דוס פואה

איזה סופשבוע, איזה סיבוב, איזה משחקים. אחרי משחקי הפתיחה הצנוניים משהו של השבוע שעבר, קיבלנו שלושה משחקים שהוכרעו על חודו של שער שדה ועוד אחד שקיבל חותמת סופית רק אחרי שער שדה. כל ארבעת המשחקים של שבת וראשון היו צמודים עד לדקה האחרונה. בכל הארבעה קיבלנו בדיוק את כל מה שמרכיב הפלייאוף: מהפכים, דרמות, מהלכים גדולים של ההגנות, הרבה קשיחות ושחמט מוחות. למעשה, הכל היה לנו שם, חוץ משלג. בהתחשב בכך שהטמפרטורות בשיקגו יהיו מתחת לאפס אבל שלג לא יהיה ביום ראשון, ושהמשחק באינדיאנפוליס ישוחק באצטדיון מקורה, לראשונה מזה אני לא יודע כמה זמן נעבור ינואר שלם בלי פתית אחד לרפואה. בטח יש מי שעושה לזה סטטיסטיקות בארה"ב. אבל באמת, עם המצ'אפים שמחכים לנו, למי אכפת? הולך להיות עצום.

טוב, ברור שברוב השבוע יתעסק שוב עולם הפוטבול בשאלה הנצחית "מאנינג או בריידי", שהתשובה לה עומדת לעבור או-טו-טו ניסוח מחודש. עוד נגיע גם לזה, אבל אם נעשה את זה מייד, סביר להניח שרובכם לא תתנו את הכבוד לכוכב האמיתי של הפלייאוף הזה בינתיים ותדלגו עליו.

בואו נעשה משחק אסוציאציות. כשאומרים לכם, כאוהדי פוטבול, את הביטוי "ניו אורלינס", על מה אתם חושבים? שון פייטון, רג'י בוש, קטרינה, דרו בריס, רג'י בוש, ציצים של בחורות במארדי גרא, ג'אז, רג'י בוש, מארקז קולסטון. קצת מפה, קצת משם והרבה מרג'י בוש. הבחירה הסנסציונית של יוסטון במריו וויליאמס בדראפט האחרון שלחה את היהלום הגדול של המכללות היישר לביג איזי וההייפ סביבו, שבהתחלה נראה כלא מוצדק ועכשיו נדמה שהוא טריוויאלי ביותר, עשה יותר גלים מסופת קטרינה עצמה.

אלא שבוש לא יכול היה להגיע כבר עכשיו, בעונת הביכורים שלו, למעמד של רץ-תופס מבריק כל כך אם לא האיש שאותו יירש, או לפחות הוא אמור לרשת, בעמדת הרץ הבכיר של הסיינטס. מכל השמות שהוזכרו למעלה נפקד שמו של דוס מקאליסטר. אחרי עונה רווית פציעות ב-2005, דיבורים על כך שהוא גמור ושבקרוב יפנה את מקומו, הכל היה מוכן לכך שמקאליסטר יפנה את מקומו לבוש מהר מאוד. 143 יארד ושני טאצ'דאונים יכלו להצטייר היטב כ"התעוררות המחודשת", סיפור סינדרלה שהפציעה בדיוק כשהיה צריך. אלא שמקאליסטר, שקט, צנוע ויעיל, עושה את העבודה בכל יום נתון. הוא שיחק 15 משחקים בעונה הרגילה, הגיח ל-1,057 יארד ורשם עשרה טאצ'דאונים. לא רע יחסית לאחד שבכלל לא הבין בתחילת העונה איך נפל עליו פתאום בוש, ככה אאוט אוף דה בלו.

