מועד ההלוויה: יום שני

כדורסל ישראלי יקר,

אני אוהב אותך, באמת שכן, אבל זה מתחיל להיות ממש קשה להתמודד עם מה שאתה עושה לעצמך בחודשים האחרונים. נכון שהאמנו תמיד שהאהבה תנצח, אבל גם לי יש גבולות. כשהבחירה היא בין בו דיוויס ו-ווין וואלאס לערב השתיה השבועי עם החבר'ה בפאב השכונתי, ביום שני, גם אני לא מהסס. מפה, אתה ממשיך לבד.

לפני כמה שנים, כשהוקמה מנהלת הליגה, היה זה לאחר שבעלי הקבוצות ראו שהכדורסל בירידה, הקהל לא מגיע ואף אחד לא מזהה אותם ברחוב, והחליטו ללכת על "עשה זאת בעצמך", רחוק ממי שהגדירו "עסקני האיגוד". לאורך כל הדרך מתנהלת המנהלת תוך מסעות פרסום יחצניים שמבשרים על הרנסנס התדמיתי, הכלכלי והמקצועי של הכדורסל הישראלי, אך בפועל מדובר רק בכיסוי נוצץ שמעטר את החולה הסופני. השליפה האחרונה, העברת משחקי הליגה עד תום העונה ליום שני, היא כבר כריית קבר לגוויה בחרחוריה האחרונים. ערב הכדורסל המובטח, בן ארבע השעות, יהיה רק מצבה מעוטרת במיוחד (שהרי הצפיה תהיה בתשלום).

כבר שנים שקבוצות הליגה שאינן מכבי תל אביב והפועל ירושלים מחפשות בנרות אחר תקציב לאבקת כביסה, וזה אחרי שנואשו שם מגידול שחקנים או גיוס קהל. במנהלת, מנגד, מתעקשים להגדיר את הכדורסל הישראלי במושג "מותג", ובמקביל להתייחס אליו כמו לפיצוציה בשיפוצים. משחקי הליגה משוחקים מול אולמות ריקים, אבל המנהלת מפציצה עם גביע "ווינר" וקוקטיילים מפוארים בבתי מלון. הכדורסל הישראלי סובל מבור חמור של שחקנים, אבל הם רוצים להגדיל את מספר הזרים, ומספרים לנו שהם מבטיחים לדאוג לפנסיה לשחקן הישראלי השמיני בסגל. כבר שנים שאין משמעות לליגה שהאלופה בה בטוחה והיורדות לעולם לא תרדנה, ושם מדברים (שוב) על שינויים בפורמט, הכל למען העניין. על איזה עניין אתם מדברים, אתם לא רואים שהכדורסל כבר לא מעניין אף אחד? ואם הוא לא מעניין אף אחד, למה אתם מצפים שהצופים ישלמו כסף כדי לראות את מרבית משחקי הליגה?

אל תפקפקו במוטיבציה ובכנות של חבורת אבנר קופל, שממשיכה לדבוק באמונה לפיה רק הפיכתו של הכדורסל לעסק כלכלי תשאיר אותו באוויר. אבל הפסטיבלים והטקסים הנוצצים בליגה של אף אחד נראים, עצוב לומר, פאתטיים, והקלות הבלתי נסבלת בה נקבעים שינויים מהותיים כל כך לעתיד הענף מבזים את המסורת המכובדת שלו. הרמיסה הנוראית שתיגרם לכדורסל הנשים והנוער (שתי ליגות שמשוחקות גם הן בימי שני) בעקבות ההחלטה האחרונה, היא כבר יותר ממקוממת. כאן זה לא חנות מכולת.

השנה האחרונה של מנהלת הליגה גורמת גם לירמי אולמרט, שאמר שמי שרוצה לראות את הכדורסל רק דרך הספונסרים שלא יתפלא למה הנבחרת מפסידה, להיראות לפתע כמו איש חזון. כי אם יושבי הראש של הקבוצות מאפשרים לחברת תקשורת ומשחק כדורגל בודד לשלוח את הכדורסל לעשות לעצמו חראקירי, אולי באמת שכבר אין לענף הזה זכות קיום.

בנערותי, חלמתי יום אחד לזכות בטוטו, לקנות את הפועל חיפה בכדורסל, ולהחזיר אותה לימיה היפים. אם הכסף הגדול ינחת בכיסי בסוף השבוע הקרוב, אולי עדיף שאקנה במחיר מבצע את הכדורסל הישראלי ואניח לו למות בשקט, כדי לגאול אותו מייסוריו. אחרי הקיץ האחרון, שהתחיל בתבוסה כפולה של הנבחרת לפורטוגל, המשיך בהתרסקותה המשפילה של הפועל תל אביב ובעוד קבוצה שלא רצתה לעלות ליגה, הופכות החדשות של השבוע האחרון ליותר מעוד נבואת תוכחה: הכדורסל הישראלי מת.

ואולי בעצם כדאי להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. החל מיום ראשון הבא אני אוכל לצפות סוף סוף בדור העתיד העולה של הספורט הישראלי: גילי ורמוט, טוטו תמוז ועמית בן שושן. שג'יי סטרייט וקרטיס מקנטס יסתדרו בלעדי.