קסם שחור

אל תספידו את הדובים

עומר סלע לא ממהר להכתיר את אינדיאנפוליס, ולא מבטל את סיכויי לאבי סמית' והברס בסופרבול. ואף מילה על רקס גרוסמן

עומר סלע

אתם יודעים מה? אני בכלל לא הולך לדבר על גרוסמן. די. ניתחנו אותו מכל הכיוונים, היללנו אותו והרגנו אותו, בנינו אותו ושרפנו אותו, הערצנו אותו והשפלנו אותו, די עם הרקסי הזה, מספיק. לא הבנתם שפוטבול זה לא משחק רק של קווטרבק, גם אם קוראים לו מאנינג או בריידי? לא הבנתם שפוטבול זה משחק של קבוצה?

לאבי הבין. לאבי יודע. וזה מה שעושה את הברס קבוצה כל כך טובה, הם הכי קבוצת פוטבול בליגה. וככל שמביטים על זה יותר לעומק מבינים את זה יותר. שיקגו ברס הם קודם כל קבוצה. הם מבינים איפה החולשות שלהם ואיפה החולשות של היריבות שלהם ולשם הולכים. זה לא קשור לגרוסמן ולא קשור לתומאס ג'ונס. אם זה קשור למישהו זה ללאבי סמית' ולצוות המאמנים.
נגד ניו אורלינס הם הביאו את היכולת הזאת למושלמות.

עוד בוואלה!

האם ניתן למנוע דום לב?

פרופ' מחמוד סולימאן, בי"ח רמב"ם
לכתבה המלאה

התקפה: ניצחון במוות איטי

1. לפני המשחק דובר הרבה על פרד ג'ונס, מגן הפינה, כחוליה החלשה של ההגנה של ניו אורלינס והציפיות היו ששיקגו ילכו עליו הרבה. שיקגו לא עשו את זה. לא בהתחלה, לפחות. לאבי המתין והמתין והמתין, עם הרבה סבלנות, זורק מפעם לפעם לכיוון של ג'ונס, נותן לו לפתח ביטחון עצמי ולא מראה שום סימן שהוא הולך לנצל את חוסר הביטחון, חוסר ההתמצאות במגרש או חוסר היכולת לשלוט במיקומם של הרסיבר והכדור באותו הזמן.

במחצית הראשונה שיקגו זרקו רק שלושה כדורים לכיוון של ג'ונס, ששמר במשך רוב המשחק על בריאן. המהלך הגדול הגיע רק בדרייב הראשון של הרבע האחרון. 33 יארד ומהלך אומלל של ג'ונס, שרץ עם הגב אל הכדור וניסה לזהות לפי הרסיבר את מהלך המסירה. הוא קפץ לא במקום והשאיר את בריאן כל כך פתוח שאפילו לו לקח כמה שניות להתאפס ולרוץ לאנדזון. המון סבלנות, ניצחון ארוך, מוות איטי. זה המשחק של לאבי.

2. ריצה. קודם כל, דע את עצמך ודע את היריב. שיקגו מסרו 26 פעמים ורצו 45. יפה? לא. יעיל? תגידו אתם. 196 יארד על הדשא הכתוש של סולג'רס פילד. 3 טאצ'דאונים.

ויותר משצריך לדעת לרוץ, צריך לדעת לאיפה לרוץ. במחצית הראשונה שיקגו רצו 17 פעמים לצד ימין ורק 6 פעמים לצד שמאל. זה כולל את הדרייב האדיר שהוביל לטאצ'דאון הראשון של תומאס ג'ונס. פחות משתי דקות, שמונה מהלכים, כולם ג'ונס, כולם (פרט לאחד) לצד ימין. עם תנועות של האופנסיב ליין על בריאן יאנג וצ'ארלס גראנט, התרחקות מויל סמית' והוליס תומאס ועזרה גדולה בחסימות של הטייט אנד דזמונד קלארק, שהיה גדול, הדובים הצליחו פעם אחר פעם לחדור את הקו הראשון של ההגנה. הרבה פעמים סקוט פוג'יטה היה שם כדי לבלום את הריצה (9 טאקלים) אבל לא כל הזמן. אני חוזר על זה – 8 מהלכים, 7 מהם לאותו הצד, טאצ'דאון.

3. בשיקגו כל שחקן התקפה יודע מה הוא צריך לעשות ואחד הדברים הכי מרשימים כשמסתכלים על ההתקפה הזאת משחקת הוא החסימות של הרסיברים והרצים האחוריים. על קלארק כבר דיברתי ובמקרה שלו זה חלק מהתפקיד המוגדר, אבל מוחמד ובריאן הם שניהם חוסמים מצוינים שלא בורחים מהעבודה, וכמוהם גם תומאס ובנסון. כשבנסון הגיע לקבוצה, בבחירה הרביעית בדראפט של 2005, אף אחד לא אהב אותו. הוא הגיע מלא בעצמו, נפוח מגאווה ומצהיר שהוא הולך להחליף את תומאס בתפקיד הרץ הפותח. זה לא קרה. אחת הסיבות היא שתומאס משחק טוב מאוד, כמובן – הוא ממושמע, הוא מתקשר מצוין עם לאבי והוא יעיל ומלא התלהבות, אבל הסיבה הנוספת היתה שבנסון פשוט ברח מעבודה שחורה, ורץ אחורי בליגה הזאת חייב להיות חוסם טוב. זה נכון שכששחקנים כמו פוג'יטה או ויל סמית' רצים מולך בשלוש מאות קמ"ש אתה רק רוצה לברוח אבל לאבי הבהיר לבנסון את זה מייד. פה אין פרימדונות. אם אתה לא חוסם כמו שצריך אתה על הספסל.

