-אאוט בשלב שהוא לא יכול היה לעשות את זה.

אבל זה עוד היה בשלב שהידיים של הילדים של ניו אורלינס רעדו, וההגנה עוד עשתה את שלה. כמו שראינו בפיסקה הקודמת, ניו אורלינס התעוררה ואיימה בצורה רצינית. התוכנית ההגנתית של הסיינטס גם היא היתה פשוטה מאד, לעצור את הריצה של שיקגו בכל מחיר ולגרום לגרוסמן להוביל את ההתקפה. וזה דבר שקשה מאד לעשות אם אסור לך לקחת סיכונים ואף אחד לא נותן בך אמון.

אחרי ששלושת נסיונות ההתקפה הראשונים של שיקגו במחצית השנייה הסתיימו במהירות, וההגנה של ניו אורלינס לא נתנה לשיקגו לרוץ (מינוס 5 יארד ב-5 נסיונות) וההפרש ירד ל- 4 נקודות בלבד, לובי הבין שאין ברירה, והסיר את האזיקים מהקוורטרבק שלו, ורק ביקש שאם אפשר, עדיף שיסתכל לכיוון פרד תומאס.

שיקגו התחילה את הדרייב על קו ה-15 יארד שלה. זה לקח בסך הכל 5 מהלכים, ו-4 מסירות מדוייקות מתוך 4 ל-78 יארד, 3 מתוכם על הגב של פרד תומאס האומלל. 14:25 לשיקגו בפתיחת הרבע הרביעי, ושיקגו לא רק מצאה את עצמה בדרך למיאמי, אלא אולי אפילו הצליחה למצוא קוורטרבק, מישהו שאפשר קצת יותר לסמוך עליו רגע לפני האתגר הגדול של התקפת הקולטס.

הרגע הגדול של דאנג'י ופייטון לא היה תוך כדי משחק, אלא במחצית. למחצית הראשונה ירדו שחקני הקולטס כשהם סוחבים על הגב לא רק את פיגור 15 הנקודות, אלא את המשקל של כל הפסדי וכשלונות העבר. כל הטעויות המנטליות, כל ההזדמנויות המפוספסות, כל הלחץ שהולך ומצטבר כבר כמה שנים, נכנס ביחד איתם לחדר ההלבשה.

למעשה, אצל דאנג'י זה התחיל כבר רבע לפני המחצית. הדרייב האחרון שלפני המחצית סימל את הלחץ של הקולטס. זה היה דרייב ארוך, שבו כמה פעמים פייטון ניסה ללכת עמוק ובכולן נכשל, דרייב שהגיע עד למרחק של יארדים בודדים מהאנדזון אבל לא הצליח יותר מזה. הלחץ של פייטון הגיע לידי ביטוי כשהוא ביקש לנסות ללכת על דאון רביעי במקום בעיטה, אבל אז הגיע הרגע של דאנג'י. הוא הבין את המשמעות של לצאת גם מהדרייב הזה בלי נקודות והוא עצר את פייטון, הרגיע אותו ולא נתן לו לאבד את הסבלנות.

אינדי יצאו מחדר ההלבשה למחצית השנייה קבוצה יותר רגועה, קבוצה שלא מתעקשת לעשות דברים בכח אלא לוקחת מה שהיא מקבלת מההגנה. זה היה במיוחד פייטון אחר, רגוע יותר, שלא התעקש בכח למרות שהוא ידע שיש לו עוד דרך ארוכה.

למרות כל הלחץ, למרות הפיגור, הוא פשוט עשה את העבודה שלו כמו שהוא יודע. דרייב ארוך בן 14 מהלכים, 7 מהלכי ריצה ל- 31 יארד ו- 7 מהלכי מסירה ל- 45 יארדים. כמעט 7 דקות, בלי מהלכים ארוכים, וזה הסתיים בשעה טובה בטצ'דאון התקפי ראשון מאז הרבע הרביעי במשחק הווילד-קארד נגד קנזס סיטי. זאת היתה הטענה הגדולה נגד פייטון, שבפלייאוף הוא תמיד מאבד את זה. הוא נלחץ, הוא מנסה לכפות מסירות והוא עושה יותר טעויות. אבל מאותו רגע זה כבר היה פייטון של העונה הרגילה, ופייטון של העונה הרגילה זה אחד השחקנים הכי טובים שיש. השיא המושלם מבחינת אינדי הגיע בדרייב האחרון שבו הוא הוביל את ההתקפה ליתרון בפעם הראשונה במשחק בדקה האחרונה ממש, ולנצחון במשחק כולו, בזמן שמי שעושה את הטעויות הקריטיות היה דווקא השחקן שמולו.

