סליחה, טעינו

בפיגור של 14:3 פייטון מאנינג זרק את הכדור במסירה אלכסונית. אסאנטה סמואל היה שם, יודע בדיוק לאן הכדור הזה ילך. מרווין הריסון, התופס של הקולטס, היה חסר אונים, קפוא. סמואל לקח את הכדור ורץ לאנדזון, 3:21 מדהים לניו אינגלנד, בדרך לעוד סופרבול.

למשחק העצום בין הקולטס לפטריוטס היו כל הסימנים של עוד מפגש בין שתי הקבוצות הללו. בליצ'יק עושה בית ספר לדאנג'י, ההגנה של ניו אינגלנד מראה למאנינג מאיפה הדג משתין. הכדור חזר לניו אינגלנד, וזה נראה כמו גארבג' טיים ארוך ומתמשך. לא שהקולטס לא חזרו בעבר, גם בפלייאוף, מפיגורים כאלה, אבל עדיין – פטריוטס, בליצ'יק, בריידי וכו'. קצת יותר מדי.

ואז קם הארי מרבצו. מושפל, כועס, עם שנים של זעם מצטבר. "לוזר" קראו לו, ולא רק במדור המצומצם והחדש יחסית של וואלה! פוטבול, אלא ברחבי יבשת שלמה. כמו כל שחקן גדול, גם סביב פייטון מאנינג קמו דיונים מקיפים. מי שאוהב אותו וסוגד לו טען שמדובר באחד הקוורטרבקים הגדולים בתולדות המשחק. למעשה, כמעט לא היה מי שלא טען כך, אלא שתמיד הייתה את הקבוצה השניה, זו שהוסיפה את ה"אבל" המפורסם. ה"אבל" הזה שלעולם ישתרך כצל אחרי דן מארינו. "הוא גדול, אבל הוא נחנק בפלייאוף. המספרים שלו עצומים, אבל מספרים זה לא הכל. הוא אחד בדור, אבל הוא לא אחד מהגדולים באמת". ובכן רבותיי – הגיעה השעה להודות, לפרגן, להוריד את כל סימני השאלה האפשריים: פייטון מאנינג הוא אחד הגדולים. לא ברור באיזה מקום, לא בטוח לפני או אחרי מי – אבל הוא בהחלט מהקוורטרבקים הגדולים שקמו אי פעם, והפעם בלי כוכביות, בלי אבל ובלי חבל.

למאנינג יש עוד משימה אחת לפניו: לנצח את הסופרבול. שיקגו היא יריבה נחותה על הנייר (אינדיאנפוליס פייבוריטית כרגע ב-7 נקודות בסוכנויות ההימורים), והקולטס אמורים לחגוג על הקו האחורי הפגיע של הברס. אבל עוד חזון למועד, ובפוטבול משתנים כל כך הרבה דברים תוך כדי משחק, שהפתעות מוזרות יותר מניצחון של הדובים כבר קרו בעבר בפוטבול. אבל אי אפשר להשתחרר מהרושם שאחרי שהסיר מעליו את המשא הכבד בדמות הפטריוטס, שום דבר לא יעצור את מאנינג בדרך לגביע וינס לומבארדי.

בהתחשב בנסיבות, הקאמבק של בוקר יום שני היה אחד המרשימים ביותר בהיסטוריה. עונת 2005 הייתה מדהימה עבור הקולטס, שאיימו להישאר בלתי מנוצחים לכל אורכה. עם מאזן 2:14 הם עלו למשחק פלייאוף והפסידו לפיטסבורג. זה היה שוקר, סכין בלב, אולי הדקירה הגדולה ביותר שהרגישו מאנינג וטוני דאנג'י. השנה, עם קבוצה שעל הנייר הייתה פחות טובה, עם קבוצה שבפועל לא יכלה לעצור את משחק הריצה של היריבה ועם כל משקעי העבר, לא הייתה סיבה לחשוב שהם יקומו. בעיקר כשהיריבה הייתה ניו אינגלנד.

