דרדר במדבר: לגזור ולשמור

הקקטוס ראה משחק לספר עליו לנכדים, ומכיוון שנכדים עדיין אין לו הוא משתף אתכם בחוויה הספורטיבית הכי גדולה שעבר מעולם

אריאל גרייזס, סן דייגו

קיבינימאט, איפה אני מתחיל? אין איזה הוראות הפעלה איפשהו לכתיבת טור אחרי המשחק הכי גדול שראית בחי אי פעם? ומה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו עם כל האדרנלין שרץ לי בגוף עכשיו וכל האנרגיות האלה שגורמות לי לרצות לרוץ תוך צעקות אמוק (כמו שלא מעט אוהדי פטס עשו היום) במקום לשבת עכשיו במכונית נוסעת בלילה קר?

נתחיל דווקא בסוף. כולכם ראיתם את המשחק (אני מקווה. אם לא, מגיעה לכם הגליה לסיביר), כולכם יודעים איך הוא היה - הדרייב של בריידי שהשווה את המשחק, הדרייב אחריו שנגמר בפילד גול של אדם וינאטיירי (אה, זה לא היה וינאטיירי? טוב, מגובה 10 קומות לא הרגישו שום הבדל) ואת הדרייב של הצ'ארג'רס שנגמר בפילד גול מוחמץ ושלח אלפי אוהדי פטריוטס להתחבק ביציעים ועשרות אלפי אוהדי צ'ארג'רס מתוסכלים לקלל בפעם האלף את מרטי.

אז זהו, שלא ראיתם כלום. באמת. הייתי לדעתי כבר בלפחות תריסר משחקי פוטבול (מקצוענים, מכללות ותיכונים), הייתי בעשרות משחקי ספורט אחרים, כולל במשחקים קובעים - מכבי בימי חמישי בהיכל, נבחרת ישראל מול האוסטרים במשחק ההרצוג הזכור לשמצה, ועדיין אני לא זוכר שום דבר שמתקרב למה שחוויתי הערב. כמה פעמים כבר קרה לכם שציפיתם למשהו במשך תקופה ארוכה וכשבסוף הוא הגיע, לא היה לו שמץ של סיכוי לעמוד בציפיות?

בוא נשאל את זה ככה - כמה פעמים חיכיתם למשהו ובסוף הוא עלה לכם מעל ומעבר לכל חלום אפשרי? אני חושב שאצלי אפשר למנות את האירועים האלה על כף היד - האליפות של הרד סוקס לפני שלוש שנים, הניצחון של ליברפול על מילאן בגמר גביע האלופות לפני שנתיים, ה-0:5 על אוסטריה באותו ערב מושלם ברמת גן, וגם, להבדיל אלף אלפי הבדלות (אוי, אני הולך לשמוע על זה מי') החתונה שלי. זהו בערך. איזה כיף לצרף עוד אירוע אחד לרשימה, מהסוג שאתה תמיד אומר - הלוואי והייתי יכול להיות שם, רק שהפעם אתה באמת היית שם.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

בונים את המתח

נחזור להתחלה. את הבוקר התחלנו בניחותא, ואחרי שארזנו והתארגנו, הלכנו לשתות כוס קפה ליד המלון, שנמצא מיילים בודדים מהאיצטדיון. כבר בשלב הזה התחלנו להרגיש את האווירה כשכל מי שעבר לידנו היה חייב לומר משהו על חולצות הפטריוטס שלבשנו, חלקם סימפטיים (שיהיה לכם בהצלחה היום) וחלקם לא ממש ("פטריוטס סאק" היתה הקריאה הבולטת). אחרי שמצאנו חניה סבירה (רק שעה הליכה מהאיצטדיון) הגענו אליו תוך כדי שאנחנו מתחברים עם אוהדים אחרים, שהגיעו מכל קצווי אמריקה למשחק, חלקם נראה לי תידלקו כבר במטוס.

הסתובבנו במגרש החניה איזה חצי שעה-שעה כדי להפנים את רוח הטיילגייטינג, תופעה יחודית לספורט האמריקאי, וכזאת שתמיד מהממת אותי מחדש. אין לי מושג למה דווקא פה היא תפסה, אולי בגלל מגרשי החניה העצומים מסביב למגרשים (בניגוד לאיצטדיונים האירופאים, במיוחד הישנים, שמהווים חלק אינטגרלי מהשכונה בה הם ממוקמים), אולי בגלל החוסר בפאבים ומסעדות קרובים לאיצטדיון עצמו, אבל מה שזה לא יהיה - זה מקסים. אנשים שלא מכירים אחד את השנים מתחברים ואוכלים (ובעיקר שותים) כאילו הם מכירים שנים, אנשים מתמסרים בפוטבול, ומשפחות שלמות עושות מנגל כאילו יום העצמאות לפחות. הלוואי עלינו.