ביל בליצ'יק וטום בריידי. צמד השמות הללו מהלך אימים בשנים האחרונות על הליגה. הם לא תמיד נראים הכי טובים, אבל כמעט תמיד הם יוצאים עם הנקודות. ואם במקרה אתה מגיע איתם למשחק צמוד בדקות האחרונות, אז בכלל אין על מה לדבר. היכולת של בריידי לעשות את הדבר הנכון בדקות הסיום, דבר שבא לידי ביטוי גם בשבוע שעבר מול סן דייגו, הפך לדבר כמעט מיסטי. היכולת של ביל בליצ'ק להעמיד את הקבוצה שלו עם ההרכבים הנכונים ועם המהלכים המתאימים ברגעים הקריטיים הפכה את המשחקים עם ניו אינגלנד למשהו אחר. מול הפטריוטס לא מספיק להוביל דרייב מנצח, אתה חייב להיות האחרון שמחזיק בכדור, כי אם הכדור איכשהו מגיע אל הצמד הזה, הם כבר לא עוזבים. והרגע שבו המיסטיקה הזאת נעלמה התחיל 5 וחצי דקות לסיום המשחק.

במשחקי הפלייאוף האחרונים שלו טום בריידי לא הבריק. בשנה שעברה הוא הפסיד לראשונה משחק פלייאוף תוך כדי שהוא נחטף 4 פעמים. השנה מול סן דייגו הוא נראה בינוני להחריד. עדיין, זה טום בריידי, וכמו שהוא מצא דרך לנצח בשבוע שעבר בדרייב האחרון, גם הפעם לא היתה שום סיבה להניח שצפוי לנו משהו אחר, למרות הרסיברים שאיתם הוא היה צריך לעבוד.

5:30 דקות לסיום, החזרה טובה נוספת של הובס המצויין מעמידה את הפאטס במרכז המגרש במצב של שיוויון. בימים כתיקונם המשמעות של הדבר הזה היא דרייב איטי עד לטיקים האחרונים, ואז שער שדה מטווח קרוב. במקום זה ניו אינגלנד מסרו 3 פעמים ומתוכן רק אחת הושלמה ובנוסף רצו רק פעם אחת, וגם אותה רץ הפולבק הית' אוונס. שער השדה הצפוי הגיע הרבה יותר מדי מוקדם, כשיש על השעון עוד כמעט 4 דקות.

הקולטס לא ניצלו את ההזדמנות והחזירו את הכדור לפטריוטס אחרי חצי דקה בלבד. אז עכשיו בטוח נראה רק ריצות אחת אחרי השניה, נכון? הרי עכשיו זה אפילו לא מצב של שיוויון, עכשיו ניו אינגלנד כבר מובילים.

זה התחיל עם עבירה של 12 שחקנים במגרש, עבירה שהיא לא סתם עבירה שקל להימנע ממנה, אלא הגיעה עקב בלבול בזמן שההתקפה רק מתחילה את הדרייב ולא בזמן חילוף. זה המשיך עם רצף של 3 מסירות בלי אף נסיון ריצה, והמסירה האחרונה לא הושלמה ועצרה את השעון. בסך הכל הקולטס איבדו רק טיים-אאוט אחד, והכי חמור מבחינת הפטריוטס, זה שההתקפה הסתיימה בלי דאון ראשון, ועוד לפני שהגענו לפסק הזמן של 2 הדקות האחרונות.

ניהול שעון כל כך לא נכון ועבירה של 12 שחקנים במגרש בהתחלת דרייב זה בדיוק הדברים שלא רואים אצל קבוצה של ביל בליצ'יק. ביצוע לא מספיק טוב של המסירות במאני טיים זה בדיוק הדברים שהתרגלנו לא לראות אצל טום בריידי כשהכסף על השולחן.

לכן זה כל כך לא מפתיע שהקולטס ניצחו בזכות ריצת טצ'דאון של 3 יארד בדאון שלישי, בדיוק באותו אצטדיון בו כמה שנים קודם הפטריוטס ניצחו עם גול ליין סטנד מפואר. וזה עוד פחות מפתיע שבפעם האחרונה שהכדור הגיע לבריידי במשחק הזה, עדיין עם מספיק זמן על השעון, הוא נחטף.

השושלת של הפטריוטס כבר נפלה בעונה שעברה, אבל עכשיו אפילו הכוחות המיסטיים שלהם נעלמו.