הפוך, גוטה, הפוך

הייתי אמור לעשות כאן כתבה על השחקנים המצטיינים של העונה, אבל היא הייתה יוצאת מאוד משעממת. למען האמת, מלבד מקרים נקודתיים, אין הרבה ויכוח על זה ששטומלינסון הוא ה-MVP או ששון פייטון הוא מאמן העונה. גם אם לדעתי הגיע לצ'אמפ ביילי להיות שחקן ההגנה של השנה, אז הבחירה הזאת היתה הכי צמודה וג'ייסון טיילור אכן היה מצויין, אז לא נלך על זה לבית משפט.

במקום זה מגיע טקס הפרסים האמיתי, פרסי השחקנים הכי פחות תורמים - אלא שמקבלים הרבה כסף ופוגעים בקבוצה שלהם בעצם העובדה שהם שם.

הרוקי הלא משפיע של השנה

כמו במקרה של הרוקים המצטיינים, כאן לא מדברים על העתיד, אלא על מה ששחקנים שנבחרו במקומות מאד גבוהים עשו, או יותר נכון לא עשו, עבור הקבוצה שלהם. בניגוד לשאר הפרסים שמוענקים לכאלה שצריכים לעזוב את הקבוצות שלהם וללכת הביתה, חבורת הרוקים הללו עוד יכולים לעשות הרבה דברים טובים, אבל השנה הקבוצות שלהם השקיעו בהם הרבה כסף ומשאבים ולא קיבלו תמורה.

למקום השלישי הגיע שחקן שנבחר בחלק התחתון של הסיבוב הראשון, אבל זה לא אומר שהקבוצה שלו לא בנתה עליו הרים וגבעות. הדראפט השנה היה אמור להביא כמה רצים מצטיינים, ובאמת מתוך ה-4 שנבחרו בסיבוב הראשון, 3 משחקים במשחקי הגמר האיזוריים ומהווים חלק מתוכנית המשחק של הקבוצה שלהם. רק ד'אנג'לו וויליאמס לא הצליח להשתלב. גם בגלל פציעות, גם בגלל תוכנית משחק טיפשית (עוד נגיע למאמן שלו בהמשך) אבל בשורה התחתונה ד'אנג'לו רץ פחות מהאחרים, לפחות יארדים. הוא לא הסיבה שקרוליינה לא בפלייאוף, אבל יש לו חלק חשוב בעובדה שהוא אפילו לא הצליח להדיח מההרכב את דה-שון פוסטר.

במקום השני ניצב שחקן שנבחר במקום ה-7 ודווקא היה לא רע. מייקל האף מאוקלנד פתח כבר מהיום הראשון והיה סביר למדי בתור סייפטי בהגנה שהיתה מהטובות בליגה. רוב הזמן הוא היה ממוקם נכון והוא בדר"כ השלים את התיקול שלו. כאן לא טמונה הבעיה.

הבעיה שלו היא שהוא לא מסר אפילו מסירה אחת העונה, וזה מה שבאוקלנד היו צריכים. אז אולי בעתיד יגיע הקוורטרבק המתאים, אבל השנה הזאת היתה מבוזבזת לחלוטין, והעובדה שלאוקלנד היתה את אחת ההגנות הכי טובות בליגה והיא עדיין סיימה עם המאזן הכי גרוע מראה עד כמה הבחירה בו במקום מישהו שישדרג את ההתקפה למשהו מעל רמת בית-ספר יסודי ממוצע היתה שגויה.

ובמקום הראשון, ללא עוררין, ניצב שחקן אחד אם כי לא רק באשמתו. מריו וויליאמס לא אשם שיוסטון בחרה אותו למרות שהיא ידעה שאין לה שום תחליף בעמדת הרץ ושדומיניק דיוויס, או וויליאמס או איך שלא קוראים לו היום, אולי סיים את הקריירה. זאת כן אשמתו שהוא השיג רק 4.5 סאקים. בחלק השני של העונה הוא הגיב קצת יותר מהר, אבל לא היתה השפעה ממשית על הקבוצה שלו ועל משחק ההגנה של יוסטון. דווייט פריני השיג בעונה הראשונה שלו בליגה 13 סאקים, וזה קצת יותר קרוב למה שציפו ביוסטון מהבחירה מספר 1 בדראפט.

