קולטס. כי הגיע הזמן

שאלו אותי למה הקולטס הולכים לנצח. כמו כל יהודי טוב, אני עונה בשאלה : למה לא?

כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לנצח, זה פשוט לשחק את המשחק שלנו. אנחנו יותר טובים, משחקים בבית, ואם נעשה את מה שאנחנו יודעים הכי טוב, אז באופן סופי ומוחלט כל הקופים יירדו מהגב שלנו. טוב, לפחות לשבועיים הקרובים עד שנפגוש את הסיינטס לשוט-אאוט מטורף, אבל עוד חזון למועד.

אז אם זה כל כך פשוט, מה הבעיה ? לא צריך להסתכל רחוק, מספיק לראות איך מרטי התחרפן בשבוע שעבר כדי להבין את הבעיה. רוחות הרפאים של כשלונות העבר. ולטוני דאנג'י ופייטון מאנינג יש הרבה מאד כשלונות צורבים שרודפים אותם. כמו שאמר מרטי שוטנהיימר אחרי ההפסד לפטריוטס בשבוע שעבר: "כל פעם שאתה מפסיד בפלייאוף זה כואב, ולי כידוע יש בזה נסיון רב". אלא שבניגוד למרטי, פייטון ודאנג'י כבר על הסוס אחרי שני נצחונות יפים בשבועיים האחרונים. מה הם צריכים לעשות כדי לנצח את השלישי?

נתחיל בחלק הקל, החלק של פייטון. יש לנו את הקו הקדמי שצריך כדי לתת לו מספיק זמן, במיוחד כשאדאי נמצא לעזור מול הבליץ' ואז יכול להסתובב לקבל מסירה קצרה. בכלל, אין הרבה קוורטרבקים שמתמודדים יותר טוב עם בליץ', ולכן פייטון פשוט צריך להיות רגוע ולשחק את המשחק שלו, ואז הוא פשוט ישרוף את החלק האחורי של הפטריוטס. הובס וסמואל, גם אם יקבלו הרבה עזרה, לא יוכלו למנוע 2-3 מסירות ארוכות שיבססו את היתרון של הקולטס. לקו הקדמי אסור בשום פנים ואופן לתת לו להילחץ. חייבים לקחת בחשבון שחטיפה אחת יכולה לשנות מומנטום, ואסור להישבר ולהפסיק לעשות את הדבר הנכון.

בנוסף למשחק המסירה, רצוי מאד לבסס את הריצה. בהנחה שהפטריוטס יישלחו כח עזר אחורה למנוע מסירות ארוכות, לאדאי ולרודס יהיה יותר קל לרוץ. ולמרות שעל הנייר הגנת הריצה של הפטריוטס מצויינת, בפועל יש להם הרבה פעמים בעיה לתקל כבר במגע הראשוני, ואם בורחים הצידה והסייפטי תקועים מאחור, אפשר להרוויח הרבה יארדים, כי המהירות זה לא החלק החזק של ברוסקי ווראבל. לא לוותר על הריצה, גם אם זה לא יילך בהתחלה, זה דבר קריטי בדרך להורדת הלחץ מהכתפיים של פייטון, שכמו שהבנתם הוא הדבר הכי חשוב בהתקפה. יש יתרון גדול בעובדה שבשנתיים האחרונות הגענו פעמיים לפוקסבורו האיום וניצחנו פעמיים, אבל זה לא מספיק. עכשיו זה פלייאוף, עכשיו הכסף באמת על השולחן, והגיע הזמן להוכיח אחת ולתמיד שבמשפחת מאנינג יש לפחות ווינר אחד.

הסיבה שפייטון וההתקפה כל כך חשובים, היא שההגנה הולכת להיות בבעיה קשה. נכון שבשני המשחקים האחרונים מולנו בריידי לא הרשים, אבל המשחקים האלה לא היו בפלייאוף. ואת הצמד בריידי ובליצ'ק לא רודפים שום שדים. אם כבר, אלילת המזל חתומה אצלהם לחוזה ארוך טווח. בנוסף, הם למדו לנצל את העובדה שההתקפה שלהם מוגבלת והפכו אותה למסוכנת הרבה יותר. אין רסיבר דומיננטי, אז אין שחקן אחד שאם מכסים אותו ההתקפה תיעצר. כמובן, יש את בריידי, אבל הוא מתמודד עם בליצים עוד יותר טוב מפייטון, בשבוע שעבר הם החליפו סגנונות התקפה עד שמצאו משהו שעובד.

