שניה אחת לפני שאני מתחיל, אני חייב לפרוק משהו - אנדי ריד, מה לעזאזל???!!!! דאון רביעי ו-15, אתה בפיגור שלוש נקודות, 2 דקות לסיום ואתה מרחיק את הכדור? יא חתיכת אוויל משריש, אפילו י' שאלה למה לעזאזל אתה מרחיק, מי נותן לך בכלל לאמן בליגה של הגדולים יא אבו שפם?! ואני בכלל לא אוהד פילי ועדיין חטפתי את החורפה בגללך. מטומטם.
זהו, עכשיו אפשר לחזור לשגרה. היום עבר עלינו עם שפע חוויות - טיילנו על שפת הים יד ביד (י' חושבת על השקיעה, אני על איך עוצרים את טומלינסון), עשינו קניות בשוק הפשפשים (משקפות קטנות לשנינו למשחק מחר), עברנו במוזיאון המדע וראינו סרט על מאדים ב-IMAX (הממ, מעניין איך זה יהיה לשחק פוטבול במאדים) אבל רובו של היום התמקד בהמתנה מורטת עצבים למשחק מחר (אצלכם זה כבר הלילה).
מזמן כבר שכחתי איך מרגישה הציפיה לדייט ראשון, אבל לאורך כל היום הייתי חסר מנוחה ובכל פעם שחשבתי על מחר הרגשתי פרפרים בבטן, בדיוק כמו שאני זוכר במעורפל שנער בן 16 מרגיש לפני הדייט הראשון שלו. או זה או שהטאקו מאתמול היה מקולקל. את היום סיימנו בפאב נחמד (נקרא הטברנה, אבל לא היה שם שום שמעון פרנס. לא יודעים לחגוג האמריקאים האלה) שבו צפינו במרבית המשחק בין הסיינטס לאיגלס, אחרי שאת המשחק המוקדם פספסנו (אם אי פעם תהיתם - לא, במוזיאון אין טלוויזיה. לפחות לא כזאת שמשדרים בה פוטבול). חבל, שמעתי הפסדנו הופעת קלאץ' גדולה של פייטון. הא, לא? הממ, מפתיע.
סן דייגו על גחלים
טוב, אלה היו החוויות הפרטיות שלנו, אבל בטח אתם תוהים קצת לגבי האווירה בעיר. ובכן, בשתי מילים - יש כזו. והרבה. אני מודה, לא ציפיתי ליותר מדי, כי אמריקאים הם בדרך כלל לא אוהדים מהסוג האירופאי שמעמידים את הקבוצה לפני כל דבר אחר, אבל במקרה הזה אפשר לראות איך העיר פשוט מרוכזת בדבר אחד בדיוק - המשחק ביום ראשון. לדוגמא:
- בכל מקום בעיר אתה רואה שלטים מוארים שעליהם כתוב "Go Chargers" ומכוניות שנוסעות עם דגלי צ'ארג'רס כאילו הגיע יום העצמאות (טוב, לפחות הם לא מוסיפים דגל ארה"ב, כמו בארץ).
- כל אדם שני בעיר מסתובב עם חולצה ו/או כובע של הצ'ארג'רס והיום בבוקר כשהלכנו לאכול ארוחת בוקר בדאון טאון (מסעדת פאנקיקים מ-ע-ו-ל-ה. קיבלתי ערימת של שישה פאנקייקים עמוסים בשוקולד צ'יפס וקצפת ולא הצלחתי לגמור חצי ממנה) שמעתי ממש שני זוגות נפרדים אחד מהשני בברכת Go Chargers.
- כל מסעדה ובר פה מקושטים בדגלים כחולים צהובים וברדיו לא מפסיקים לדבר על המשחק. לדעתי כולם פה חולים באמנזיה ושכחו מי מאמן את הקבוצה שלהם, אבל אני נותן להם לשגות באשליות בינתיים.
- לפני ארוחת הבוקר עברנו באיצטדיון לאסוף את הכרטיסים למשחק, שהבחור שמכר לי אותם הבטיח להשאיר בקופה (אני מודה, היו לי לא מעט דפיקות לב לפני שקיבלתי אותם. אתה אף פעם לא מרגיש 100% בטוח כשאתה קונה משהו שאתה לא רואה) ועמדנו בטור עם עוד כמה עשרות שקנו את הכרטיסים שלהם בטיקט-מאסטר - האתר הרשמי שמוכר למשחק. מסתבר, שכל אחד ואחד מהם היה צריך להציג תעודה מזהה עם כתובת בדרום קליפורניה, אחרת הוא לא רשאי לקנות כרטיסים, כי מארגני המשחק חששו מנוכחות מוגברת של אוהדי פטריוטס בו. י' תהתה האם הדבר הזה בכלל חוקי, ואני מודה שבמציאות האמריקאית, שבה כוס קפה חם היא סיבה לתביעה, הרי שנראה שהצ'ארג'רס נחושים ליצור יתרון ביתיות בכל מחיר.
- הדבר המצחיק? זה כנראה לא ממש יצליח להם. העיר שורצת באוהדי פטריוטס. כשעמדנו בבוקר בטור לפאנקייקס (כבר אמרתי שהם היו נהדרים?) עבר לידנו בחור לבוש חולצת בריידי שהתחיל לצעוק אם למישהו יש כרטיסים למשחק למכירה. אם יש בעיר אוהדים שהגיעו בלי כרטיס, זה רק מראה כמה כאלה עם כרטיס יש פה. ויש הרבה. רובם מצטנעים ולא חושפים את האהדה שלהם ברבים אבל אתה מזהה אותם בקלות לפי כובעי הרד סוקס, חולצת המשחק הכחולה שמבצבצת להם מתחת לסוודר והחיבה העזה שלהם לבירה. יש לי הרגשה טובה שאני לא אהיה לבד במשחק.
ואפילו קצת פוטבול
טוב, לפני שמסיימים, כדי שלא תגידו שהכל צבע בלי שום בשר, כמה הערות על משחקי היום:
- בראיין ביליק, גאון התקפי. איך אומרים המגיבים - פחחחחחח.
- איזה דילמה עכשיו לקולטס - מה עדיף להם, משחק חוץ מול סן דייגו או משחק בית מול הנמסיס שלהם מניו אינגלנד?
- אוי אדם, אדם, איך, איך ויתרנו עליך ועוד בשביל לעזור לפייטון לעלות לסופרבול? ומה יקרה שבוע הבא אם נצטרך לשחק מולך, הא?
- אנדי ריד. אני לא יכול להירגע, מצטער.
- האמריקאים הולכים לעשות יופי של סיפור קיטש בשבוע הבא מהעליה של ניו אורלינס לגמר ה-NFC ואם רקס גרוסמן יעשה את התרגילים שלו, הסיינטס עוד עשויים לארח את משחק האליפות אצלם בבית, בסופרדום. אותו סופרדום שאיכלס את עשרות אלפי הפליטים מקטרינה. אני כבר רואה את אלפי כתבות הצבע בנושא עם אותן תמונות מלפני שנה, יוצאות לכולנו מכל החורים. אבל מה? לא אכפת לי. הסיינטס הם קבוצה כל כך נהדרת, שכל כך כיף לראות ועם כל כך הרבה שחקנים סימפטיים (דרו בריס, הדיוס, רג'י בוש, מרקיז קולסטון המלך) שאתה פשוט לא יכול להיות נגדם.
זהו, שמנו שעון מעורר, לבשנו את חולצת אליפות ה-AFC מ-2004 (חולצות הסופרבול היו ביוקר ואני הייתי קמצן), ראינו את כל המומחים בוחרים את הצ'ארג'רס לקחת את המשחק מחר, אפשר ללכת לישון. מחר סוף סוף מגיע הדבר האמיתי, להתראות אחריו. קדימה פטריוטס, לשחוט!!!!