אם רג'י בוש יצמח (והוא יצמח) להיות הרץ הכל כך אימתני שניבאו לו, הוא ייזכר היטב בהמשך הדרך בימים של מספר 26. לא היו חסרות בליגה הבטחות שקרסו. בוש הגיע עם מערכת ציפיות כל כך גדולה מעליו, שההתרסקות הייתה מתבקשת. אלא שעם רץ אחורי מצוין שלקח את הנטל על הגב מבעיטת הפתיחה הראשונה של העונה, לבוש היה זמן להתאקלם, ללמוד ולהבין את המשחק. כשהוא הצליח להיכנס לעניינים, השניים הללו הפכו לצמד הרצים המסוכן ביותר בליגה. הרבה מהמניות העתידיות של בוש יהיו רשומות על שם מקאליסטר. רק לחשוב את מי דוס עצמו החליף ב-2002 (רמז: הוא שרוט, הוא מסטול מסמים במרבית זמנו החופשי והוא מתפנן אי שם בקנדה), כדי לעמוד על היכולות שלו כשחקן וכאדם.

נו, אז הגענו לויכוח הנצחי. בריידי או מאנינג. חייבים? באמת חייבים? לא ממש. יהיה מי שיעשה את זה, כאן ובשאר העולם, בשבעת הימים הקרובים. אני אסתפק באנלוגיה שנתן לי רועי בן עברי, חבר טוב שמתמצא יותר במשחק ההוא של האלות והשמנים עם הטבק. כדי לקחת אליפות ב-2004, הוא מזכיר, הרד סוקס עברו את היאנקיז. הם היו חייבים לעשות את זה דרך היאנקיז, זו הייתה הגאולה שלהם, ובגמר כבר אי אפשר היה לעצור אותם. היינו הך לגבי מאנינג והקולטס. יש להם השנה הזדמנות בלתי חוזרת להוריד עשרה קופים מהגב במכה אחת. במרוצת השנים האחרונות הצליח מאנינג לסלק מכשול אחרי מכשול – אמרו שהוא לא מנצח בפלייאוף, אז הוא עשה את זה נגד דנבר וקנזס סיטי. אמרו שהוא לא מנצח בפוקסבורו, הוא עשה את זה פעמיים בשנתיים האחרונות. אמרו שהוא לא מתפקד מול הגנות קשוחות? הוא ניצח בבולטימור. עכשיו יש לו שניים במחיר אחד: לנצח את הפטריוטס בפלייאוף ולקחת את הסופרבול. אם האופציה הראשונה תקרה, על הסופרבול הזה יהיה רשום לכל אורכו: "קולטס".

כשחושבים על זה, אינדיאנפוליס הגיעה השנה למעמד דווקא עם קבוצה פחות טובה, ואפילו לא לכאורה, מזו שהייתה לה בשנה שעברה. אדג'רין ג'יימס עזב, הגנת הריצה הייתה מזעזעת עד ברוטאלית, מרווין הריסון הזדקן בעוד שנה. עם ארבעה הפסדים בשבעת המחזורים האחרונים לא הייתה סיבה להמר על אינדי. ובכל זאת, בתוך שבוע ימים בלבד, הצליח טוני דאנג'י לייצב את הקבוצה. בשיחות סגורות סברתי שאין סיכוי שהקולטס יפגינו בבולטימור את אותו משחק הגנה שהביאו נגד קנזס סיטי, פשוט כי הרייבנס כקבוצה טובים יותר, משני עברי הכדור.

זה, כמובן, התברר כשטות מוחלטת. דאנג'י הגיע עם תוכנית משחק מצוינת שהחריבה את בולטימור. הוא ידע שההתקפה של הרייבנס עוברת באוויר בעיקר דרך טוד היפ. חוסר האמון של סטיב מקנייר ובראיין ביליק בתופסים הורגש מהדרייב הראשון, ובמשך יותר מרבע שלם מקנייר לא העז למסור לעומק, למרות שמארק קלייטון עשה עבורו את העבודה במהלך העונה. לכן נשלח כל הקו האחורי של הקולטס לכיוון היפ, מה שגרם לפאמבל בפתיחה ואילץ את מקנייר לזרוק לתופסים האחרים שלו. הקולטס יכלו להתרכז בעצירת הריצה של ג'אמאל לואיס, וכשמקנייר הבלתי מפוקס הוכרח למסור בפיגור במחצית השנייה, הכדורים שלו מצאו בעיקר ידיים לבנות.