אז מה עושים? כיוון שהפטריוטס הם קבוצה שאוהבת לקחת את מה שההגנה נותנת לה, אז בהתחלה צריך לבחור בדיוק את מה רוצים לתת. צריך להפוך אותם לחד מימדיים, ולגרום להם למסור ולוותר על הריצה. צריך להמשיך ולשחק קרוב לקו ההתנגשות כמו שעשינו עד עכשיו בפלייאוף, גם במחיר של המסירות הקצרות שבריידי משלים כל כך טוב. תמיד עדיף שבריידי ימסור לגפני מאשר שמארוני ירוץ. לגבי דילון יש קצת התלבטות, כי הוא אוהב לפמבל נגדינו, אבל עם רמת הרסיברים של הפטריוטס, ועם היכולות הלא מספיק מוערכות של החוליה האחורית שלנו אז גם כשהמסירות מגיעות מבריידי "הקדוש" אז אנחנו לא צריכים לפחד. יתרון חשוב נוסף שמרוויחים בדרך הוא שבלי ריצה הם לא יוכלו לשלוט בשעון, ולא יצליחו לעייף את ההגנה שלנו.

אסור לבנות במשחקים על איבודי כדור, אבל אפשר בהחלט להסתמך על חוסר הסינכרון בין בריידי לרסיברים שלו ועל השמטות מדי פעם. אם תצא מזה חטיפה אז מצויין, אבל גם סתם השמטות זה דבר טוב. אם נצליח לעלות ליתרון מוקדם, זה יעזור מאד להרגיע את כל המערכות ולא ישים לחץ מיותר על הכתפיים של ההתקפה, שעדיין לא חזרה מפיגור בפלייאוף הזה.

במקביל, אסור בשום רגע להיות שאננים, לא מול הקבוצה הפוקסיונרית הזאת. במיוחד בפתיחת המחצית השנייה צריך לעלות מפוקסים ולשים לב לאיך הפטריוטס משחקים, וזה התפקיד של דאנג'י. בכל מקרה, הוא יצטרך לבצע שינויים בהגנה במהלך המשחק ולהגיב למה שבליצ'יק יזרוק עליו.

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי הוא אם דאנג'י ינסה לעלות עם 3 ו- 4 רסיברים כדי לפרוש ולפתוח את ההגנה, במיוחד הגנת זון מהסוג של קאבר-2. הפטריוטס ובריידי יודעים לעשות את זה מצויין, ומעמדות כאלה הם יוכלו לעשות הרבה נזק ובמקביל לפתח את משחק ההגנה. בניגוד לפטריוטס, הליינבקרים שלנו מהירים ולכן הם צריכים לסגור את הפרצות האלה מהר ולא לתת להם להרוויח יותר מדי.

משחק ההגנה הכי טוב של אינדי היה כשהם נסעו לפוקסבורו בשבוע השמיני. בשבועיים האחרונים של הפלייאוף ראינו את אותה רמת אינטנסיביות, וזה קורה לא רק בגלל החזרה של בוב סאנדרס. אפילו בוגר מקפארלנד, שהבאנו בתחילת העונה תמורת בחירת דראפט שניה מטמפה ולא עשה העונה הרבה, מתחיל סוף סוף להחזיר את ההשקעה הגבוהה. אם ההגנה תשחק כמו שמסתבר שהיא יודעת, אז הלחץ על פייטון יקטן וכמו שכבר נאמר שוב ושוב: פייטון הוא האיש שהביא אותנו לכאן, והוא זה שצריך לקחת אותנו למיאמי. אבל ליתר בטחון, רצוי לא להלחיץ אותו יותר מדי, לא מול הקבוצה המסויימת הזאת שמולינו השבוע.

אם הכל יילך כמו שצריך, אז המשחק הזה הוא שלנו. אבל בפלייאוף דברים בדרך-כלל לא הולכים לפי התכנון, ופה מגיע הגורם האקסטרה: אדם הראשון, הבועט עם הביצים הכי גדולות בשטח. עד השנה הוא היה שלהם, והשנה הוא שלנו. בעונה הרגילה וינאטיירי לא הצליח להכניס שער שדה ממרחק של יותר מ- 48 יארד. בפלייאוף הזה הוא כבר פעמיים עבר את ה-50.

המשחק הזה בידיים שלנו, תלוי בעיקר בנו ואנחנו צריכים לעשות את זה. והעיקר, והעיקר – לא לפחד, לא לפחד כלל.