כבר אנחנו מגיעים למאמן הגרוע של השנה, אבל לפני כן: צ'אד פנינגטון הוכיח עד כמה קל לזכות בפרס הקאמבק של השנה. גם בפרס המקביל, פרס הלך-כבר, לא קשה לזכות. כל מה שצריך זה להיות שחקן ותיק שמיצה את עצמו לחלוטין, והגיע הזמן יתלה את הנעליים כי הוא לא תורם יותר שום דבר לקבוצה שלו ורק מעכב את ההתפתחות של שחקנים אחרים שמתחתיו.

כמובן שאת הזוכה שלנו בפרס בלי מתחרים בכלל לא צריך להציג. אפשר שוב לחזור על המספרים החלשים שלו ועל הטעות הרבוות, אבל נסתפק בקריאה פשוטה : לך הביתה ברט, תפסיק להתלבט.

המאמן הגרוע של השנה:

כמו כל שנה, גם השנה זה אחד הפרסים הכי קשים לחלוקה. יש כל כך הרבה מאמנים גרועים שהבחירה היתה קשה מאד. לפני הענקת הפרסים, איזכור של כבוד מגיע לחבר אנדי ריד. למזלו אחרי שנה וחצי הוא הבין ולמד בסופו של דבר שבפוטבול אפשר להתקדם גם על הקרקע ולא רק באוויר, וכשיש לך ביד כוכב כמו ווסטברוק אז לא לנצל אותו גובל בפשע.

בזכות העובדה שהוא הפנים את הטעות שלו והתחיל לשחק נכון הקבוצה שלו עלתה לפלייאוף והוא ניצל מהתמודדות על התואר המאמן הגרוע. כמו כן, למזלו הופעות פלייאוף לא נלקחות בחשבון, ולכן ההחלטה המזעזעת והשערורייתית לבעוט פאנט בדאון רביעי 2:30 דקות מהסיום בניו אורלינס, שהיתה אמורה להקנות לו את המקום הראשון ,ללא ספק לא תשפיע.

ועכשיו לזוכים.

במקום השלישי ניצב מועמד מפתיע - מרווין לואיס. קארסון פאלמר. צ'ד ג'ונסון. חושמנזדה. רודי ג'ונסון. פוטנציאל התקפי כמעט בלתי נדלה. בעונה שעברה הם היו מרחק תיקול אחד כואב מנצחון על פיטסבורג בפלייאוף, והעונה הם היו צריכים לחבר את זה למשהו גדול. הפוטנציאל הזה מומש בקושי במשך חודש אחד בלבד העונה, ובהגנה לא נראה שום שיפור. לעומת זאת קיבלנו לא פחות מ- 8 שחקני הרכב שמצאו את עצמם במהלך העונה במפגש אישי קרוב עם רשויות החוק. דווקא בעידן שקבוצות אחרות מנסות לעשות מבחני אופי ולנפות שחקנים שמסומנים כבעייתיים, מרווין לואיס אוסף אותם.

ובסופו של דבר, כדי לעלות לפלייאוף כל מה שהם היו צריכים זה לנצח את אחד מ- 3 המשחקים האחרונים. הם קיבלו את הקולטס כשהם היו על הקרשים, את דנבר ולסיום את פיטסבורג בבית. הסיומת היתה כל-כך מבוזבזת, כל כך לוזרית, כל כך מאכזבת. תוכנית משחק איומה באינדיאנאפוליס, ואז לסיום שני הפסדים של השניות האחרונות בגלל טעויות מטופשות של הקבוצות המיוחדות.

למקום השני מגיעים בתיקו ג'ון פוקס וג'ק דל ריו. שניהם אימנו קבוצות שהיו אמורות ללכת רחוק, הקבוצות של שניהם היו בפלייאוף בשנה שעברה, ושניהם נכשלו. קרוליינה היתה גרועה כל העונה וההתפרקות של הקבוצה שהיתה חלק מצמרת הליגה בשנים האחרונות היתה שלמה. ג'קסונוויל היתה קבוצה סכיזופרנית ומעצבנת שכל פעם שהיא הגיעה למשחק מול קבוצה חזקה, היא נתנה הצגה. ומצד שני, כל פעם שהיה לפניה משחק מתנה פשוט, היא זילזלה והפסידה.