הם חזרו, ובגדול. והם היו צריכים את הבור הזה, שאליו נפלו בתחילת הרבע השני, כדי לצאת ממנו. חובבי הבייסבול שבינינו לא יכולים שלא להיזכר בסדרה בין בוסטון ליריבה המרה והשולטת, הניו יורק יאנקיז, מלפני שנתיים. אחרי 86 שנים בלי אליפות ואין ספור הפסדים ליאנקיז, הרד סוקס נכנסו לפיגור 3:0 בסדרה והיו מרחק אינינג אחד מעוד הדחה כואבת. כל זה קרה שנה בלבד אחרי שכהרגלם שמטו יתרון בטוח כדי להפסיד לאותם היאנקיז בפלייאוף. הם עשו את הבלתי ייאמן, הפכו מפיגור 3:0 לניצחון 3:4 בסדרה. בוורלד סירייס, נגד סט. לואיס, אי אפשר היה לעצור אותם. יש הרבה סיבות להאמין שהמקרה הזה דומה, שמאנינג היה צריך את הפטריוטס, שהתעללו בו לכל אורך הדרך, כדי להגיע לגאולה כמו שמייקל ג'ורדן היה חייב לעבור את הפיסטונס כדי לזכות באליפות. הברס לא אמורים לעמוד לרועץ, ובעוד שבועיים נקבל תשובה סופית. בכל מקרה, עכשיו הגיעה העת לעמוד מול מספר 18 ולהגיד: "סליחה פייטון – טעינו".

יהיה זה חטא להזכיר את מאנינג בלי לציין גם את טוני דאנג'י. כנגד דאנג'י הושמעו לא מעט טענות, זהות כמעט אחת לאחת לאלה שנטענו על מאנינג. אמרו שכמאמן הוא טוב לעונה הרגילה אבל לא לפלייאוף, שהוא בונה קבוצה אבל אין לו את מה שדרוש כדי לשתות מהבאר או אפילו להביא אותה אליו. לדאנג'י היו לא מעט הזדמנויות במשחק הזה ליפול ברשת. אחת מהן, שנשכחת כמעט לחלוטין, הייתה בסוף הרבע השני. בפיגור 21:3, עם הרבה מומנטום, הקולטס שעטו לעבר האנדזון של ניו אינגלנד. הפטריוטס עצרו אותם על דאון רביעי. מאנינג דרש ללכת על זה ולנסות טאצ'דאון. דאנג'י הבין שאם הוא יורד להפסקה בפיגור של שלוש החזקות כדור, המשחק הזה גמור, בטח אחרי דרייב כזה. אז הוא הלך על שער שדה שהוריד את הפיגור ל-15 הפרש – טאצ'דאון ועוד טאצ'דאון והמרה לשתי נקודות, שאת שניהם השיג במחצית השנייה. ההחלטה הזו, יותר מכל, עיצבה את הניצחון של הקולטס. הדברים הקטנים שעושים את ההבדל.

מהעבר השני עמד ביל בליצ'יק המנוסה. בליצ'יק שיחק אותה דאנג'י של פעם, בשורת החלטות לא אופייניות. הוא זנח לחלוטין את משחק הריצה שעבד לו מצוין ברבע הראשון, גם כשרישה קולדוול שיחק כמו מסומם והשמיט כדורים (אולי מתישהו יבינו סופסוף בניו אינגלנד שצריך תופסים אמיתיים במשחק פוטבול?), הוא לא הריץ את השעון כשהיה צריך לגלח ממנו שניות ובכלל – נראה היה שהקבוצה שלו מאבדת עשתונות בחלקים רבים במחצית השנייה, וזו תכונה הכי לא בליצ'יקית שיש. בליצ'יק הפסיד למאמן שרצה יותר, שהפיק לקחים ושלא התרגש גם כשהעניינים לא ממש תקתקו מול קנזס סיטי, גם כשבולטימור הפעילה לחץ עצום על קו ההתקפה שלו וגם כשניו אינגלנד הייתה ביתרון של 18 נקודות.

אז מה עכשיו? עכשיו סופרבול. שיקגו מול אינדיאנפוליס, מאנינג מול גרוסמן. יש יותר מתסריט אחד למה תהיה פה שחיטה כשרה של הקולטס על הקוורטרבק הכל כך בינוני של הברס. יש גם יותר מתסריט אחד למה הדובים ייצאו מזה עם הגביע. בכל מקרה, זה יהיה מץ' אפ מאוד מעניין. בשבועיים הקרובים נהיה אתכם. אנחנו, בניגוד לאגדת ניו אורלינס, לבריידי והפטריוטס, לא הולכים לשום מקום.