דאנג'י הוא המנצח הגדול במפגש הזה, אולי אפילו יותר מאדם וינאטיירי. כמו מאנינג, גם עליו אמרו שהוא לא מסוגל להכין את הקבוצה לפלייאוף. והנה, שבועיים בלבד אחרי התבוסה המבזה לג'קסונוויל, עם 375 יארד על הקרקע, מצאו את עצמם הקולטס עם הגנת סמאש מאות' אימתנית במיוחד. דאנג'י יודע שניו אינגלנד לא תהיה שמרנית כמו קנזס סיטי ובולטימור. יש סיכוי סביר שהכדור הראשון שיגיע לידיו של טום בריידי ייזרק למרחק של 20+ יארד, כדי לתת הצהרה. הפטריוטס בוודאי יהיו חכמים יותר ויגיבו מהר לשינויים שהרמן אדוארדס ובראיין ביליק לא הצליחו למצוא להם פיתרון. מצד שני, התופסים של הפטריוטס, כפי שראינו בסן דייגו, הם לא השמנה והסלתה של הליגה, וגם בניו אינגלנד המטרה העיקרית של בריידי היא הטייט אנדים, בן ווטסון ודניאל גרהאם. סביר להניח שכמו על היפ וטוני גונזאלס, גם הפעם יהמר דאנג'י על המרכז. השאלה היא איך בריידי, שהיה איום ונורא בסן דייגו, יגיב לזה.

שתי אגדות אורבניות ששמעתי על מזל. האחת היא על נפוליאון, שפעם נשאל האם הוא לא חושב שניצחונותיו בשדה הקרב נובעים מצירופי מקרים וענה: "אני מייצר צירופי מקרים". השניה על מעסיק בחברת הייטק שהגיע לשולחן המזכירה שלו, שלף דף רזומה אחד מתוך כמה עשרות ואמר לה: "זה האיש שאני רוצה שיעבוד פה". כשהיא שאלה מדוע הוא מדלג על שלב הראיון וממנה מישהו סתם כך לעבודה, ענה: "כי יש לו מזל שהוצאתי את הדף שלו. ולי לא יזיק במשרד הזה מישהו עם מזל".

טום בריידי וביל בליצ'יק הם לא נפוליאון (אם כבר, הם יותר קרובים לעובדי הייטק), אבל המזל בהחלט הפך אצלם לתכונת אופי. אם כבר יש נפוליאון בקבוצה הזו, זהו טרוי בראון, התופס העצום שהוריד את הכדור מהידיים של מרלון מקרי ונתן לקבוצה שלו חיים חדשים. לא ברור איך הפטריוטס יצאו מסן דייגו עם ניצחון. זאת אומרת, כן ברור – מרטי שוטנהיימר שוב הפציע מלוא קומתו הלוזרית עם ערעור מטומטם שגזל ממנו פסק זמן חשוב בסיום, לדניאן טומלינסון לא קיבל מספיק פעמים את הכדור, לצ'ארג'רס היו חסרים עשרה יארד להשוות – כל זה לא משנה. כשחושבים על המשחק של בריידי, אחד הגרועים שלו בקריירה, זה עדיין בלתי נתפש. כשמשהו קורה פעם אחת – זה מזל. פעמיים – זו כבר שיטה. ניו אינגלנד עשתה מהמזל מותג.

משפט עתיק אחר בהקשר של ניו אינגלנד הוא "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". תחשבו על זה: מכונת הציניות, על המגרש ומחוצה לו, היא זו שמובאת כאן (באירוניה, כמובן) באנלוגיה לצדיק. הנהלה קמצנית שמסרבת לשלם בונוסים לטרוי בראון (מה הוא כבר עשה בקריירה שלו?), שמתעקשת שפוטבול משחקים בלי תופסים (103 יארד וטאצ'דאון לג'אבאר גפני. לג'אבאר פ...ג גפני, בשעה שדיון ברנץ' יראה את המשחק בטלוויזיה ודייויד גיבנס בכלל פצוע אי שם בטנסי), שהמאמן שלה השניא את עצמו על כל דבר שזז לאחרונה, שויתרה על אדם וינאטיירי, בועט הקלאץ' הכי גדול אי פעם, והביאה רוקי שהשחיל שלושה משלושה ושער שדה מנצח בדם קר.

ואם הפטריוטס הם הצדיקים, מהי ההגדרה לטומלינסון? האם האיש הזה, שירד מהמגרש כשהוא יודע ש-31 הטאצ'דאונים שרשם השנה הם שיא נחמד שנשאר בגדר זיכרון עמום, הוא הרשע? כמובן שלא. הרשע הוא המאמן, מרטי שוטנהיימר, ששוב מצא דרכים יצירתיות להיחנק כשזה קובע. כמו שיש ברית ערים תאומות, כך צריך לייצר ברית אישיות תאומה. שמעון פרס מחכה לטלפון.

אז דיברנו על ניו אינגלנד, על הקולטס ועל הסיינטס, ונשארנו עם הצלע הרביעית בסיפור – שיקגו. מכל הקבוצות בשלב הזה, המשחק בין הברס לסיאטל היה המאכזב ביותר בעיניי. לא בגלל התוצאה (תודה לאל שהסיהוקס, קבוצה מזעזעת, עפו), אלא משום שהציפייה מהמפגש הזה הייתה אחרת. אחרי הקרבות העקובים מדם בין אינדיאנפוליס לבולטימור, הייתה סיבה לחשוב שנראה אופרה הגנתית גם מהברס. אבל כמו בשנה שעברה מול קרוליינה וב-2001 נגד פילדלפיה, הדובים השאירו את ההגנה המהוללת שבנו בבית, ונתנו למאט האסלבק לחגוג (בעיקר ברבע השני) על צ'רלס טילמן, ממש כפי שעשה אשתקד ג'ייק דלהום.

כששיקגו הבינה שדארל ג'קסון עושה לטילמן בית ספר היא תגברה את ההגנה האווירית ושיתקה את ג'קסון ואת דיון בראנץ' (97 יארד ביחד בסך הכל). אבל אז שרף אותה שון אלכסנדר על הקרקע. אלכסנדר הגיח פעמיים לטאצ'דאון – פעם אחת בדאון רביעי עם פחות מיארד היישר לאנדזון, ובפעם השנייה בדאון שלישי ועשרה יארד. דאון שלישי ועשרה יארד הסתיים בריצה לאנדזון. לקבוצה עם ההגנה החמישית בטיבה בליגה והראשונה באן.אף.סי. ועם אחד, בראיין אורלכר, בהרכב אסור שזה יקרה.

אלא שהברס נשארו בתמונה הפעם, דווקא בזכות ההתקפה. ב-2001 ג'ים מילר לא הצליח למצוא את עצמו מול ההגנה של האיגלס, ואשתקד רקס גרוסמן קיבל פיק ברכיים נגד הפנת'רס. על גרוסמן היו הרבה ביקורות במהלך העונה, וגם ביום ראשון המשחק שלו לא היה מדהים, אבל הוא השאיר את הדובים במשחק, יחד עם תומאס ג'ונס וברנרד בריאן. ההגנה עשתה את השינויים הדרושים במחצית השנייה ועם כמה עצירות גדולות נתנה לעצמה עוד שבוע של מרווח נשימה.

לאבי סמית' יצטרך לעשות מעשה דאנג'י בשבוע הקרוב ולאפס את החברים שמאחור. ניו אורלינס תגיע עם ארטילריה כבדה שתכלול את בוש, מקאליסטר, בריס וקולסטון. טילמן יצטרך לקבל עזרה בשמירה על קולסטון (או על דברי הנדרסון אם וואשר ו/או ריקי מאנינג יוצבו במקומו), מה שיכול בהחלט לתת הרבה אוויר לבוש, שהוא תופס מצוין, באמצע. אם הברס יראו את היכולת העלובה של שלושת הרבעים הראשונים מהמשחק נגד הסיהוקס, הסיינטס ייקחו את סיפור הסינדרלה שלהם היישר לפלורידה.