בקרוליינה מהשילוב הקטלני של סטיב סמית' וג'ייק דלהום לא נשאר כלום, ואף רוקי או שחקן חופשי לא ממש השתלב ושינה את מסלול ההתרסקות. כל העונה היתה חוסר ניצול פוטנציאל ופיספוס כל הזדמנות אפשרית. ג'קסונוויל, לעומת זאת, מימשה את הפוטנציאל שלה, אבל רק כשבא לה. מול קבוצה כמו יוסטון היא קיבלה סוויפ, ובדצמבר כשהיא היתה צריכה לנצח רק משחק אחד מבין 3 : מול טנסי, ניו אינגלנד בבית וקנזס סיטי. היא הפסידה בכולם. לו"ז יותר קשה משל סינסי, אבל קבוצה עם הגנה ועם משחק ריצה דומיננטי כמו שהיה ליגוארים חייבת היתה להביא לפחות נצחון אחד.

על צורת המשחק, בחירת השחקנים וביזבוז הפוטנציאל מוענק הפרס במשותף לשני המאמנים האלה.

והגענו למאמן הכי גרוע השנה. אחד שלא הצליח לייצב הרכב, שאף שחקן שלו לא ממש שם עליו, שהשחקנים שלו קשקשו בתקשורת בחופשיות בלי שום תגובה ממנו. הכוונה דווקא לא לטום קאפלין. את העונש שלו כבר קיבל בזה שהוא חוזר לעונה נוספת לניו יורק, ואין לי לב להעניש אותו עוד יותר ממה שהוא מעניש את עצמו.

זה משאיר לנו את ארט של. בניגוד להרבה אחרים, של לא יכול להגיד שהוא לא ידע למה הוא נכנס, כי הוא כבר אימן מתחת לאל דיוויס וקיבל ממנו סכין בגב. ובכל קנה מידה, עונה כל כך אומללה ולא מחוברת לכלום כבר מזמן לא זכורה לי.

זה התחיל מבחירת הסגל. כבר הזכרנו את האף שהגיע כשליינארט וקאטלר עוד היו על הלוח, מה שהשאיר אותם עם הבדיחה שעונה לכינוי החביב ארל'ה בורקס. זה המשיך בחוסר יכולת מוחלט להשתלט על השחקנים שלו, וכשהוא כבר ניסה להפגין שרירים הוא קיבל את ג'רי פורטר צוחק על הקווים בזמן שברוקס חוטף סאקס. ומעבר לכל ההתנהגות של השחקנים מסביב, הייתה את תוכנית המשחק ההתקפית, או בעצם היעדר מוחלט שלה. התקפת הריידרס היתה כל כך אומללה השנה, כל כך פתטית ואיבדה כל כך הרבה כדורים שהיא הצליחה לבטל לגמרי את אחת ההגנות היותר טובות העונה בדרך ל- 2 נצחונות בלבד.

כדי לקבל פרס כזה צריך באמת להתאמץ. לא מספיק סתם להיות רע, צריך להיות מספיק גרוע כדי לעלות לקבוצה שלך בעונה. באופן טבעי המועמדים הבולטים לפרס הזה הם קוורטרבקים, כי כמעט לאף שחקן אחר אין את היכולת להרוס באופן קונסיסטנטי את העונה של הקבוצה שלו. כמעט, כי הזוכה המאושר משחק בכל זאת בעמדה אחרת.

עוד הערה: דונטה קולפפר ואהרון ברוקס לא יכולים להיות מועמדים לפרס, כי זאת לא אשמתם שנמצא מישהו שחושב שהם שווים משהו, במיוחד כשבשני המקרים המאמנים שעשו את הטעות הבינו את זה מהר מאד והעיפו אותם לספסל בטענות של פציעה בהזדמנות הראשונה שהיתה להם.

השחקן השלישי הכי גרוע הוא דונובן מקנאב, שהשנה יכול היה ללמד את קובי בריאנט כמה דברים על איך לתת עונה טובה שלו ולדפוק את העונה של הקבוצה שלך במקביל. כמובן שאי אפשר לקחת כלום מהמאמן שלו, שאכן זכה לאיזכור בתחילת הכתבה. ועדיין, העובדה היא שהאיגלס הם קבוצה לא רעה בכלל, אפילו די טובה, אבל כשמקנאב נמצא במגרש אז כל הזרקורים הולכים אליו, הוא מוסר כדורים בלי הפסק, מנטרל את ווסטברוק, ובדרך כלל ברגע האמת הוא מקיא באמצע ההאדל.

איתו, האיגלס היו קבוצה בינונית שהיתה בדרך הבטוחה לבלות את ינואר בבית. בלעדיו, הם נכנסו לפלייאוף על גל נצחונות ועם הרגשה שהם יכולים לנצח כל קבוצה, ואפילו היו קרובים לנצח את הסיינטס בחוץ. כמובן, העובדה שאנדי ריד הוא עדיין המאמן שלהם וזה שהסיינטס בכל זאת יותר טובים גרמה לזה שהם יפסידו, אבל יש לי הרגשה שעם מקנאב ההפסד הזה היה הרבה יותר גדול, אם הם בכלל היו מגיעים כל כך רחוק.

למעשה, אין עוד שחקן בליגה שיכול להתפאר בהישג של מקנאב. איתו הקבוצה שלו היתה עם מאזן של 5:5, בזמן שהסטטיסטיקה האישית שלו מאד מרשימה. בלעדיו הם סיימו את העונה 1:5, וכקבוצה נראו מאד מפחידים. אז אולי קשה לקרוא למקנאב אחד השחקנים הגרועים, אבל הוא ללא ספק ההיפך של MVP. שחקן לכאורה גדול שבלעדיו הקבוצה שלו הרבה יותר טובה.

למקום השני מגיע עוד קוורטרבק, מייקל ויק. לזכותו יאמר שהוא לא מכריח אף אחד לחגוג את העובדה המביכה שהוא הקוורטרבק הראשון אי פעם שרץ יותר מ-1,000 יארד. ועדיין, עצם העובדה הזאת, צריכה להספיק כדי לקחת את המקום הראשון בלי תחרות.
אם זה היה עובד, מילא, לא היתה לאף אחד זכות להתלונן. אבל זה לא עובד. אחוזי השלמת המסירה שלו הולכים ויורדים, כשהשנה הוא עשה בקושי 52.6 אחוז, וזה כשהוא זורק הכי מעט מבין כל הקוורטרבקים בליגה פר משחק. באופן לא מפתיע, ההתקפה האווירית של אטלנטה היא הגרועה בליגה, יותר גרועה אפילו מאוקלנד. אטלנטה לא מתקדמת לשום מקום, ובגלל שהמשכורת האסטרונומית שלו (רק פייטון מאנינג מרוויח יותר ממנו) תופסת את כל תקרת השכר יש גם בעייה לשדרג. וכל זמן שיחגגו את העובדה שהוא רץ כל כך הרבה, אז לא תהיה לו סיבה לנסות ולשפר את מכניקת הזריקה הגרועה שלו או את שיטת המשחק הלא טובה שלו. אפילו לרוץ הוא רץ עם הכדור מתנופף ביד, ולמזלו ברוב הפעמים שהכדור נפל לו שחקני קו ההגנה שלו היו שם כדי ליפול על הכדור.

אבל למרות הנזק שהוא גורם לקבוצה שלו, המקום הראשון שמור דווקא לא קוורטרבק, אלא לאחד שאמור לקבל את הכדורים מהקוורטרבקים. טרל אוונס היה בין המובילים בליגה בהשמטות של כדורים, לראשונה אי פעם אצלו. וזה סימן רע, כי מכל הבחינות האחרות הוא השחקן שאתה לא רוצה בקבוצה שלך. אז כשמוסיפים את זה שהוא הורג לך דרייבים אז המצב באמת מתחיל להיות בעייתי.

אין שחקן שמיקד יותר תשומת לב מטרל אואנס, ואין שחקן שהרס יותר את הכימיה בקבוצה שלו מ- TO, וזה כולל את רנדי מוס, רסיבר מתוסבך אחר. אבל לזכות אואנס תמיד עמדה העובדה שכאשר הוא כבר על המגרש, אז יש על מי לסמוך. הוא השחקן שייתן את הלב והנשמה שלו בשבילך על המגרש ואז בחוץ מול העיתונאים יזרוק עליך סכינים אחת אחרי השנייה.

בסך הכל המספרים שלו מאד יפים, אבל בשביל כל הרעש וההמולה שהוא מביא איתו, המספריים שלו צריכים להיות מדהימים. אם מייקל ויק לא מוכן ללמוד איך צריך להתנהג על המגרש, אז TO לא מוכן ללמוד איך מתנהגים בין בני אדם שעובדים ביחד באותו מקום. בלי כבוד מינימלי לאחרים, ועם כמה השמטות גורליות והיעלמויות במשחקים קובעים, אואנס יותר מכל אחד אחד הרס לקבוצה שלו את העונה.

והמחשבה הכי המפחידה ? מישהו הולך להמר עליו גם בעונה הבאה.