אחרי שטעמנו מספיק מהטיילגייטינג, נכנסנו לאיצטדיון, כשהשאיפה היא לתפוס כמה תמונות של השחקנים לפני שאנחנו מטפסים לגורד השחקים שבו אנחנו יושבים. אחרי ציפיה ארוכה ומלחמות מרפקים לא קטנות על מנת לתפוס מיקום טוב (נראה לכם שלאמריקאים יש באמת סיכוי מולנו? לא סתם קורעים להם את הצורה בעיראק, אלה) יצאו הבועטים להתאמן ואחר כך, בזרזוף קבוע, שאר השחקנים.

אין לי מושג מי תכנן את המגרש בסן דייגו ומתי הוא נבנה (הבנתי שהוא גם שימש בעבר כמגרש בייסבול) אבל בוא נגיד ככה - האיש עשה חרא עבודה. היציעים הנמוכים יושבים כל כך רחוק מהמגרש, עם כל כך הרבה פאול טריטורי, שגם כשעמדנו הכי קרוב לשחקנים על קו 50 היארד, הם לא היו קרובים פחות מ-70 מטר, אולי יותר. כמו כל ישראלי טוב, מיד שמחתי שלא יצאתי פראייר ולא קניתי כרטיסים ביציע הנמוך. אמרנו שלום לבריידי וברוסקי (מאנייקים, לא החזירו תשובה) ועלינו למקומות שלנו, לא לפני שרכשנו בירה, כמובן.

מה אני אגיד לכם, מטפסי הרים מנוסים ייסבלו בו מפחד גבהים ביציעים העליונים של האיצטדיון. כשרכשתי את שורה 18 ביציע העליון, תיארתי לעצמי שאני הולך לשבת גבוה למדי, לא דמיינתי לשניה שאני הולך לשבת צמוד לקיר, 2 מטר ממלאכי השרת. פחד אלוהים. מה שכן, למזלנו, המקומות שלנו היו בדיוק מעל המעבר וככה לא נאלצנו לקום כל פעם שאחד השיכורים לידנו הלך למלא את כוס הבירה שלו (מה שקרה בתדירות של פעם בדקה בערך) ולא פחות חשוב - היתה לנו ראות מצוינת של המגרש. אם כבר דיברנו על שיכורים, בחלקים המתים של המשחק החלטתי לקטלג את הטיפוסים השונים שאתה פוגש במגרשים, הנה מה שהעליתי בחכתי:

פיפול אר סטריינג'

- העומד. לא ייחודי לאמריקה בכלל, ואפשר לפגוש אותו בכל איצטדיון, בכל יציע, הבחור שמתעקש לעמוד כל המשחק, אפילו בפסקי הזמן, ולהסתיר לאלה מאחוריו. חוק מרפי קובע שהעומד תמיד יישב בשורה התחתונה ויגרום לתגובת שרשרת שתעמיד בסופה את כל היציע שמאחוריו. ביציע שלנו היה בחור שהתעקש לעמוד בתחילת המשחק ועמד לי' בדיוק בדרך (לא שזאת חוכמה, כלב פינצ'ר יסתיר לי', האמת) וכך נשלחתי למשימה לבקש ממנו בנימוס לשבת. למזלי, מבט לא יכול להרוג, כי אחרת לא הייתי איתכם היום אחרי המבט שהבחור נעץ בי. אבל מה, ישב, המניאק.

- השיכור. ניתן לזיהוי בקלות כשהוא מתנדנד במעלה המדרגות עם שתי כוסות בירה גדושות, אחת מהן תמיד תישפך על מישהו בדרך. בדרך כלל מלווה בבחורה שתפקידה למנוע ממנו להשתכר יתר על המידה, מה שלא מפריע לה גם כן ללגום בירה למכביר. שתי שורות לפנינו ישבה קבוצה של אוהדי ניו אינגלנד שהיו שיכורים ואולי אף דלוקים מחומרים אחרים, ואחרי שאחד מהם התחיל לקלל את סן דייגו במילים שאפילו האתר הזה לא סובל (בוא נגיד שאם ריברס היה מקבל את מה שהבחור הציע לו, הוא היה מאוד מתקשה עכשיו ללכת) היינו מאוד קרובים לביקור של האבטחה. גם השכן שלי לשורה אמנם התחיל רגוע, אבל לקראת סיום המשחק הוא התנדנד כל כך חזר שהייתי בטוח שאני אצטרך להציל אותו מנפילה מעבר לגדר.

- ההוא עם השלט. תופעה אמריקאית ייחודית. הוא בכלל לא בא לראות משחק, המטרה שלו היא ש-CBS יצלמו ויראו אותו על המסך הגדול, ומצידו שהשלט שהוא הכין בבית בקפידה יכסה עוד חמישה אנשים ויסתיר ל-4 שורות מעליו. כמובן שהעובדה שהוא יושב ביציע כל כך גבוה שלמצלמות הטלוויזיה בכלל אין זווית אליו, לא חדרה לשניה להכרתו.

- השתקן. הבחור כל כך סטואי, כלום לא מזיז לו. הוא ייסתכל עליך בחוסר נוחות כשתמחא כפיים חזק מדי, מצידו יכולה להיות חטיפה לט"ד, זה לא יוציא אותו משלוותו. לידינו ישב אחד, לא משנה כמה דיברתי איתו, בקושי הגיב. לדעתי האיש רוצח סידרתי.

- הטיפוס. בכל יציע יש אחד כזה, שמתלבש מצחיק, אומר דברים משעשעים ובאופן כללי מעורר תשומת לב. ביציע שלנו היה בחור לבוש בחליפה מעור תנין, שכשאוהדת פטס אמרה לו שהם הולכים לנצח היום, הוא שלב סטיפת דולרים בעובי של ספר של טולסטוי ושאל אותה אם היא מוכנה להתערב על זה, כי הוא תמיד עומד בחובות שלו. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שבטח הכל שטרות של דולר, מה שהוביל את הבחור לשלוף אותה שוב ולהוכיח לי שהוא מליין.

- החולק. הבחור לא קולט שבאת לראות משחק בשקט והוא מתעקש לחלוק איתך כל פעם שקורה משהו במשחק, לא משנה כמה אתה מתעלם ממנו. משהו כמו נהג מונית. לרוב גם יש לו מבטא משונה ואין לך מושג מה הוא רוצה ממך. הא, בעצם זה אני.

בריידי רע, ועדיין

טוב, עכשיו אחרי שכבר אנחנו שעתיים מסן דייגו והצלחתי לעכל חלק מהמשחק (ולפני שאני מתאדה פה מהחימום שי' שמה. איך זה שלבנות תמיד קר? ולא הגיע הזמן שימציאו מכונית שבה אפשר לפצל את המיזוג בין הנהג לנוסע המשנה? נראה לי עליתי פה על משהו) הגיע הזמן לדבר על טום בריידי.

אין לי מושג מה היו המספרים של בריידי במשחק, למעט השלושה אינטרספשנס שהוא מסר, אבל ברור לי שהיה לו משחק רע, ובסטנדרטים שלו אפילו מזוויע. ועדיין, איזה הבדל בינו לבין פייטון מאנינג. פייטון בשבת, אחרי שהיה בינוני ומטה רוב המשחק שם את הכדור ביד של הראנינג בק וזז הצידה. בריידי לעומתו, גם אחרי שהפטס השוו והיה להם מספיק זמן להריץ את הכדור בדרייב האחרון, לקח את הכדור ליד וניצח את המשחק.

אחרי שהפטריוטס השוו את המשחק, אמרתי לי' - כל מה שאנחנו צריכים זה לעצור את סן דייגו כשיש עוד 2 דקות על השעון, והמשחק שלנו. כשהיא שאלה איך אני כל כך בטוח, אמרתי לה בפשטות - יש לנו את בריידי. וזאת בדיוק הנקודה - גם ביום מחריד שלו, שבו הוא קובע שיא אישי של אינטרספשנס בפלייאוף, אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליו בדרייב המנצח. האיש מלך אמיתי. חכו 5 שנים, אנחנו נדבר עליו במונחים של ג'ו מונטנה. בעצם, כשחושבים על זה, עוד שני ניצחונות וכבר השנה נתחיל.

עוד כמה הערות על המשחק, כי אי אפשר בלי.

סן דייגו בועטת בדלי

- כשהייתי בצבא, המדריך שלי בקורס מפקדים אמר לי שכשמעבירים ביקורת, תמיד להתחיל עם הדברים הטובים ורק אחר כך לגרועים. אז נתחיל במשהו מצוין. מגיע המון כבוד לקו ההתקפה של הפטס, שלאורך כל הערב היה פשוט מדהים בהגנה על בריידי. מול הגנת הפאס-ראש הטובה בליגה, אני לא זוכר יותר מסאק אחד וכמה מסירות חפוזות כתוצאה מלחץ, ולבריידי היה פשוט כל הזמן שבעולם לעמוד בפוקט ולמצוא את הרסיברים שלו, כמו במשחק מול הג'טס, דרך אגב.

- עכשיו לדברים הפחות טובים. בוא נגיד חד וחלק, הפאטס היום לא שיחקו טוב. וזה אנדרסייטמנט רציני, הם היו איומים. ברוטליים. למעשה, חוץ מקו ההתקפה עליו דיברנו, שום חוליה לא ממש תיפקדה אצלם. ההגנה פיקששה ונתנה המון מהלכים גדולים, משחק הריצה לא דמה לכלום והרסיברים, אוי הרסיברים. כמה פעמים ראיתי את בריידי מוסר לעומק רק כדי לראות את הרסיבר מפספס את הכדור בעשרה יארדים, מסירות שאתה יודע שדיון בראנץ' היה לוקח כמו כלום. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על בריידי.

ועדיין, הפטס ניצחו. למה? הרבה סיבות, אבל הראשונה שבהן היא שהבולטס היו לא פחות ברוטליים - פאנט שנשמט, האינטרספשן הטיפשי של ריברס והשיא - החטיפה של שחקן סן דייגו בדאון רביעי שנשמטה ונתנה לפאטס פירסט דאון, בעוד שאם הוא סתם היה מעיף את הכדור לריצפה המשחק היה פחות או יותר גמור. מה אני רוצה להגיד? אין לי מושג, אולי שמי שעושה פחות טעויות מנצח. ואולי שסתם, לפעמים המזל הולך עם הטובים, כי יותר מכל דבר אחר היום בערב, לפאטס היה טונה מזל.

- במהלך הדרייב המשווה הסברתי לי' שאם אנחנו שמים ט"ד, יש לנו אפשרות להשוות עם המרה לשתי נקודות, ואז נזכרתי בהמרה שהפטריוטס עשו בסופרבול מול קרוליינה לפני שלוש שנים ותהיתי אם הם ינסו את אותו דבר, של לתת את הכדור בסנאפ ישיר לראנינג בק. ואז חשבתי - טוב, הם משחקים מול מרטי, מאמן מנוסה, הוא בטח יהיה מוכן לזה. Apparently not.

- ובזה הגענו למרטי. לבי לבי לאוהדי הצ'ארג'רס. קודם כל מדובר בחבורה באמת סימפטית של אנשים, רובם לא מגזימים עם ההקנטות לאוהדי היריבה, ואתה רואה שהם באמת אוהבים את הקבוצה שלהם, שמצידה מלאה בשחקנים נהדרים שאם לא היו משחקים נגד הקבוצה שלי הייתי שמח לראות אותם הולכים כל הדרך. לצערם, לקבוצה שלהם יש מאמן שהוא שתי דרגות מתחת לביל ביליצ'ק.

אז מרטי לא שיחק מרטי בול ונתן לפיליפ ריברס לזרוק די הרבה (לצערו, הרסיברים שלו נראו כמו חבורת ילדות שהפילו כדורים על ימין ועל שמאל) אבל מצד שני הוא שיחק שמרני להחריד, כשהניסיון היחיד שלו לעשות משהו נועז היה כשהוא הלך על דאון רביעי ועשר בתחילת המשחק. ברגע שהניסיון הזה נכשל, הוא פשוט שיחק בלי טיפת דימיון, מה שעם כמות הכישרון שיש לו בקבוצה הספיק כדי להביא אותו אל הבאר, אבל לא כדי לשתות ממנה (ותסלחו לי על המטפורה השחוקה). אחרי המשחק ראיתי ילד על סף דמעות מדבר עם אבא שלו ואומר לו - טוב, עכשיו לפחות יעיפו את מרטי. בשבילו, אני מקווה שהוא צודק.

- איזה מלך בריידי, הא?

הייתי יכול להמשיך ולספר לכם עוד ועוד על המשחק. על האוירה המדהימה ביציעים, על האוהדים שעמדו כמעט כל המשחק ועשו רעש מחריש אוזניים בכל סנאפ של הפטריוטס, על אלפי האוהדים של הפטריוטס עומדים וצועקים ומשתוללים עם סיומו, על י' רוקעת עם הרגליים משמחה כשבריידי משיג דאון ראשון בדרייב המנצח - הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותה נהנית עד הסוף מאירוע ספורט, משודר או אמיתי, אבל לצערי י' מתחילה כבר להירדם על ההגה, אז הגיע הזמן להחליף אותה ולסיים. בשבוע הבא, מול היריבה המיתית שלנו מאינדינפוליס, פייטון מאנינג הולך לפגוש את הנמסיס שלו, אבל האמת - גם אם לא ננצח, זה לא יהיה נורא. החוויה של היום יכולה להספיק לי לכל החיים. בקרוב אצלכם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully