דרדר במדבר: חורף אינדיאני

חכם זן בודהיסטי אמר פעם - "זה לא היעד שאליו אתה הולך, זה המסע אל היעד, הוא שחשוב". טוב, זה די ברור שמי שזה לא היה הבחור, הוא בחיים לא עשה את הדרך בין פיניקס לסן דייגו.

מדובר, בלא שמץ של ספק, באחת הדרכים המשעממות שנודעו אי פעם לבן אדם, להסתכל על צבע מתייבש תוך כדי צפיה במשחק בין טמפה ביי לאוקלנד יותר מעניין מהדבר הזה. עכשיו תוסיפו את העובדה שנאלצנו לעשות מחצית מהדרך בחושך, ותבינו למה אני מוכן לתלות את ההוא מהזן בביצים. מצד שני, אני הולך למשחק פלייאוף של הפטריוטס, אז אני לא יכול לקטר יותר מדי, נכון?

את היום התחלנו מוקדם במטרה לצאת ישר מהעבודה לסן דייגו, וכבר בשלבי האריזה התגלעה דילמה קשה. י' החליטה שהיא רוצה את החולצה של בריידי, אבל מצד שני, הצבע הכחול לא בדיוק מתאים לה לנעליים ואולי בעצם היא מעדיפה את החולצה הלבנה של ברוסקי. קשים החיים של אוהדת פוטבול. הבטחתי לה שאני אקנה לה את אחת מאותן ידיים ענקיות (האם יש אביזר עידוד יותר מגוחך מזה? מה בדיוק אמורים לעשות איתו?) ושאר האריזה התנהלה בלא תקלות. לקחנו חבילת צ'יפסים קטנה (בגודל של בית בינוני) ויתרנו על מכונת הגילוח (אני חושב שי' אוהבת את המראה המסוקס, זה מזכיר לה את בריידי) ואמרנו שלום לג'ון דייוויד בוטי (נראה לי הוא קצת כעס עלינו שלא לקחנו אותו איתנו לחברים שלו בסן דייגו. מצד שני, הוא בובת פרווה, אז אולי זה סתם נדמה לי).

לצערי, התשלומים מוואלה! לא מספיקים כדי לקנות את בית החלומות שלנו (או מסטיק בזוקה משומש), אז אני נאלץ גם לעבוד בעבודה אמיתית, וכמו בכל שישי, היום השתרך לו בעצלתיים, כאילו עושה טובה שהוא בכלל זז. ישנם דברים באמריקה שלא משנה כמה זמן אני אהיה פה, אני בחיים לא אתרגל אליהם - אסלות שאתה נאלץ לשכשך בהן את היד שלך במימיהן כל פעם שאתה משתמש בנייר טואלט, זה שאסור לצפצף לזאת שנוסעת לפנייך כבר שעה על 40 במסלול השמאלי, ולעבוד בימי שישי. החברים והמשפחה בארץ כבר מזמן עמוק בתוך מנוחת השבת שלהם ואני עדיין יושב פה בעבודה על חתיכת קוד מטופשת.

הקטע העצוב הוא, שהיחידים שאפשר למצוא פה בעבודה אחרי הצהריים בימי שישי הם דווקא הישראלים, שכנראה מרגישים צורך להיות יותר שמרנים ממרטי, בעוד חבריהם האמריקאים לא חוששים לחתוך מוקדם.

טוב, אז אל תגלו את זה לבוס שלי (שבשאיפה לא חובב פוטבול וקורא את הטור הזה) אבל לאור העובדה שנכונו לנו שעות ארוכות של נסיעה ולא רצינו להיכנס יותר מדי אל תוך הלילה, אז גם אני חתכתי מוקדם ואחרי שי' אספה אותי, הפנינו פנינו מערבה, כמו שאומרים הפט שופ בויז. כמו שכבר ציינתי, מדובר במדבר כל כך שומם שאפילו כששמתי דיסק ברדיו, לא הייתי בטוח שתהיה לי בו קליטה, וכמות האטרקציות לאורך הדרך שואפת לאפס, אם כי יש אתר אחד שכן שווה הרחבה, מקום ליד עיר בשם יומה, על הגבול בין אריזונה לקליפורניה.

אני חושב שבטור ישן יותר שלי, נתתי אבחנה (מה שעורר עלי זעמם של קוראים רבים, שחושבים שבאמת אכפת לי מהם) שנראה שלאמריקאים יש הרבה יותר מדי זמן פנוי והרבה יותר מדי כסף, מה שמוליד תחביבים שבארץ מעט מאוד יכולים להרשות לעצמם, אם מטעמי תקציב ואם מטעמי זמן.

ובכן, ביומה גילינו עוד אחד מאותם תחביבים, כאשר ליד העיר ישנו שטח בגודל מספר אקרים, אם אתם באמת חושבים שאני יודע כמה זה אקר, אתם מה זה טועים. אני עדיין מסתבך בלהמיר פרנהייט לצלזיוס, אבל מכיוון שגם דונם מעולם לא אמר לי הרבה, אז מה זה כבר משנה. האקרים הם של דיונות ענק שנראות כאילו הרגע נלקחו מהסהרה, ועליהם דוהרים, ואני לא מגזים, מאות ואלפי רכבי שטח מסוגים שונים. כל הדרך עקפנו טריילירי ענק ופיק-אפ טראקס נהוגים על ידי רדנקים עטורי קעקועים, כל אחד מהם עמוס בטרקטורונים או באגי'ז שנבנו במוסך שלו, בדרך לדהור על החולות של יומה. אין לי שום דרך לתאר את המחזה של חניון לילה, 20 מייל מיומה, עמוס באלפי קראוונים, באמצע כלום, זה משהו כל כך ביזארי שחייבים לראות אותו בעיניים כדי להאמין.

אחרי יומה ירד עלינו הלילה, והמשכנו בשממה עד לסן דייגו. כמו שאומרים אצלנו במילואים, בלילה יש שתי בעיות עיקריות:

א. חשוך

ו-ב. לא רואים

וכשאתה באמצע מדבר ואפילו כוכבים בקושי יש בגלל עננים, אז בכלל. מצד שני, הרבה לראות גם ככה לא היה, והנהיגה התנהלה על מי מנוחות, בין שלט קזינו זוהר אחד למשנהו. כידוע, הרשות להקים קזינו בארה"ב לא נתונה לכל אחד, אלא רק לשבטים אינדיאנים שגרים בחורים נידחים והדרך היחידה שלהם להרוויח כסף היא להתפלל שנוסע מקרי יהיה רעב וירצה לאכול בבופה 6.50 דולר אכול כפי יכולתך שלהם, ובדרך ישים כמה צ'יפים על הרולטה. בוא נגיד שעשירים הם לא נהיו מזה.

האמת, ואני לא זוכר אם נתתי את האבחנה הזאת פה כבר או לא, אם יש משהו שהאינדיאנים בשמורות שעברנו בהם הזכירו לי, זה את הבדואים בנגב. כמו הבדואים, גם הם כולם נוהגים ברכבי שטח (בארץ, סובארו טנדר שנת 85 היא רכב שטח, פה זה סתם פיק-אפ), רובם גרים במבנים מטים ליפול ששבילי עפר מוליכים אליהם (ויורדים אליהם בפתאומיות מהכביש הראשי), וגם הם זוכים להתעלמות מוחלטת מהממשלה. דבר אחד ייאמר לזכות האינדיאנים - הם נוהגים הרבה הרבה יותר טוב מכל ישראלי (ואני לא בא להגיד פה כלום על הנהיגה של הבדואים, כמובן).

בסופו של דבר, אחרי 5 שעות של נסיעה, שבהן י' סירבה להתחלף כל הדרך, הגענו לסן דייגו, בסביבות תשע בערב ועשינו צ'ק אין במלון, אותו הזמנתי ערב קודם בפרייסליין, ההמצאה הכי גדולה מאז שאל גור המציא את האינטרנט. למי שלא מכיר, פרייסליין הוא אתר שבו אתה מכניס את הנתונים של המלון שבו אתה מעוניין (כוכבים, מיקום וכו'), את המחיר שאותו אתה מוכן לשלם ומתחייב לקבל את המלון שהאתר בוחר לך בלי יכולת עירעור. כמובן שכל הרעיון הוא שאתה צריך להמר על מחיר שיהיה נמוך מספיק ככה שתוכל להרגיש שדפקת את המערכת. כמה שמים שמי שהמציא אותה הוא ישראלי?

זהו, עכשיו הולכים לאכול ארוחת ערב ולישון, מחר צריך למצוא מקום שגם י' תאהב וגם ישדר את המשחק של הקולטס עם בולטימור, מה אתם אומרים, יש סיכוי שבמוזיאון תהיה טלוויזיה?