הגנה זה קודם כל אורלכר

1. קודם כל אורלכר. אורלכר משחק כמו קווטרבק. כמו שבריס נעמד מעל שחקני ההתקפה שלו וצועק את המהלך הבא או משנה את התכנית על קו הפתיחה, אורלכר עושה בדיוק אותו הדבר. הוא מזהה את המהלך, הוא מאתר את הרסיברים הפנויים, הוא מתבונן בעיניים של הקווטרבק, הרצים וקו ההתקפה ויודע מה הולך לקרות ואז מכוון את ההגנה שלו לצדדים הנכונים. באחד המהלכים של הרבע השני אורלכר זיהה רסיבר פנוי בצד ימין של ההגנה. הוא רץ לשם ובריז זיהה את זה ושינה את המהלך לריצה, מנצל מהלך של נס בלי אורלכר במרכז. לאורלקר יש את התכונה המדהימה של זיהוי המהלכים רק לפי התנועות של הקוורטרבק או עוויות הפנים. הוא לא קונה הטעיות בדרך כלל, והמאצ'-אפ שאני הכי מחכה לקראתו בסופרבול הוא מאבק המוחות בינו לבין מאנינג, שני מנהיגים שאוהבים לצעוק על קו התכתשות.

2. ההגנה של שיקגו הולכת לכדור ולא לגוף. לפעמים זה בעייתי, כי אם אתה מנסה לחטוף כדור במקום לתקל אתה עלול לתת לשחקן מולך יותר מרחב ריצה. נגד סיאטל זה לא היה מוצלח כל כך אבל נגד הידיים הצעירות של ניו אורלינס זה היה מדהים והוביל לארבעה פאמבלים. שימו לב לנתון הבא – מתוך שבע ההבקעות של שיקגו, חמש התחילו בחצי המגרש של ניו אורלינס, וזה ביום בו דווין הסטר לא רלוונטי. בממוצע, כל דרייב בו הם הבקיעו התחיל בקו 49 היארד של ניו אורלינס. זו עבודה של ההגנה! מתוך 39 הנקודות של שיקגו 22 היו כתוצאה מאיבודי כדור. עוד 2 נקודות ההגנה ייצרה בסייפטי בו בריס זרק לאינטנשונל גראונדינג מתוך האנדזון.

3. הברס מצליחים להשתלט על קו ההגנה של היריבות בלי הרבה מידי בליצים. את שלוש הפלות הבריז ביצעו שחקני קו הגנה קדמי, לא ליינבקרים, לא קורנרים, סייפטים. מארק אנדרסון הרוקי, שהיה מדהים, טנק ג'ונסון, אדוולה אוגונלייה, ישראל אידוניג'ה, אלכס בראון – הם כולם שחקנים חזקים ומהירים דיים כדי ללחוץ על הקווטרבק מספיק פעמים במשחק, גם בלי בליצים, וזה מול קו ההתקפה של ניו אורלינס, שביחד עם זה של אינדיאנפוליס היו שני הטובים בליגה השנה.

השלם עולה על סך חלקיו

אני לא יודע עם כל זה יספיק נגד מאנינג, קלארק, האריסון, וויין, אדאי, סאנדרס ופריני, אבל לשיקגו יש קבוצה ממושמעת, אינטליגנטית וכזו שמבינה פוטבול. יש להם מנהיג גדול מחוץ למגרש שהם יעשו כל מה שהוא יגיד להם ומנהיג גדול על המגרש שיעשו כל מה שיגיד להם. יש להם קו התקפה טוב מאוד ומשחק ריצה מצוין וההגנה נראית כמו מה שהיא אמורה להיות ויותר מהכל, כמעט ואין אגו. כולם חוסמים, כולם מרסקים את עצמם למען הקבוצה, כולם נלחמים למען המטרה.

זו קבוצה שאני לא האמנתי בה בכלל במהלך העונה. חשבתי שכל סאגת רקסי תשפיע מאוד עליהם, שהאוהדים הלא אוהדים ישפיעו על מצב הרוח, שההתקפה, שנראתה טוב בתחילת העונה, ורק התדרדרה ממשחק ומשחק, לא תתרומם ושהלו"ז הקל מאוד שהיה להם מחפה על קבוצה מאוד בינונית. הניצחון על ניו אורלינס, ויותר מכך, הדרך בה הוא הושג, הראה דברים אחרים.
שיקגו היא קבוצה, שלמרות שמגיעה כאנדרדוג ברור, היא טובה מאוד והסיכויים שלה להפתיע את אינדי הם גבוהים. נא לא לזלזל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully